כמעט שנה אחרי שספר הביכורים שלה "חרשתא" פתח לנו צוהר לעולם השדים היהודי המתקיים במקביל לשלנו, יהודית קגן חוזרת בספר המשך, שמכניס אותנו עמוק אל תוך ממלכת השדים. "שגרירות השדים: הולכים לעזאזל" הוא מלאכת מחשבת של הומור, מתח והרפתקה, ומצליח להתאים את עצמו הן לקהל היעד המוצהר, נוער צעיר, והן למבוגרים שרוצים להמשיך ליהנות מהקסם של הספר הקודם.
הסיפור מתמקד בשתי אחיות, מאיה ונילי, שנשלחות לגור אצל קרובי משפחה בירושלים בזמן מלחמת לבנון השנייה, מעין גרסה ישראלית לאחיות פבנסי מ"סיפורי נרניה". אך במקום קסם ושלג, הן נתקלות בשתי בעיות מרכזיות: הראשונה, המארחים שלהן הם אנשים משעממים וקפדנים, והשנייה - הן לא ממש סובלות זו את זו. נילי הצעירה הרפתקנית ומרדנית, ואילו מאיה היא תולעת ספרים מסודרת שיודעת איך לכבוש את ליבם של המבוגרים. יחד הן מתחברות לעמנואל, ילד חביב שמחבב חרקים וזוחלים, שנעלם יום אחד בנסיבות מסתוריות. תאונה קטנה במטבח ביתו חושפת בפניהן את ממלכת השדים, וכך הן נסחפות להרפתקה דיפלומטית, שדורשת מהן אומץ ותחכום כדי שכולם יחזרו הביתה בשלום.
בשונה מ"סיפורי נרניה", העולם שהילדות הישראליות מגלות אינו מלא פלאי קסם ואבא חג מולד, אלא דווקא שגרה ביורוקרטית מתסכלת: תורים שנוגדים את חוקי הפיזיקה, פוליטיקה מתישה ויחסי כוח עדינים. קגן מבריקה כאן במיוחד; העולם שבנתה מתפקד כמראה הומוריסטית וחדה של המציאות הישראלית המוכרת לנו היטב, על כל גיחוכיה ומוזרויותיה.
משפטים כמו "עליכם לדעת שהפיזיקה של התור בעולם השדים דומה להפליא לזו של ישראלים, ושתיהן מנוגדות לחלוטין לחוקי הטבע. בהינתן שני אשנבים, הדבר הכי הגיוני שייווצר הוא שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. אלא שגם שדים וגם ישראלים עומדים בתור אחד, משולש, שבו בעל המרפקים החדים ביותר מנצח" - מספקים קריצה מלאת הומור לקורא הבוגר, לצד חוויית הקריאה המשעשעת לקוראים הצעירים.
היא ממשיכה את הביקורת החברתית כשהיא מתארת איך השדים עיכבו את בניית הרכבת הקלה בירושלים לפחות בעשר שנים, מספרת ש"גם בקרב שדים מקום מיוחד שמור בגיהינום לעורכי דין", ולצד זה מייצרת תמונות מלאות הומור, כמו זו שבה עוגיות אוזני הפיל עשויות מאוזני פיל אמיתיות.
אך קגן לא מסתפקת רק בבידור. מתחת לפני השטח מתגלה רגישות עמוקה ומפתיעה, כאשר הסיפור מתמודד באומץ עם סוגיות עכשוויות של כוח, אלימות, חטיפה ודיפלומטיה. סצנה חזקה במיוחד עוסקת בדרמה סביב חטיפת בנו של אשמדאי, מלך השדים, ומעלה לדיון סוגיות מוכרות היטב מהמציאות הישראלית: שיח על "הרתעה", על כוח ועל ההכרח להשיב שבויים הביתה - ובאיזה מחיר. באמצעות שדים ודיאלוגים שנונים הספר מדגים היטב את המורכבות של סוגיות טעונות אלו ומצליח להציג את הקושי, את הקולות השונים, ובעיקר את העובדה שהפתרון האמיתי לעולם אינו מושלם.
הנבל של הסיפור, אדם כנר, הוא בחירה מעניינת ולא שגרתית. דווקא המבוגר ה"מגניב" שמבין את הילדים ומנחה עבורם משחקי "מבוכים ודרקונים", מתגלה כילדותי, אנוכי ומסוכן כשהוא לא מקבל את מבוקשו. קגן מותחת כאן ביקורת חכמה ומעודנת על הצורך הילדותי בשליטה ובכבוד, ועל ההבדל בין היקסמות ילדותית לבין הילדותיות המזיקה של מבוגרים שאינם יודעים להציב גבולות.
אחד הרגעים המרגשים בספר הוא קטע שבו רועה השדים מעזאזל מתאר באופן סמלי ורגיש את האומץ הדרוש כדי לעזוב את אזור הנוחות, להיענות לקריאה פנימית ולממש ייעוד גדול יותר - אך לא תמיד אנחנו מוכנים לעשות זאת. זוהי תזכורת עדינה אך חזקה שגם ילדים וגם מבוגרים זקוקים לה, שחשוב להקשיב לקול הפנימי שלנו לפני שנפספס את מי שאנחנו יכולים להיות.
הדמויות בספר מצליחות להתרחק מסטריאוטיפים: מאיה ונילי אינן רק "המרדנית" ו"תולעת הספרים", אלא ילדות שאפשר להזדהות איתן בקלות, אולי משום שהסיפור נטוע בחוויות אישיות של המחברת. העלילה בנויה היטב, שומרת על איזון נכון בין אקשן לרגעים רגועים יותר, בלי ליפול למלכודת התזזיתיות והעומס המאפיינת ספרים רבים כיום. איוריו המקסימים של הספר וההסברים המצחיקים המצורפים להם משלימים את החוויה ומוסיפים לה רובד נוסף של הנאה משפחתית משותפת.
"שגרירות השדים: הולכים לעזאזל" הוא ספר פנטזיה חכם, מצחיק ומרגש, שמוכיח שוב שהפנטזיה הישראלית לילדים נמצאת בידיים טובות. אין חובה לקרוא את "חרשתא" כדי להבין וליהנות ממנו, אך מומלץ לעשות זאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו