הספרות הישראלית מעולם לא הפסיקה לעסוק באופן אובססיבי בפצע הפתוח הנקרא "שואה", אפילו יותר מהתקומה וממלחמות עם ישראל בארצו. נדמה כאילו הכל תמיד חוזר לשם, למגע הסימביוטי הזה בין יהודים־ישראלים לגרמנים, המסמלים את העולם הגויי. הקול הדרמטי של ק. צטניק, הזכור גם בשל עדותו במשפט אייכמן; קולו הכואב, הלירי והחרישי של אהרֹן אפּלפלד, שהיה ילד במלחמה, ב"עשן"; יורם קניוק והרומן הסימפוני הסוריאליסטי "אדם בן כלב"; זרם התודעה הסוריאליסטי של דויד גרוסמן ב"עיין ערך: אהבה", והלאה והלאה. ואף שסופרים בעלי יסוד ניאו־כנעני כמו יהושע קנז ניסו להתרחק מתמת השואה עד כמה שאפשר, זאת רדפה גם אחריהם ועד לספרות האתנית של פוליטיקת הזהויות.
תמונת מראה
לאחרונה ראו אור שלושה ספרי ביכורים טובים, שעוסקים בנושא, שהכותבים, או הגיבורים, שלהם הם דור שלישי לשואה. הטראומה, שכבר עברה טרנספורמציות, משתקפת כאן באופנים שונים ומשפיעה על המצבים ועל הגיבורים.
האירוניה והמקאבריות משתלבות כאן בעצב עמוק. הספרות העברית היתה זקוקה לזמן רב עד שהעזה להגיע לפתיחות שכזאת ביחס לטראומה הקולקטיבית שלה, אך הנה היא כאן, בוגרת ומאתגרת מתמיד
הבולט מהשלושה הוא הרומן של אודי הניס "איפה אמצא עלה?". זהו רומן שבמרכזו שתי דמויות גבריות, שהן השתקפויות זו של זו. שתיהן, יהודי וגרמני, הן דור שלישי לשואה. זהו רומן פסיכולוגי מובהק, שמשלב לא מעט הומור גרוטסקי, על גבול הסאטירי.
שמשון לוי הוא מפיק מוזיקה ישראלי שהתייתם מהוריו בגיל צעיר וגדל אצל סבו, חיים (שם סמלי ביותר), אדם מאמין, שמתרגל את אמונתו. הסב מקים מקלט גרעיני, אוכל לחם ושותה מים בתנאי מחסור, והולך בבגדים דקים בגשם - כי שואה שנייה היא בלתי נמנעת. אצלו זאת לא שאלה של אם אלא של מתי, כלשון הסיפור. הסב מנחיל את כל טראומות העבר, עם החבאת הלחם בכיסים, לנכדו שמשון.
במקביל לו ואַחַר יצטלב עימו לאורך הנרטיב, האנטגוניסט, דיטר שולץ, נכדו של קצין אס.אס לשעבר, החי בגרמניה ומפתח אובססיה מסוכנת לתיקון "טעויות" של הרייך השלישי. תיקון ההיסטוריה מצד שולץ עלול להביא לאסונות, כפי שכבר חזינו.
מה שמרכך יפה את הרומן העוקצני והגברי הזה הוא הדמות הנשית, לילי, זוגתו של שמשון, שיש לה אובססיה לחיה חמודה בשם לוריס איטי, מעין יצור תמים־עיניים אך ארסי, שמסמל עבורה את רכּוּת ההוויה הלא אנושית ואת הטבע הטוב של היצורים החיים, באשר הם. לילי אוספת בובות של אותה חיה חמודה ועצלה ותופרת להן בגדים, ושמשון, שהוא בעל יכולת תפירה מעולה, עוזר לה. לאורך הרומן פרטים יבשים על חייו של הלוריס האיטי מקבילים לאישיותה של לילי. הלוריס, אגב, גם נבחר לקשט את עטיפת הספר ומתכתב עם שמו האורגני והיפה של הרומן "איפה אמצא עלה?", שמהדהד, בעיניי, את הכותרת היפה של ספר הציורים הקלאסיים של ילדי השואה "אין פרפרים פה". דהיינו, היכן אמצא פה טבע חופשי ויפה, בעולם האדם הרצחני והגברי.
אם יש דבר שהפריע לי ברומן הוא הסימטריה המעט טכנית ומלאכותית בין הגיבורים. כדאי היה לעדן את העובדה ששתי הדמויות הגבריות הן תמונת מראה כמעט מושלמת זו של זו, כדי שהרומן יהיה משוכלל יותר ופחות פלקטי, אבל מכיוון שמדובר ברומן ביכורים מרשים בשלל דמויות המשנה שלו ובשתי הדמויות הראשיות שלו, הדבר נסלח בהחלט.
בין מציאות לדמיון
במרכז רומן הביכּורים הקאמרי של עדי אלבּלה "אָלֵד" עומד גיבור הנושא את השם הזה. אָלֵד, איזה שם מוזר לבּחור, שם מקורי לגיבור, אולי מהדהד את הפועל אֵלֵד, לשון יָלַד בעתיד, כמי שמבקש ללדת את עצמו מחדש במקום אחר ובזמן אחר.
אלד הוא אמן בנפשו, שרואה את החיים כמו סרט קולנוע שהוא עצמו כתב לו את התסריט. הרומן רווי טרמינולוגיה מעולם הקולנוע וסצנות קולנועיות, וכתוב גם פה ושם כמו תסריט. מעל הכל, אלד מנהל דיאלוג עם דמויות ממשפחתו שנספו בשואה, כשהן עולות שלמות צורה, מראה, טעם וריח לנגד עיניו. ברקע קיים תסריט שכתב בפועל, וסרט שניסה לעשות ונכשל. היו כאן טעויות בוסריות, למשל סטטיות נרטיבית, כשהעלילה לעיתים נתקעה בסיטואציה שכבר מוצתה, משל המספרת התאהבה בה והתקשתה להיפרד.
יותר מכל הרומן הזה הזכיר לי את "אדם בן כלב" של יורם קניוק. אדם שטיין, גיבור הרומן של קניוק, היה בעל קרקס, מוקיון ובדרן מופלא לפני המלחמה, שהפך כלב של קצין נאצי בימי המלחמה, והוא מנהל דיאלוג תמידי עם מתָיו במוסד הסגור שהוא מצוי בו ואף מחוצה לו, ולקורא לא תמיד ברור אם הדמויות העולות לפניו הן פרי דמיון או לא.
על הזיכרון
"מה שבא ליד" היא נובלה חדשה מאת ד"ר אושי שהם קראוס, סופר בעל כישרון כתיבה לא מבוטל. הגיבור הוא אשר, רווק מתבגר ובתול המספר את סיפורו בגוף ראשון ובסגנון לקוני ואגבי. לכאורה לא ממש אכפת לו מההוויה המסורתית והדתית־למחצה של משפחתו, אך הוא מוצא עצמו נלחץ שוב ושוב, הן על ידי עצמו והן על ידי סביבתו, למצוא בת זוג ולהקים משפחה. כך הוא נע מאישה לאישה, או בלשונו של נתן זך, "הולך ומסתבך, מסתבך והולך" - בניסיון נואש למצוא את בחירת ליבו, או בשפה החפצנית-משהו של הספר, את "המכסה לסיר" או "הפקק לבקבוק".
שהם קראוס מתאר באופן מפוכח ואמין את הבעייתיות והאבסורד של עולם ההיכרויות העכשווי, המנוהל באתרי שידוכים ואפליקציות, עולם שבו ההיצע והביקוש מטביעים את הפרט בתוך השפע המדומה. הוא גם מיטיב לתאר בצורה מדויקת ויפה את ההתמכרות של גברים צעירים למיניות וירטואלית, תוצאה של זמינות בלתי מוגבלת של פורנוגרפיה ברשת.
לנובלה הזו כמה יתרונות ברורים. אחד מהם הוא שבירת מוסכמות של שיח מתחסד ביחסים שבינו לבינה. אשר לא מתבייש להודות, למשל, שהמדד להצלחת הדייטים הוא רמת "עוררות המקל שלו". יתרון נוסף הוא עומק הרגש שנחשף בעולמו של אשר ברגעים נדירים של התפכחות, כשהוא חדל מהדחקותיו ומבין את מצבו הבעייתי. הוא חושש מקשר רגשי, וכל הראוותנות והציניות שלו הן רק מסך עשן להסתרת פחד עמוק מנשים, לצד רצונו לרצות את אמו וסבתו. לאורך הספר הוא נעזר במגוון מטפלות, מנומרולוגית ועד פסיכולוגית, אך דפוסי התנהגותו נותרים חזקים ממנו. רק כשמתרחש אירוע אישי וטרגי לקראת סופה של הנובלה, נפתח סוף־סוף מעט הסכר הרגשי של הילד המגודל הזה.
עם זאת, יש בנובלה לקוניות יתר שהופכת לעיתים למניירה סגנונית. נדמה כי אילו שהם קראוס היה מאפשר מעט יותר לרגשותיו של הגיבור להשתחרר מכבלי השפה המאופקת והנוקשה, הדבר היה מיטיב עם היצירה כולה.
לשואה ולמלחמת העולם השנייה יש לכאורה תפקיד משני בלבד בסיפור, אך הסירוס הרגשי הטוטאלי שמפעילות האם והסבתא היהודיות מקפל בתוכו את הטראומה ההיסטורית המוכרת היטב. מתחת לפני השטח מסתתרים לא רק ההומור היהודי, אלא גם האימה והזיכרון הקולקטיבי של עם שכמעט הושמד, וכעת דורש מבניו ומבנותיו להעמיד צאצאים בכל מחיר, בשם שרשרת הדורות והרדיפות. הלחץ החברתי העז המופעל על אשר, ילד טוב רמת גן־גבעתיים, מגיע מעומקי התודעה היהודית הקולקטיבית, המשתרעת עד לשם.
הקריאה בשלושת ספרי הביכורים הללו מובילה למסקנה ברורה: השואה עדיין כאן, נוכחת ואינה הולכת לשום מקום. הטראומה ההיסטורית הוטמעה כה עמוק בתודעה הישראלית, עד שאינה מתקהה עם הזמן אלא דווקא מתעצמת והופכת אובססיבית יותר. עם זאת, חל שינוי מהותי באופן שבו השואה מיוצגת בספרות כיום. אם בעבר, בספרים כמו "אדם בן כלב" של יורם קניוק או "עיין ערך: אהבה" של דויד גרוסמן, הטיפול בנושא היה רציני, כבד וחמור סבר, כעת אנו רואים הסתכלות אירונית יותר, רווית הומור שחור ולעיתים אף גרוטסקית.
התופעה בולטת במיוחד אצל הניס, אך מורגשת היטב גם בסגנונו הלקוני והאגבי של שהם קראוס, וגם אצל אלבלה, שגיבורה השברירי מעדיף לשוחח עם קרוביו שנספו בשואה מאשר עם בני משפחתו החיים. האירוניה והמקאבריות משתלבות כאן בעצב עמוק ומזכירות את הגישה הייחודית של רוברטו בניני בסרטו "החיים יפים". נדמה כי הספרות העברית־ישראלית היתה זקוקה לזמן רב עד שהעזה להגיע לפתיחות שכזאת ביחס לטראומה הקולקטיבית שלה, אך הנה היא סוף־סוף כאן, בוגרת ומאתגרת מתמיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו