תסביך אב: בתו של ראש המוסד לשעבר סוגרת חשבונות בספר פרובוקטיבי חדש

זוהי עונת הממוּארים וגם לסופרת מיכל זמיר יש אחד כזה, אף על פי שההוצאה (כפי שנכתב על גב העטיפה) מתעקשת שמדובר ברומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים. האמינו לי, זה לא.
הספר החדש, "חולשה לגנרלים", מחולק לארבעה חלקים. שלושה מהם שמחים, מלאי גילוי עולם, משכּבים וסמים, ואילו הרביעי, החזק בספר (וטוב שבא בסופו), עצוב ונוגה. כדי להבין את אותו ממואר, אולי שווה להתבונן באופן קר בביוגרפיה של המחברת.

זמיר היא בתו של ראש המוסד המיתולוגי צבי זמיר, פלמ"חניק במקורו, אלוף בצה"ל ששימש לאחר מכן ראש המוסד. נדמה בממואר שיש ממד אירוני בשם "חולשה לגנרלים", המתאים לו כל כך, כי החולשה של זמיר היא לא בהכרח לגנרלים של צבא, אלא דווקא לגברים דומיננטיים שליטים שכאלה, בוגדניים מאוד, העומדים בזווית הפוכה, 180 מעלות מאביה המִמסדי. כלומר, יש לה הערצה טוטאלית לדמויות קצה, גנרלים של הבוהמה.

זיהיתי מייד את דן בן אמוץ, שאותו היא אינה מסתירה בחלקו הראשון של הממואר, שעוסק בתקופה שבה היתה רק בת 15, קטינה; אבל גם את מאיר ויזלטיר, שלא מופיע כאן בשמו, ומכונה "המשורר", מי שתרם לא מעט לשירה הגברית בנוסח נתן זך גם הרבה מין ואלימות וחספוס פואטי ישראלי. את השף המהולל מן החלק השני של הספר, שהיה מכור לסמים ובעיקר לקוקאין ונפטר, לא זיהיתי, אולי כי איני מתעניין כל כך בתחום הקולינרי, אבל הוא אותו גנרל בוהמה ממש כמו המשורר והסופר.

את הספר היא פותחת בפרק הקרוי "שכוּנה". היא גדלה בצהלה, לשון צה"ל, סביבה אנשי קבע גיבורים וקצת מושחתים, מלכי הביצה, והיא מרדה בהם. הפתיחה, שבה היא מתארת את ביתם שנשדד על ידי גנבים מקומיים (שמייד נתפסו, כי מדובר הרי בראש המוסד), מתוארת נהדר. גם מערכת היחסים הראשונה שלה עם בוהמיין תמים ארוך שיער בעל פני מלאך שמצא את מותו בצעירותו, מתוארת יפה מאוד.

משם, בהדרגה, היא זולגת אל הפרק השני, הנקרא "תל אביב". שם היא פוגשת את הבוהמה של שנות ה־70-80. פרק זה הזכיר לי את ספרו של יהונתן גפן "חומר טוב". משותף לשניהם המעבר ממקום ממסדי ומרכזי - לפריקת כל עול תוך חתירה מתמדת ורעב אינסופי להיות אמני מילים, לכתוב את האמת שלהם ולדייק אותה תוך רגישות אינסופית ופגיעוּת בשל ביקורת הגורמת לחוסר ביטחון.

וכאן יש לציין: זמיר היא סופרת טובה בבסיסה. עיקר תרומתה לספרות העברית היא בכתיבה חופשית וטבעית מאוד על מין. לאורך השנים היא כתבה ספרות ארוטית איכותית ביותר, לא זולה ופשוטה. זה התחיל בנובלת הביכורים שלה "12 פגישות" על לילי הפתיינית פורקת העול והפסיכיאטר שלה. ברומן הקאמרי הראשון שלה, אולי ספרה המוצלח ביותר "ספינת הבנות", היא הצליחה לחבר באופן מבריק בין השחרור המיני הנשי הפמיניסטי - למיליטריזם הישראלי, כשכתבה על חוויות מיניות ראשוניות של חיילות.

כל כך נמשכתי לפרוזה שלה עד שבספרה הרביעי "סימנים של גבר זר", העוסק בווידוי של אישה שהיתה נשואה שלוש פעמים, ראיינתי אותה ואת בן זוגה המבוגר ממנה בשנים, איש התקשורת הנודע ירון לונדון, למגזין "את" דאז. דמות הגבר המבוגר, המשפיע על המספרת, בולטת מאוד בחייה של הסופרת הזאת גם בממואר החדש שלה, שיצא עתה.

בפרקי הממואר, המיניות של זמיר מצטיירת כמהנה, אבל גם כסוג של תחליף ליצירה עצמה. מתפרש מתוך הקריאה שהיא אינה סומכת על עצמה כיוצרת, ונאלצת פעם אחר פעם בתקופת העיצוב האמנותי שלה להיאחז בדמויות גבריות יצירתיות דומיננטיות, שסיום מערכת היחסים בינה לבינן ידוע מראש.

בפרק השלישי, "גלות", מופיע אותו השף שכבר נפטר, וגם קיימת בו התפכחות בוגרת מן המצב הזה ודיבור על אודות התקופה ההיא, מה היה ערכה, אם היתה חוויה משתלמת ולמה. זהו הפרק היותר חלש בספר. הוא פחות מעניין, יותר רופף ומפוטפט.

בחלק הרביעי, אשת החברה והבוהמה התוססת הזו צוללת אל הבדידות התהומית של בית החולים בשל מחלת פֶּמְפִיגוּס ווּלְגָרִיס, בעברית "בוענת", לשון בועה (מחלת עור המתבטאת בשלפוחיות על העור). אצל זמיר הסיבה למחלה היא אוטואימונית, כשהגוף תוקף את עצמו. בפרק היא קושרת באמצעות המילים את מצבה הנפשי אל מחלתה.

כאן זמיר מראה לנו שהיא יודעת לכתוב לא רק מין, אלא בדידות של אישה, פחד, השלמה. תיאורי חברתה הסמוכה לחדרה - אישה רוסייה יפהפייה וחטובה שלקתה באותה המחלה ועומדת לאבד את רגלה, הקוראת כל הזמן "מאמוצ'קה מאמוצ'קה" ולא בטוח שיש בכלל אמא שם מאחורי הקו של הטלפון הנייד - מצמררים. זאת זמיר שלא הכרתי ככותבת, והיא הפתיעה אותי גם בטכניקה וגם בעושר הלשוני שצברה במשך שנים של קריאה והתנסות בכתיבה. זהו ספרה השישי (אף שהיא כבר כותבת עשרות שנים), וכל ספר שלה ראוי בהחלט לקריאה.