"חקיין הקולות" מאת הסופר האוסטרי תומס ברנהרד (1931-1989) הוא ספר פרוזה חריג במבנהו שראה אור ב־1978. הספר מורכב מ־104 סיפורים מינימליסטיים, כל אחד מהם בן פסקה אחת. כל סיפור מתאר אירוע קצר, מוזר ולעיתים מזעזע כמו רצח, התאבדות, מחלות סופניות, מקרי אלימות משונים או תאונות טרגיות. ברנהרד מספר את הסיפורים בשפה קרה ואדישה, המדמה במכוון את סגנון הדיווח החדשותי, האובייקטיבי לכאורה. למעשה, יותר משהספר מתעניין בסיפורים עצמם, הוא מתעניין באופן שבו הם מוצגים ומועברים אלינו כצרכני תקשורת.
זהו ספר קונספטואלי המתמקד במצבי קיצון ובאובדן מוסר: מוות, רשע לשמו, שיגעון, פשיזם ואי־צדק משווע. המבנה המרוכז של סיפורים קצרים רבים כל כך יוצר חוויית קריאה אינטנסיבית, שבה הקורא נחשף ברצף מהיר לשורה ארוכה של קטסטרופות. לכאורה, המסר המרכזי בסיפורים הוא מחאה על עוולות ואכזריות אנושית, אך המסר הזה כה ברור מאליו עד כי הוא מעורר חשד שיש כאן רובד נסתר ומתוחכם יותר. האלימות והאופן השטוח והמאופק לכאורה שבהם מסופרים הסיפורים עומדים בניגוד אירוני לאזכורים הרבים של פילוסופים, מלחינים קלאסיים ואנשי תיאטרון - שנמצאים בלב הסיפור. לא ניתן שלא לזהות כאן הדהוד של התרבות הגרמנית הגבוהה, שמתוכה צמח הנאציזם ("בווינה - עיר שהאטימות וגסות הרוח בה כלפי ההוגים והאמנים היו תמיד גדולות מאין כמותן").
הספר מנהל דיאלוג עמוק עם הבנאליות של הרוע, כפי שהיא משורטטת באיפוק מצמרר ב"הזהו אדם?" של פרימו לוי. הזוועה בסיפורים מתוארת באופן לקוני, בדומה לדיווחי חדשות או לסרטי אימה שבהם הרוצח הסדרתי שומר על פנים קפואות. לדוגמה, בסיפור "גמילות חסדים" מסופר על קשישה שאספה לביתה מהגר טורקי עני שגר בצריף: "עם הזמן לא רק הולבש על ידיה בבגדים חדשים אלא גם הורגל בחיי תפנוקים של ממש, לאמיתו של דבר. יום אחד הופיע הטורקי בתחנת המשטרה והצהיר שהרג את הגברת הקשישה שלקחה אותו לביתה מתוך גמילות חסדים".
כשנשאל לפשר הרצח ענה "מתוך גמילות חסדים", והסיפור מסתיים באבחה. הענייניות והאדישות, כאילו מדובר בידיעה חדשותית רגילה, רק מגבירים את מידת האכזריות והזעזוע.
השילוב בין ריבוי האסונות לסגנון הדיווח המרוחק יוצר אפקט של חיקוי שיח, והוא למעשה פרודיה שחורה וביקורתית על החדשות ועל האופן שבו התקשורת מתארת טרגדיות אנושיות בקור רוח וללא חמלה. הסיפורים בנויים כ"דיווחי שטח", יבשים, כביכול ענייניים, ומלאים רטוריקה של אמינות - "לאמיתו של דבר", "מטבע הדברים" ו"מה שמכונה", שמקנים לבדיה מראית עין של ממשות. כך ברנהרד תוקף את עולם התקשורת, שבו עבד בעבר כעיתונאי. ברנהרד גם לועג לאופן שבו אנשים מתמכרים לחדשות זוועה ומבקר את הדרך שבה התקשורת מנצלת אסונות כדי למכור עיתונים ופרסומות להמונים.
חיקוי השיח התקשורתי הזה הוא פופולרי מטבעו ומזמן גם רגעים קומיים־מקאבריים רבים, שחלקם הם מעין "צ'יזבט וינאי". למשל, הסיפור הקצרצר "דואר", שעוסק בתקשורת בצורתה הבסיסית ביותר: "שנים ארוכות לאחר פטירתה של אמנו המשיך הדואר להעביר מכתבים הממוענים אליה. דבר מותה לא הגיע לידיעת הדואר". ההומור השחור נובע כאן מן המכניות האטומה של הדואר, אך הוא לא מתוחכם, כיאה למדיום ההמוני שאותו ברנהרד מחקה.
תקשורת ההמונים מוכרת בזול חוכמת חיים עממית פיקנטית באמצעות הומור גרדומים. לדוגמה, ב"רקדן מפורסם" מתואר רקדן אופרה בכיסא גלגלים, שנותר משותק בעקבות תאונת ריקוד: "התאונה שלו קרתה מפני שבפעם הראשונה בקריירה שלו חשב בעת הריקוד על המורכבות של צירוף הצעדים, שממנו חשש כל חמש־עשרה שנות הקריירה שלו". המסר העממי הוא: לא לחשוב יותר מדי. כנאמר במקומותינו: היעל ייפול מהצוק אם יחשוב על צעדיו.
לעיצוב החדשותי הקר והמנוכר יש מחיר אסתטי משמעותי: הוא מוותר במכוון על עומק רגשי ועל קסם ועל מסתורין גותיים. אחרי עשרות סיפורים, הסוף המר כבר ידוע מראש ומקהה את הרגש: הקורא נאטם ומתקשה להזדהות עם הקורבנות, וכמעט משתעמם. דווקא השעמום הזה ממחיש היטב את ביקורתו של ברנהרד על צריכת החדשות המודרנית: אנו מתרגלים לזוועה עד כדי קהות רגשית.
הפרשנות הזו, הרואה בספר פרודיה שחורה על התקשורת, מעניקה ל"חקיין הקולות" הקשר היסטורי ועכשווי רענן. ללא פרשנות זו, הסיפורים היו מסתכמים בחזרתיות אובססיבית וברטוריקה שחוקה של ספרות דידקטית, מגויסת וצפויה. אמנם זהו שיעור ערכי חיוני, במיוחד כשהוא נכתב על ידי סופר שהתחנך בנוער ההיטלראי, אך נראה כי המטרה המרכזית של הספר היא לחשוף ולערער דיקטטורה חדשה, בת זמננו - זו של תקשורת ההמונים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו