האבות השכולים מכניסים את הכאב לשירה

מאז 7 באוקטובר גדלה "משפחת השכול" בישראל בממדים בלתי נתפסים. האבל הכבד בעקבות אותו יום נורא והמלחמה שבאה אחריו צבעו בשחור את מרבית ספרי השירה שראו אור מאז, גם אם האסון מוזכר בהם לעיתים רק ברמיזה. השכול חדר עמוק אל הספרות העברית, וסביר להניח שהדי הטראומה הזו ימשיכו ללוות את השירה העברית גם בשנים הבאות.

שירת השכול אינה זרה לשירה העברית - היא חלק בלתי נפרד מהדנ"א שלה. כבר לפני עשרות שנים כתבו עליה נתן אלתרמן וחיים גורי. אלתרמן כתב מתוך נקודת מבט לאומית ("מגש הכסף"), וגורי כתב מתוך אחוות לוחמים ("שיר הרעות", "באב אל־וואד"). אולם יש להבדיל בין סוג השירה הזה לבין שירת האֵבל הפרטית, האינטימית, שנכתבת על ידי הורים שכולים.

ייתכן שהיעדר הכתיבה הגברית קשור למודל הגבריות הישראלי, שסימן את המבע הרגשי של האבל כזירה נשית או אימהית, ובכך צמצם את המקום עבור אבות לבטא בפומבי את כאבם

עד לשנים האחרונות בלטה במיוחד שירתן של אימהות שכולות. בין המשוררות הידועות ביותר ניתן למנות את יוכבד בת־מרים, ששכלה את בנה נחום (זוּזיק) במלחמת השחרור; רעיה הרניק, שבנה גיורא (גוּני) נפל במלחמת לבנון; וחדווה הרכבי, שבנה אלישע (מִיגוֹ) נהרג בתאונת ירי ב־2003. לעומתן, קשה היה למצוא לאורך השנים שירת אבות שכולים. היוצא מן הכלל הבולט הוא נתן יונתן, שכתב שירים רבים בעקבות נפילת בנו ליאור במלחמת יום הכיפורים. ייתכן שהיעדר הכתיבה הגברית קשור למודל הגבריות הישראלי, שסימן את המבע הרגשי של האבל כזירה נשית או אימהית, ובכך צמצם את המקום עבור אבות לבטא בפומבי את כאבם.

בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, משהו השתנה. ייתכן שדוד גרוסמן היה בין הראשונים שפרצו דרך זו עם כתיבתו על נפילת בנו אורי במלחמת לבנון השנייה, וייתכן גם שהאווירה הציבורית והספרותית בישראל הפכה להיות פתוחה יותר ומאפשרת ביטוי רגשי כזה. השנה ראינו, למרבה הצער, אבות רבים שבוכים בפומבי מבלי להדחיק או להסתיר, וכאשר הדמעות יוצאות אל האור - טבעי שגם המילים ימצאו את דרכן אל הדף.

מכבסת מילים

אחד המשוררים הבולטים כיום שכותבים מתוך חוויית האבהות השכולה הוא גיורא פישר, שבנו מרום נפל ב־2002 במבצע "חומת מגן". אובדן הבן מרחף מעל כל יצירתו של פישר, מספרו הראשון שראה אור ב־2010 ועד לספרו החדש, החמישי במספר, "היה לי פעם נסיך".

פישר, שהחל לפרסם שירה בגיל מבוגר יחסית, כותב בסגנון פשוט וישיר מאוד. שיריו הקצרים מתאפיינים בהתבוננות מפוכחת ולעיתים קרובות אירונית בחומרי החיים והיומ־יום. במובן זה הוא מזכיר מעט את הפואטיקה של משוררות שהפכו אהובות במיוחד בישראל בשנים האחרונות, כמו שיבטה טויו היפנית או אווה קילפי הפינית. הפשטות והישירות של שיריו מצליחות לגעת ללב, במיוחד כשהוא עוסק בשכול.

גם בספרו החדש שזור האובדן כחוט השני, ולמרות השנים שחלפו מנפילת בנו, פישר אינו מתנצל ואינו מנסה "לרכך" את חוויית האבל. להפך - הוא כותב באירוניה מודעת לעצמה על מה שנדמה לו כדרישת הקוראים: "מַסְפִּיק / עִם שִׁירֵי הַדּוּמָה וְהַשַּׁחַת [...] זוֹ לֹא חָכְמָה לִבְעֹט בַּבֶּטֶן / וְלִרְאוֹת אוֹתָנוּ מִתְקַפְּלִים [...] תֵּן לָנוּ אוֹר! שִׁיר מִזְמוֹר!". בשיר אחר הוא מתאר שיחה מביכה עם מפיק של תוכנית רדיו המבקש ממנו לכתוב שיר נחמה לט"ו בשבט: "מָה שְׁלוֹמְךָ בְּיוֹם קָשֶׁה כָּל כָּךְ / שֶׁנָּפַל עַל ט"ו בִּשְׁבָט? / אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לַתָּכְנִית הַיּוֹם שִׁיר עַל עֵץ. / אַתָּה אָב שַׁכּוּל / וְחַקְלַאי / אָז בֶּטַח יֵשׁ לְךָ שִׁיר נֶחָמָה / עַל עֵץ שֶׁנָּטַעְתָּ לְזִכְרוֹ שֶׁל מֵרוֹם".

בשירתו מצליח פישר לאמץ נקודת מבט ביקורתית ומפוכחת על תרבות השכול הישראלית, ועל מקומו בתוכה כאב שכול שהוא גם משורר. הוא מתנגד ללחץ התרבותי לשדר תמיד תקווה ונחמה, ובאחד השירים היפים ביותר בספר הוא אף יוצא נגד מכבסת המילים המקובלת בשיח הישראלי סביב המוות והשכול: "הַפְסִיקוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִלִּים נְקִיּוֹת [...] הַלְּוַאי שֶׁהָיִיתִי מְאַבֵּד / אֶת בְּנִי, אֶת מֵרוֹם. / עַד סוֹף הָעוֹלָם / הָיִיתִי הוֹלֵךְ לְחַפֵּשׂ / וּמוֹצֵא אוֹתוֹ".

עצבות גולמית

לעומת שירת השכול האירונית והמודעת לעצמה של פישר, מעניין להתבונן בספרו של אייל קמינקא "שיחה, חצי שיחה". קמינקא, שבנו ינאי נפל בזיקים ב־7 באוקטובר, מציג שירה גולמית וראשונית, ולצידה קטעי פרוזה קצרים שלעיתים קרובות מתעלים על השירים עצמם. הקריאה בספר מלווה בתחושת אי־נוחות מסוימת, כמו פלישה אל מרחב אינטימי של אבל שעדיין מדמם. הקריאה נדמית לעיתים כיומן אישי שנכתב בזמן אמת, ולא תמיד ברור למי בדיוק פונים הטקסטים ועל מה הם מדברים. קמינקא אינו משורר מנוסה, ובכל זאת יש כוח נוגע ללב בדיבור הישיר, הכמעט פרוזאי שלו: "הָרַדְיוֹ נִגֵּן אֶת הַשְּׁבִיל הַזֶּה מַתְחִיל כָּאן. / הָאוֹטוֹ רָעַד. הָאֲוִיר רָעַד. הָאֲדָמָה. / וְהֵבַנְתִּי, / עַכְשָׁו הַזְּמַן בּוֹ נִבְחַר / אֶת הַשִּׁירִים שֶׁלֹּא אָהַבְתָּ".

באחדים מהשירים קמינקא יוצר הקבלה כואבת בין שיר שנכתב לפני נפילת בנו לבין שיר שנכתב לאחר האסון, ומשכתב למעשה את תחושת העולם הקודם. למשל, באוקטובר 2020 הוא כתב: "אָדָם גּוֹעֵשׁ בְּאַהֲבַת יְלָדָיו / נוּגֶה מוּל תְּמוּנַת יַלְדוּתוֹ. / אָדָם עָצוּב כְּשֶׁלִּבּוֹ נֶעֱזָב / מִתְמַלֵּא בְּמַגָּע זוּגָתוֹ. / בְּאוֹר יָרֵחַ, אֶל מוּל אֱלֹהָיו / אָדָם הוּא חֹרֶף, אָבִיב וּסְתָו. / וְרַק רֶגֶשׁ סָמוּי, אֶת בְּדִידוּתוֹ / יִשְׁמֹר לְמוֹת הוֹרָיו". שלוש שנים מאוחר יותר, באוקטובר 2023, קמינקא משכתב את השיר בצורה מצמררת. השורה הראשונה משתנה ל"אהבת הוריו", והסיום הכואב מעיד על הטרגדיה שחווה: "וְרַק רֶגֶשׁ אֶחָד, אֶת שִׁבְרוֹנוֹ, / יִשְׁמֹר לְמוֹת יְלָדָיו".

קמינקא מתבונן בשכול מתוך עיצומו של האבל, ללא המרחק והזמן שנחשבים בדרך כלל הכרחיים ליצירת שירה בשלה. ובכל זאת, דווקא באחד הקטעים בספר, הוא מצליח להציג את תרבות השכול הישראלית מתוך מבט מרוחק מעט, אירוני ומודע לעצמו. בקטע המופיע כהערת שוליים שקל לפספס - לאחר שיר הפותח במילים: "הַיּוֹם בָּרִיצָה רָצִיתִי / שֶׁכָּל הָעוֹלָם יֵעָלֵם. יִתְנַדֵּף" - מוסיף קמינקא בהומור עצוב הערה מפוכחת על היחס הישראלי אל השכול: "(תובנה קטנה: לעצור אדם אבל באמצע ריצה, ללחוץ את ידו, לשאול איך הוא מרגיש ולהגיד תהיה חזק, זה כמו להגיש עשרים קילו סוכר לאדם טובע)".

יחס עכור

ספרו של שלמה בן־בסה, "ליהוא", כולל 26 שירים בלבד, ומוקדש לבנו ליהוא שנהרג בתאונה בקורס טיס בשנת 2020. גם בן־בסה מציג שירה פשוטה ומובנת מאוד, אך לעומת פישר וקמינקא, זו שירה פחות מעובדת, שירה של כאב טהור: "צִפּוֹר קָטָן / מְקַנֵּן עַל / שִׁבְרֵי מָטוֹס // מִתְגַּעְגֵּעַ / מִתְגַּעְגֵּעַ / מִתְגַּעְגֵּעַ", או בשיר אחר: "תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה / חָדְשַׁיִם / וְיוֹמַיִם / חָיִיתָ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. // עוֹד דַּקָּה, רַק עוֹד דַּקָּה / אֲנִי מְבַקֵּשׁ / לִהְיוֹת אִתְּךָ".

גם בן־בסה כותב על אי־היכולת לתפוס את האובדן, על הגעגוע לשגרה המשפחתית המשותפת ("אֲחַמֵּם לְךָ בַּתַּנּוּר פִּיצָה קְפוּאָה"), על הקושי עם מכבסת המילים של השפה (בעיקר סביב המילה נפילה), ועל הפער בין אב לילד קטן שהופך פתאום לאב לחייל שנפל ("אָסַפְתִּי אוֹתְךָ מֵהַגַּן / אָסַפְתִּי אוֹתְךָ מִבֵּית־הַסֵּפֶר / אָסַפְתִּי אוֹתְךָ מֵהַבָּסִיס / אָסַפְתִּי אוֹתְךָ מִתַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת / אָסַפְתִּי אוֹתְךָ // לְבֵית הַקְּבָרוֹת").

בנו של בן־בסה נפל בתאונה ולא בקרב, ולכן גם היחס שלו אל הצבא עכור יותר: "מִמְצָאֵי הַמֶּחְקָר מְעִידִים / עַל תַּקָּלַת מָטוֹס נְדִירָה / שֶׁלֹּא נִמְצְאוּ לָהּ רִשּׁוּמִים / בַּסִּפְרוּת הַמִּקְצוֹעִית / בָּעוֹלָם. // בְּנִי הַנָּדִיר, / אֵלֶּה מִמְצָאֵי הַתַּחְקִיר שֶׁלִּי: / מֵעוֹלָם לֹא עַפְתָּ עַל סִפְרוּת / רָשַׁמְתָּ הֵיטֵב דִּגְמֵי מְטוֹסִים / וְיָדַעְתָּ תָּמִיד / מִי מְשַׁקֵּר לְךָ".