המשולש המסוכן של סוויני וסייפריד

לפני שצוללים אל המותחן הפסיכולוגי־משפחתי הזה, השייך לז'אנר שמכונה Domestic Thriller, מן הראוי לדעת ש"עוזרת הבית" הוא ספר מהסוג שהתמקם גבוה מאוד, הכי גבוה, ברשימות רבי־המכר הנחשבות, מזו של ה"ניו יורק טיימס" ועד לזו של ה"וול־סטריט ג'ורנל". יתרה מכך, בדצמבר הקרוב צפוי לצאת סרט שמבוסס עליו - בכיכובן של סידני סוויני ואמנדה סייפריד, לא פחות.

פרידה מקפדן יוצרת בספר משולש רומנטי (די מעוות, יש לומר), שבו משתתפים בני הזוג ווינצ'סטר, אנדרו ונינה, ועוזרת הבית החדשה שלהם, מילי. אנדרו הוא גבר יפה תואר בצורה קיצונית, נינה היא ביצ'ית, כמקובל בז'אנר, ומילי - יפהפייה. לא צריך להיות הרקול פוארו כדי לנחש לאן זה הולך.

אנדרו הוא גבר יפה תואר בצורה קיצונית, נינה היא ביצ'ית, כמקובל בז'אנר, ומילי - יפהפייה. לא צריך להיות הרקול פוארו כדי לנחש לאן המשולש הזה הולך

הווינצ'סטרים הם משפחה אמידה מאוד, ומילי מתקבלת לעבודה באחוזתם לאחר אודישן נעים להפליא עם נינה, שלא מרמז מאומה על הבאות. מילי נשכרת למעשה כמשרתת. לא עוזרת בית, לא מבשלת - אלא ממש משרתת, הזוכה ליחס משפיל במיוחד מנינה, המעבידה. במסגרת ההשפלות נינה מציעה לה לגור בחדרון זעיר בעליית הגג באחוזה המפוארת. אבל בהתחשב בעובדה שמילי שוחררה לאחרונה מהכלא ושמקום מגוריה האמיתי הוא המכונית שלה - הסיכוי לגור בבית אמיתי ולישון במיטה אמיתית, שבה היא יכולה "למתוח את הרגליים", הוא בגדר שדרוג.

הספר מחולק לשלושה: החלק הראשון מסופר מנקודת מבטה של מילי, השני מנקודת המבט של נינה והשלישי הוא סוג של סיכום. כמו שמחייב הז'אנר, הספר מכיל טוויסטים בעלילה, וברור שמה שמציגה בפנינו האקספוזיציה מתהפך במהלך הספר, ובעיקר לקראת ההתרה (הלא ממש מפתיעה) שבסופו.

מותחנים כונו בעבר גם "ספרי טיסה", ו"עוזרת הבית" מתאים להגדרה הזו - גם אם הטיסה היא רק לאתונה, נגיד. סגנון הכתיבה של מקפדן פשוט וישיר, והוא הופך את הקריאה לנגישה ומהירה. אל תצפו כאן לפרוזה עמוקה או מרגשת - הכתיבה שלה אינה ייחודית או פיוטית במיוחד. הסגנון משרת את העלילה, ולא הרבה מעבר לזה.

בהתאמה, גם הדמויות לא מציעות עומק פילוסופי או רגשי עמוק. אף שמילי היא הגיבורה הראשית, הדמות המורכבת והמעניינת יותר היא דווקא זו של נינה, שעוברת טרנספורמציה תדמיתית מעניינת. מולה, דמותה של מילי מלאה פגמים: אין לה חוכמת רחוב, כפי שניתן היה לצפות ממישהי שבילתה עשר שנים בכלא, ולאורך הדרך היא מקבלת החלטות פזיזות, מה שמקשה את תחושות האמפתיה ואת ההזדהות איתה.

ז'אנר ה־Domestic Thriller מאופיין בדרך כלל באווירה דחוסה, ואפילו חונקת. העלילה מתרחשת בין כותלי הבית, בתוך המשפחה, והסודות העסיסיים שמסתירה כל משפחה הם התבלין ההכרחי. כאן העלילה פתוחה יותר וחורגת מהמבנה הקלאסי, אבל שומרת על אלמנט הכרחי אחד: גזלייטינג. בלי הרכיב הזה קשה לפתח מותחן משפחתי. במידה מסוימת, המכשיר הספרותי שבו משתמשת מקפדן לצורך הגברת המתח - דהיינו, הצגת העלילה מנקודות מבט מנוגדות - מסייע גם לפיזור הדחיסות הזו. בהתחשב בעלילה ובדמויות, עוד אפשר היה לצפות שהמחברת תקצה יותר מקום לרומנטיקה ולסקס. אך הסצנות כאן מרומזות, כמו בסרטים כשהמסך מחשיך לאחר הנשיקה ולפני האקט - וחבל. ועדיין, חרף הפגמים, מדובר בספר מהיר, קולח ומהנה למדי, בלי בולשיט.