שערי אושוויץ נפתחים לאיטם. ילד יהודי צעיר נגרר בכוח ומופרד מהוריו, ואז מניף את זרועותיו אל שער המתכת בייאוש, עד שלפתע - השער מתעקם. שומרים נאצים מקיפים אותו בתדהמה, ומכת רובה מפילה אותו ארצה.
הרגע המטלטל הזה, שפתח את "אקס־מן", שובר הקופות משנת 2000, לא רק הציג את דמותו של מגנטו, הארכי־נבל - זה היה גם הרגע שבו נפתח העידן המודרני של סרטי גיבורי־העל האיכותיים. בסצנה קצרה אחת הנבל קיבל עומק פסיכולוגי ומניע אנושי שגרמו לקהל להזדהות עם כאבו - עוד לפני שהפך לאויב. הכריזמה המורכבת של איאן מקלן, ששיחק את שורד השואה בעל הכוחות המגנטיים שמאמין שהמוטנטים חייבים להילחם למען הישרדותם, העניקה לנו דמות אנטגוניסטית שקשה לא להזדהות עם המניעים שלה, גם אם לא עם שיטותיה.
כמעט שלושה עשורים חלפו מאז, והתופעה רק הולכת ומתעצמת. נדמה שבכל רבעון יש נבל תורן שמככב על המסך, בדרך כלל כזה שמקורו בקומיקס. הפעם בסרט "ת'אנדרבולטס*", שמציג שורת דמויות הנעות על הגבול האפור שבין נבלים לגיבורים, שמגויסים למשימות מסוכנות שגיבורים מסורתיים לא יכולים או לא מורשים לבצע.
מראה מעוותת
"ת'אנדרבולטס*" מגלם את הפשרה המוסרית שמאפיינת את עולם הקומיקס המודרני: דמויות שנויות במחלוקת עובדות בשירות הממשלה, עבריינים הופכים לכלי בידי המערכת, והקו שבין עשיית הטוב לבין המחיר המוסרי שהיא גובה מיטשטש לחלוטין.
אך לא תמיד זה היה כך. בתור הזהב של הקומיקס, משנות ה־30 ועד סוף שנות ה־50, הגבולות בין טוב לרע היו ברורים הרבה יותר. התקופה הזו, שהולידה את סופרמן, באטמן, וונדר וומן ודמויות איקוניות אחרות, התאפיינה בגיבורים שהיו מושלמים מוסרית ובנבלים שהיו רעים לחלוטין, ללא מורכבות פסיכולוגית או סיפור רקע טרגי שיסביר את מעשיהם. סופרמן נלחם בלקס לות'ור, באטמן בג'וקר וקפטן אמריקה בגולגולת האדומה. עד שבשנות ה־80 משהו השתבש: העולם נעשה מורכב יותר, והמלחמה הקרה, המשברים הכלכליים והשינויים החברתיים גרמו לכך שהחלוקה הדיכוטומית בין טוב לרע נראתה מיושנת ופשטנית מדי.
"הקוראים ביקשו דמויות מורכבות יותר וסיפורים בוגרים יותר", מסביר נמרוד רשף, אמן קומיקס ויוצר הקומיקס "עוזי". "והיוצרים, מהצד השני, הרגישו שהדמויות כבר לא מתקשרות עם רוח הזמן. סופרמן, עם הצבעוניות, התלתל המפורסם והשיניים הצחורות, נתפס כדמות נאיבית בעיני קהל, שהתבגר ודרש סיפורים מורכבים יותר מ'הרע מפסיד והטוב מנצח בשלושה אגרופים'. הקוראים רצו יותר מהסיפורים הסכמטיים שהם כבר היו מורגלים אליהם".
"המעניש" ("הפאנישר" במקור) היה אחד הראשונים שסימנו את התפנית הזו. פרנק קאסל, חייל לשעבר שמשפחתו נרצחה, הפך לרוצח סדרתי של פושעים - מעין אנטי־גיבור שמשתמש בשיטות של נבל כדי להשיג מטרות שנתפסות כצודקות. הוא לא היה נבל קלאסי, אבל בהחלט גם לא גיבור במובן המסורתי. "זו הדמות המשמעותית הראשונה בקומיקס שלא ידענו אם הוא רע לגמרי או טוב לגמרי", אומר רשף. "הפאנישר חצה את הקו שאף גיבור מיינסטרים לא חצה לפניו. הוא לא רק רדף את הפושעים, אלא גם הרג אותם כחלק ממסע נקמה. זה משהו שדמויות הגיבורים המסורתיות כמו סופרמן או באטמן מעולם לא עשו. מכיוון שבשנותיו הראשונות הקומיקס פנה לקהל צעיר, הגיבורים נמנעו מלנקוט אמצעים כאלה. הפאנישר הפך לדמות מאוד פופולרית - דווקא כי הוא חצה את הגבול".
נמרוד רשף: "המעניש חצה קו שאף גיבור לא חצה לפניו. הוא לא רק רדף את הפושעים, אלא גם הרג אותם. זה משהו שסופרמן ובאטמן לא עשו. בהתחלה הקומיקס פנה לקהל צעיר, הגיבורים נמנעו מזה. הפאנישר הפך לדמות מאוד פופולרית דווקא כי חצה את הגבול"
נקודת מפנה נוספת קרתה בפרסום הנובלה הגרפית "The Dark Knight Returns" (פרנק מילר, 1986). היצירה, שרבים מאוהדי הקומיקס רואים בה את "המפץ הגדול" של הקומיקס המודרני, הציגה באטמן מבוגר, מריר וכמעט פסיכופת, שהשיטות שלו מתקרבות מאוד לאלו של הנבלים שהוא נלחם בהם.
הסיפור - שהתרחש בעתיד אלטרנטיבי שבו גיבורי־העל נאלצו לפרוש, ושבו החברה האמריקנית שקעה לתוך שחיתות ואלימות חסרות רסן - חולל מהפכה אמיתית ששינתה את האופן שבו התייחסו לגיבורי־על, וסלל את הדרך לדמויות מורכבות יותר, אפלות יותר ובעייתיות יותר מבחינה מוסרית.
שנתיים לאחר מכן אלן מור ובריאן בולנד פרסמו את הנובלה הגרפית "The Killing Joke", והשאר - היסטוריה מודרנית.
"הגדולה של הסיפור היא שמעבר לכך שקיבלנו את הג'וקר כדמות מאוד מורכבת, מאוד מזוקקת ומאוד אנושית, קיבלנו בעיקר את ההשוואה הבלתי נמנעת בין גיבור לנבל", אומר רשף. "רואים את זה בסצנה האחרונה, כשבאטמן והג'וקר צוחקים ומניחים יד זה על כתפו של זה. הם מבינים שהם למעשה נמצאים משני צידי המטבע, הם מסתכלים זה על זה במין מראה מעוותת ומבינים כמה הם זקוקים זה לזה".
הנבל ההיסטורי
אותן דמויות הפכו לכוכבות התקופה, בחסות האולפנים הגדולים בהוליווד. אבל הוליווד לא הסתפקה בזה: היא ראתה את נבלי הקומיקס שוברים את הקופות - והחליטה להרחיב את היריעה אל המעשיות המוכרות, בסרטים כמו "מליפיסנט", שמספר את סיפור המכשפה הרעה ב"היפהפייה הנרדמת", ואפילו "קרואלה", בכיכובה של אמה סטון, שמוצגת בפריקוול ל"101 כלבים וגנבים" כאישה צעירה ואופנתית הנאבקת בממסד.
אבל לצד ההצפה הזו של הנבלים המורכבים, מתחילים להופיע סימנים לכך שתפיסה זו אולי מיצתה את עצמה. סרטי הנבלים של סוני, כמו "מורביוס" ו"קרייבן: הצייד", נכשלו בקופות כישלון חרוץ, ובמקביל, סדרות כמו "ילוסטון" ו"המנדלוריאן", המציגות גיבורים בעלי מצפן מוסרי ברור יותר, זוכות לפופולריות עצומה. במילים אחרות, נדמה שהעולם מתחיל להתגעגע לימים הפשוטים יותר, שבהם היה לנו ברור מי טוב ומי רע.
"לפעמים בא לי לראות משהו פשוט שבו הדברים הם ברורים", אומר רשף. "אני חושב שזאת גם כמיהה אנושית, כולנו זקוקים לעוגן הזה. הסדרה 'ילוסטון' מראה סוג של תנועת מטוטלת. יש קהלים שאומרים: אני רוצה שהגיבור שלי יהיה סוג של קאובוי שנאחז באדמה, מאוד שורשי, שלא ידבר יותר מדי, שיהיה לו כובע הקאובוי המפורסם, ואני אדע שאני יכול לסמוך עליו שהוא יעשה את הדבר הנכון ברגע הנכון, ושהוא תמיד יעמוד לצידו של החלש".
אבל האם באמת אחרי עשורים שבהם הנבלים הפכו אהודים ומובנים - אנחנו חוזים כעת בתנועת נגד? "הנבלים שמיוצגים בתרבות הפופולרית אלה הנבלים שכיף לאנשים לראות", אומר ההיסטוריון פרופ' דני אורבך.
"אבל האופן שבו אנחנו מציגים את הנבלים שלנו מאוד־מאוד קשור לאופן שבו עושים מלחמה בכל תקופה. 'שר הטבעות' הציג שתי מעצמות, או לפחות מעצמת רוע אחת מאוד בולטת, שהמלחמה נגדה היא מלחמה טוטאלית, מוחלטת, שברור שכשתסתיים רק צד אחד יעמוד על הרגליים. בפעם היחידה שבה סאורון כן מביא איזשהו הסכם ברור - שזה הסכם כניעה ועבדות מוחלט - הוא לא מסתפק בשום דבר שהוא פחות מזה, וזאת ממש הפרדיגמה של מלחמת העולם השנייה. לא סתם הספר הזה היה כל כך פופולרי בשנים שבהן מלחמת העולם השנייה היתה הזיכרון המעצב של מהי מלחמה עבור רוב האנשים. אבל יש עוד מודלים".
כמו מה?
"יש סדרה מעולה של ספרי פנטזיה רוסיים שנקראת 'משמרת הלילה'. יש שם שני ארגוני קוסמים, אחד טוב ואחד רע. עד כאן זה כמו טולקין. ההבדל הוא שיש בין השניים הסכם שלום, כלומר הם מחליטים לא להילחם זה בזה מלחמה טוטאלית, אבל הם כן חותרים זה תחת זה ככל שההסכם מאפשר להם - בריגול, במבצעים מיוחדים. כל הזמן יש ניסיונות לבחון את הגבולות של ההסכם. זו בדיוק הפרדיגמה של המלחמה הקרה. ומה שמעניין הוא שבדיוק כמו במלחמה הקרה - אין הכרעה. זה סוג של מאבק אידיאולוגי שהוא כביכול מאוד מקוטב, אבל מנגד אף אחד לא מעוניין לסיים אותו. וכמו המלחמה הקרה הספציפית ברוסיה שבמהלכה נכתב הרומן הזה, זה מוביל לסוג של מיאוס ציני מכל העסק.
"יש קטע בספר שבו אחד מהבכירים של הארגון הטוב, משמרת הלילה, אומר למנהיג שלו: 'משמרת הלילה ומשמרת היום (הארגון הרע) הם למעשה שני חלקים של אותה המשמרת. המנהיגים מייצרים תככים זה נגד זה מתוך שיעמום, החיילים נלחמים כי זה מה שהם יודעים, אבל בפועל אתם נלחמים בחרבות קהות'. כלומר - ציניות מוחלטת, מאבק לשם המאבק.
"דוגמה שלישית והרבה יותר ידועה היא כמובן 'הארי פוטר'. לא סתם 'הארי פוטר' הפך להיות מאוד־מאוד פופולרי בתקופה שאחרי 11 בספטמבר ואסון התאומים. בספרים הראשונים של 'הארי פוטר' מודל הנבל הוא מודל של המלחמה בטרור. וולדמורט הנבל מפורר את היריבים שלו באמצעות רמייה ואימה. לקראת הספרים האחרונים כוח המשיכה של המודל הטולקינאי במלחמת העולם השנייה כבר נעשה חזק מדי, ובאיזשהו שלב וולדמורט משתלט ויש לנו עוד דימוי לגרמניה הנאצית. ומול כל אלה - יש לנו את הנבל המורכב, שזה מה שאנחנו רואים היום".
אז מה קרה היום באמת?
"העולם הוא רב־קוטבי, ויש בו הרבה מאוד כוחות שנלחמים זה בזה. אין לנו מישהו שאנחנו יכולים לומר שהוא טוב או רע, ומפה המודל הזה של הנבל שהוא לא לגמרי נבל, והטוב שהוא לא לגמרי טוב. כי בעולם כזה קשה לעשות את דיכוטומיית הטוב והרע אפילו בראש".
וזה עומד להשתנות בקרוב?
"אני לא חושב. נדמה לי שנמשיך לראות פלורליזם של דמויות, כלומר כאוס. יהיו הרבה מודלים, כי העולם מאוד מבלבל. אני חושב שלא נחזור לטוב מול רע, משום שזה בדרך כלל קורה במאבק בין־גושי. אלא אם כן תהיה מלחמה בין ארה"ב לסין, ואיכשהו רוב המדינות יתקבצו באחד משני הצדדים, נראה כל מיני סוגים של נבלים".
הנבל הוויראלי
"הנבלים כריזמטיים כי אנחנו מזדהים עם העוצמה האינסופית שלהם, אבל גם עם האנושיות שלהם", אומר ד"ר דוד גורביץ', חוקר תרבות ומרצה בכיר לתקשורת. "הם גדולים מהחיים, על־אנושיים, הם עושים את הדבר שכולנו היינו רוצים: להיות אלוהים, לקחת חיים של בני אדם, לשלוט בחיים. ולצד זה - יש להם בעיות, הם עברו טראומות, אז זה מקל את העיכול של הרוע שלהם ומביא אותנו לאיזה סוג של הזדהות איתם. זה מה שמוביל אותנו למצוא אותם מושכים. אנחנו חיים בתקופה שהופכת את הכוח פלוס הרוע לאייקון תרבותי. הכוח הוא הדבר המרכזי שזוכה להערכה, והוא מתגלם אצל הנבלים, ולא אצל המטיפים לטוב".
מתי זה הפך לכזו אופנה?
"מאז שנות ה־90, עם עליית האינטרנט והנגישות לאינטרנט, אנחנו נמצאים בגל התרבותי הפוסט־מודרניסטי. אז נוצרו גם הסרטים הנהדרים של טרנטינו ושל האחים כהן, שתיארו את העוצמה של הרוע והביאו את המורכבות. האינטרנט הוא המקום של האלימות הקיצונית, המקום שהנבלים חוגגים בו. לא כל אחד יכול להיות נבל באופן ממשי - להיות רוצח, שודד גדול, אדם מתעלל וכיוצא בזה - אבל כל אחד יכול להיות טרוריסט ברשת".
ובתוכה - הסושיאל.
"הרשת החברתית היא התוצר הכי רדיקלי של הציוויליזציה שלנו היום. הקולנוע רק הולך בעקבות זה, ומזין בעצמו את הרשת. זה לא עומד להסתיים, להפך - זה הדבר שבעצם מציג לנו את העולם כפי שהוא באמת. בימינו אנחנו כבר לא יודעים מהו טוב ומהו רע, מהם הערכים של אמת או מהם הערכים של 'פייק אמת'. מיהו בכלל האדם שמדבר איתנו? מהי המסכה שהוא לובש? התהליך התרבותי הזה עומד להימשך. אני לא רק צופה שהנבלים ימשיכו להיות גיבורי הסדרות הפופולריות - אלא גם שכל המושג 'נבל' כבר יחלוף מן העולם".
וזה עובד גם בכיוון ההפוך? לא רק החברה משפיעה על הנבלים, אלא הנבלים שעל המסך משפיעים על החברה?
"ברור, זה דבר שמזין את עצמו. היצירה האינסופית שמושתתת על הדגם הזה של הרוע האינסופי והכריזמטי מתדלקת את הרשת. הדמויות הופכות נושא לשיח, ולכן גם למשהו כאילו ריאליסטי, מהחיים. אז אנשים אמיתיים כבר מוזנים על ידי הבדיון הקולנועי, ומפיצים בחזרה את הרעל בעוצמה.
"כדי שהנבלים והגיבורים יחזרו להיות כמו שהיו, מה שצריך לקרות זה חזרה לערכים הישנים, שיהיה עולם בינארי של שחור ולבן. זה לא דבר שעומד לקרות בעולם של טלוויזיה, בעולם של דימויים, בעולם של רשת חברתית. הדבר הזה לא עומד להתרחש משום שהעולם של הרשת החברתית, שזה העולם הרוחש האמיתי שמניע את כל שאר התופעות האחרות, לא יתבטל. כל זמן שהרשת החברתית תרוויח כסף - לא תהיה שום סיבה לחיסולה. ואם לא תהיה שום סיבה לחיסולה - בטח לא תהיה שום סיבה לחיסול הנבלים והערכים של הכוח והאלימות, שהרשת מדגימה אותם".
אלף לילה ולילה
ובזמן שהתרבות הפופולרית ממלאת את המסכים באותם נבלים מעוררי הזדהות עם סיפור חיים מורכב - דווקא ספרות הילדים מציגה מגמה מפתיעה בכיוון ההפוך. "העיבודים המודרניים שנעשו לסיפורי המעשיות, האחים גרים, אנדרסן, 'סיפורי אלף לילה ולילה' ואחרים - כמו העיבודים של דיסני, למשל - נעשו מתוך תפיסה מגוננת כלפי הילד", אומרת ד"ר חנה לבנת, חוקרת ספרות ילדים ונוער. "התפיסה המגוננת אמרה שהילדים נולדים חלשים ופגיעים, ושהתפקיד שלנו, המבוגרים, הוא לגונן עליהם. אז המתיקו את כל הדמויות. אחת התוצאות היתה שהרע הוא מורכב, או שמגיעה לו סליחה בסוף, מה שהוביל להבנה שבעצם זה לא כל כך נורא להיות רע.
"מה שמלכתחילה הוביל לתפיסה המגוננת היה התפתחות מדע הפסיכולוגיה. החוקרים והפסיכולוגים אמרו 'לא צריך להפחיד ילדים, צריך להקשיב להם, להבין את הרצונות והצרכים שלהם. וכשמקשיבים להם, מבינים שבעצם הם די שבריריים ופגיעים'. אלא שבינתיים השתנתה המציאות, והילדים נחשפים לדברים רעים שאנשים רעים עושים באמצעי התקשורת המודרניים. זאת אומרת, כבר אין לנו אפשרות לשלוט לגמרי במה שהם חשופים לו.
"אז הילדים חשופים ממילא. ואם הם חשופים ממילא, ואנחנו נמשיך בתפיסה המגוננת ונמשיך להמתיק להם את העולם ואת הרעים וכדומה - אנחנו בעצם שולחים אותם לעולם בלי כלים להתמודד איתו, בלי כלים להתמודד עם דברים רעים באמת ועם אנשים שהם פשוט רעים. לכן, עם התפתחות אמצעי התקשורת המודרניים, ואחר כך הרשתות החברתיות, התפיסה השתנתה. התפיסה היום נקראת 'התפיסה החושפת', והיא אומרת: כן, נחשוף בפני ילדים גם מצבים קשים, גם מצבים מורכבים, גם אנשים רעים שעושים דברים רעים - בלי שנסלח להם ובלי שנבין אותם, ובלי שנגלה כל מיני דברים שמרככים את הרוע שלהם. זה התהליך התרבותי שקרה".
איך זה בא לידי ביטוי?
"בתוכנית הלימודים, למשל. ברשימת היצירות שמומלצות לקריאה בבתי ספר יסודיים של משרד החינוך אפשר לראות שמופיעות רק הקלאסיקות כמו שהן, אלה כבר לא העיבודים ה'ממותקים'. יותר מזה, בעבר בכלל לא היו לנו תרגומים מלאים מהמקור של כל הקלאסיקות, והיום יש - זה פשוט קרה כחלק מהגלגול התרבותי הנוכחי".
אבל למה מלכתחילה הנבל כל כך חשוב?
"המעשיות מתחילות עם דמויות חלשות שילדים מזדהים איתן, כמו לכלוכית ושלגייה, שיוצאות למסע ופוגשות רעים מוחלטים, מכשפות, ענקים או זאבים. לפי ברונו בטלהיים ופסיכולוגים אחרים, הרעים מגלמים את החרדות הקיומיות של הילדים. בגרסאות הקלאסיות, בניגוד לעיבודים הממותקים, הדמויות מצליחות להתגבר על הרעים בכוחות עצמן, ללא עזרה קסומה חיצונית. זה מאפשר לילדים לפתח ביטחון ביכולתם להתמודד עם העולם, כי הם חווים תהליך שחרור: הם צוחקים ונהנים כשהרעים מובסים, ומבינים שהם עצמם יכולים להתמודד עם קשיים. וכל זה בתוך מרחב בטוח להתמודדות עם רוע, כי הילדים מבינים שזה 'היה היה לפני שנים רבות', ולא במציאות שלהם".
חנה לבנת: "התפיסה המגוננת אמרה שהילדים נולדים חלשים ופגיעים, ושהתפקיד שלנו, המבוגרים, הוא לגונן עליהם. אז המתיקו את הדמויות, ואחת התוצאות היתה שהרע הוא מורכב, מה שהוביל להבנה שבעצם זה לא כל כך נורא להיות רע"
עם זאת, לבנת מספרת שהנבל המורכב לא נעלם לגמרי מהנוף הספרותי. "בספרות הנוער, למשל, אכן קיימת מגמה להציג נבלים מורכבים", היא אומרת. "למשל, בסיפורים הרומנטיים. תבנית נפוצה מציגה נערה הנמשכת לבחור מסתורי ואפל, שמתגלה בהמשך כ'לא באמת רע', אלא כבעל עבר טראומטי. היא מתאהבת בו, והידיד הטוב והנחמד נשאר בצד. זה משדר מסר בעייתי. כן, לפעמים יש יצירות אחרות שמציגות עמדה מוסרית ברורה, כמו 'משחקי הרעב'. הן מציגות את הרוע כרוע אמיתי, ומעבירות מסר לדור הצעיר: קומו והיאבקו ברוע, שפרו את העולם. אבל ככלל, בספרות הנוער הטרנד המוביל הוא הצגה של נבלים מורכבים.
"בכלל, אנחנו עדים לתנועה של צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה, אבל אני מאמינה שאם נמשיך להיאבק עבור הקלאסיקות ולהכשיר את המבוגרים שבוחרים בשביל הילדים - נראה שינוי הדרגתי במגמה הזו. צריך להמשיך לספק כלים וידע למחנכים ולהורים כדי שיוכלו לבחור ספרות ראויה, ובמקביל לשוחח עם הצעירים עצמם על כל התפיסות האלה".
שימור הסדר
מול כל אלה, חוקרת הפולקלור והמגדר ד"ר נגה ליבי כהן מאמינה שהנחת היסוד שלנו, שלפיה בספרות העממית יש חלוקה ברורה לטוב ולרע, היא הנחה שגויה. "בספרות העממית כל סיפור קיים בכמה גרסאות", היא אומרת.
"כשאני קוראת גרסאות ספציפיות, הרבה פעמים אני רואה בהן הרבה יותר מורכבות - אבל המורכבות הזאת לא נשמרת לנו בזיכרון, כי זה באמת פחות בהיר. יותר קל לקהל הרחב לעכל ולהזדהות עם טקסטים דיכוטומיים, כי זה מקל את תחושת הקתרזיס. לכן אנחנו מכירים בעיקר את המכנה המשותף, את השלד הקבוע, את היסודות שחוזרים על עצמם בסיפור - או שאנחנו פשוט מכירים את העיבוד של דיסני. העיבודים הישנים של דיסני אינם מורכבים, הם דיכוטומיים, יש טוב ויש רע, בהתאם לתפיסות שהיו מקובלות אז. הבעיה היא שהדיכוטומיה הזאת לא משרתת אותנו תרבותית וחברתית".
למה?
"ספרות עממית משרתת בעיקר פונקציה של שימור הסדר החברתי. היא נועדה בעיקר לאשר ערכים, לחנך, לחזק קונפורמיות. והדיכוטומיה באמת משרתת את שימור הסדר הקיים. זה מה שאנחנו צריכים כדי לשמור על החלוקה המעמדית והמגדרית. אנחנו צריכים שהטובים יהיו טובים מוחלטים ויצייתו לנורמות המדכאות שלנו, ושהרעים יהיו רעים מוחלטים, והם אלה שלא מצייתים לנורמות".
אז מה קורה בגרסאות שמציגות מורכבות רבה יותר?
"בסרטים של 'הנסיכה והצפרדע', למשל, הנסיכה היא דמות טובה וצייתנית. היא לא בסדר בדבר אחד - היא לא מקיימת הבטחות. כולנו מכירים את הסוף של הסיפור: היא מנשקת את הצפרדע והוא הופך לנסיך. כלומר, על פניו, המסר הוא שבאופן פטריארכלי, ההתנהגות הנדרשת מאישה היא לנשק גבר מכוער כי ככה אמרו לה - ואז היא תגלה שהוא נסיך. אבל דווקא בנוסח של האחים גרים הסיום הוא אחר והוא לא מוכר. היא מטיחה את הצפרדע בקיר, היא זורקת אותו כי היא כועסת עליו, היא אלימה כלפיו - ורק אז הוא הופך לנסיך.
"דוגמה נוספת מופיעה בספר יהודית, מהספרים החיצוניים לתנ"ך. יהודית היא גיבורה צדיקה, חסודה וצנועה, שהורגת גבר שהוא אויב העם. בנוסחים החביבים עלי זה מאוד ברור שיהודית הורגת אותו גם כאקט של לא לאפשר לגבר לאנוס אותה, וגם כאקט לאומי. וזו עוד דוגמה שמראה התנהגות נשית מורכבת".
ואז יבוא בטלהיים ויגיד שהנבל המוחלט הוא מאוד חשוב.
"בטלהיים הוא פסיכואנליטיקאי, ולא חוקר תרבות. יש הבדל בין להגיד 'זה לא משרת לי את הטיפול' לבין לומר משהו על האיכות של הסיפור או על המקום שלו בתרבות. אני מסתייגת ממנו כי התפיסה של 'אסור ומותר' ושל רגשות ודחפים אסורים היא כל כך בעייתית, והיא גם כל כך השתנתה. אצל פרויד, למשל, הומוסקסואליות היא סטייה וזה רגש פתולוגי שצריך לטפל בו, אבל היום ברור שאין שום דבר רע או פתולוגי בהומוסקסואליות. הפסיכולוגיה אמרה אז ש'מותר ואסור' זה מוחלט, אוניברסלי וקבוע. היום אנחנו יודעים שלא, שזה תלוי תרבות.
"ועדיין צריך לומר - הרבה מהאגדות העכשוויות הן דיכוטומיות ושמרניות. יש אגדות על ילדות לא צנועות שנענשות, שמחזקות מאוד תפיסות על צניעות האישה, או על נשים שלא שומרות על הנורמות ומשלמות מחיר. אלה סיפורים שמסופרים עכשיו בכל מיני קבוצות ושנפוצים ברשת. סיפורי החזרה בתשובה הם הרבה פעמים מאוד דיכוטומיים - יש להיות דתי וטוב או חילוני ורע. כך או כך, אני ממליצה על נקודת מבט ביקורתית. הטקסטים המורכבים קיימים, וגם הלא מורכבים, וכשנחשפים אליהם, כדאי לשים לב לשטחיות שלהם ולדיכוטומיה הבינארית, להיות ערים ולשאול את עצמנו את מי זה משרת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו