"אם אני יוצא מהמלחמה הזו חי, אני משאיר כמה מילים"

אלי זילברמן ונועם אביטל הכירו לראשונה בשעת בוקר מוקדמת בשדה תימן. כל אחד מהם הוזעק לשם מביתו מייד עם תחילת האירועים ב־7 באוקטובר. יחד עם חמישה אנשים נוספים הם הפכו לחוליה שיצאה לשטח הנובה, "שם לא הספקנו להילחם במחבלים", אומר זילברמן, "אבל הוצאנו עשרות אנשים בחיים, ולמרבה הצער גם מדדנו דופק ליותר מ־200 גופות. משם דהרנו לכפר עזה, ושם היה אירוע עצים שבו כל אחד מאיתנו הבין שהסיכוי לצאת ללא פגע הוא מאוד נמוך". את החוויות שלהם מאותו יום וממאות ימי הלחימה מאז הם תיעדו בספרים שראו אור לאחרונה, ושאותם יציגו בסוף השבוע הקרוב במופע משותף, בפסטיבל הסופרים של עיריית תל אביב בנמל יפו.

"אחת השאלות שעולות בראשי כמעט מדי יום לפני השינה, או תוך כדי אירוע מבצעי באחת מעיירותיה של עזה, היא האם זה ייתכן שאני שוב כאן?". כך פותח אלי זילברמן את ספרו "אריות על נמרים", שנכתב במהלך אינספור ימי לחימה בשטח. סא"ל (מיל') זילברמן, בן 35, תושב מבשרת, השתחרר לפני קצת יותר משלוש שנים, אחרי יותר מ־14 שנות שירות כקצין בחטיבת גבעתי. לדבריו, הוא היה בטוח ש"עם צה"ל אפגש בתרגילים בלבד, וגם אותם ככל הנראה אנהל מחדר הלחימה". הוא היה משוכנע שמעתה והלאה החיים יהיו מורכבים מבילויים שגרתיים. שום דבר לא יכול היה להכין אותו, הוא כותב, למלחמה שאחריה "לשמות החברים שנפלו, ולעיתים תוך כדי הלחימה פשוט שכחתי מהם, כי לא יכולנו להגיע להלוויות ולשבעה ולעכל בכלל שהלכו. ואז פתאום הם קפצו שוב בזיכרוני ומצאתי את עצמי שואל את חבריי אם הם באמת מתו".

זילברמן יצא בבוקר 7 באוקטובר מהבית בעקבות שיחת טלפון מבני, סא"ל (מיל') שמתגורר באחד מיישובי עוטף עזה, שאמר לו "יורים עלי, תגיע דחוף". הוא לקח את התיק הירוק הגדול שחיכה במחסן, מדים להחלפה - ונסע. מאז הוא נלחם, ורק לעיתים רחוקות חזר הביתה לרעייתו ולבניו.

זילברמן אומר כי בזמן שנלחם הוא שלח לשיר, רעייתו, את הקטעים שהחל לכתוב כמעט מן היום הראשון. "בזמן הלחימה בכפר עזה אמרתי לעצמי 'אתה חלק מאירוע היסטורי גדול מאוד', ומייד כשהוא הסתיים, ביום שני ב־6 בבוקר, כשמסרנו את השטח לחטיבה שהגיעה כדי להחליף אותנו, התיישבתי לכתוב בפתקים בטלפון את כל מה שקרה. זאת תרפיה עצמית, רציתי להוציא החוצה זריז את כל מה שקרה. אז כתבתי בזמן אמת, כשכולם הלכו לשים ראש אחרי קרב שהסתיים ולפעמים באמצע חאן יונס, בתוך הנמר, תוך כדי לחימה".

תחת אש

גם "וו גרירה", ספר הביכורים של נועם אביטל, סרן (מיל') בן 33, נולד בעקבות חוויותיו מהלחימה ברצועת עזה. הוא גדל במשפחה חרדית בנתניה, השביעי מ־11 ילדים, אבל מעולם לא הצליח להשתלב. אחרי שסולק מהישיבה ולאחר מכן גם מבית הוריו, הוא חי ברחוב, בירושלים, ואז הפך נער גבעות שהשתתף בפעולות תג מחיר.

בגיל 18, בניגוד לכל הציפיות, צה"ל הסכים לגייס אותו והוא שינה כיוון. היא שירת כחייל בודד, לוחם בגבעתי, השלים בגרויות ואחריהן תואר ראשון ושני בחינוך. במבצע צוק איתן הוא נפצע כששהה במבנה שנפגע מטיל אר.פי.ג'י וקרס. לדבריו, האנשים הזרים הרבים שבאו לתמוך בו כשהיה מאושפז כחייל בודד הם שעוררו בו את ההשראה להקים, עם שחרורו, את עמותת "רוח נכונה", המספקת מערך תמיכה לחיילים בודדים.

שיחת הטלפון עם אביטל מתקיימת בזמן שהוא עדיין ברצועת עזה, ונקטעת מדי פעם בקולות של פיצוצים, צעקות וצרורות ירי. "הספר נולד כיומן בזמן הלחימה, כתבתי מה שראיתי ומה שעבר עלי. אחרי 400 יום יצאתי בפעם הראשונה מעזה, לאשתי ולשתי הבנות שלי. לקחתי את הרשימות והפכתי אותו לספר. לא חשבתי אף פעם לכתוב, אבל אמרתי לעצמי שאם אני יוצא מהמלחמה הזו חי, אני צריך להשאיר כמה מילים".