כמו הגיבורה בספרה, גם דורית רביניאן מחפשת את הקול

דורית רבּיניאן נחשבה בשנות ה־90 לילדת הפלא של הספרות העברית־ישראלית. כשכולם כתבו סיפורים קצרים ולקוניים, היא שחתה נגד הזרם וכתבה את "סמטת השקדיות בעומריג'אן", רומן נשי, היסטורי, מיסטי וסוחף, על שתי ילדות בכפר פרסי. הספר החושני הזה (למרות הניחוח האוריינטלי שהדיף מעט קיטש) הצליח להפוך לרב־מכר בן־לילה ופתח דיון בפוליטיקה של זהויות על סף האלף החדש. הרומן השני שלה הכזיב מעט, כדרכם של ספרים שניים. זאת היתה כבר מיני־סאגה משפחתית על סיפורי האהבה העצובים של משפחת עזיזיאן, אך גם הוא הפך רב־מכר.

שנים חלפו, ורביניאן נתקלה במחסום כתיבה ולא הצליחה לממש רומן נוסף. בדיעבד אנו יודעים כי היה לה אחד כזה שגנזה, ורק ב־2014 יצא לאור רומן חדש שלה תחת השם "גדר חיה" שבליבו סיפור אהבה מורכב בין פלשתיני לישראלית. מעין הרחבה של "מאחורי הגדר" של ביאליק, אך במהופך. גם הספר הזה היה רב־מכר גדול, אבל הפעם בעיקר בגלל היבטים סוציו־ספרותיים.

נפתלי בנט, שהיה אז שר החינוך, מנע ממנו להיכנס לתוכנית הלימודים בשל פחד ההתבוללות, ובמקום להסב לו נזק - המהומה סביב הרומן גרמה לו להימכר כלחמניות טריות. ככלל, הרומנים של רביניאן, כאילו מבלי להתכוון, תמיד מעוררים איזושהי מחלוקת, איזשהו דיון. אתה יכול לאהוב או לא לאהוב אותם, אבל לא תישאר אדיש כלפיהם. גם בשל הנושאים שהיא בוחרת לגעת בהם, שמחוברים לרוח התקופה, וגם כי היא באמת כותבת מקורי וטוב.

סינופסיס למתחילים

בדומה לקודמיו, גם הרומן החדש שלה, "שיעורים בפיתוח קול", הפך מייד לרב־מכר, אלא מה. יתרה מכך, היא מוכיחה בו כי אף על פי שהילדה כבר הלכה מזמן, הפלא נשאר. זה רומן קאמרי כתוב היטב ומקורי במבנה שלו. המפתיע ביותר מכל ספריה עד כה. הרומן מחולק לשישה חלקים שונים בתכלית זה מזה.
החלק הראשון הוא בפירוש תרגיל בכתיבה, תרגיל מעולה, אך תרגיל בלבד שייצור רפלקציות, השלכות, על החלקים הבאים. הוא נקרא "תקציר העלילה" ומתאר אהבה אסורה נרמזת בין אח לאחות. זהו איזשהו קשר סימביוטי שכזה, בין האחות הגדולה לאח הקטן. זאת לימים שחקנית, העושה את דרכה הקשה בניו יורק, והוא לימים נישא, מצפה לילד ובעל תשובה. לפתע הוא חולה ומתמוטט, מאושפז, והיא שבה ארצה והכל חוזר אליה - זיכרונות עמומים, אסורים, שספק התקיימו ספק לא. ברקע מהדהד הנידוי המשפחתי, כאילו האחות בשל הקשר הפגום ואהבתה האובססיבית גרמה למצבו הבריאותי הקשה של האח ולהידרדרותו, וכל העניין המיסטי, העימות הרביניאני הקלאסי, עולה כאן, עם הרבנית המקורבת אל המשפחה המנסה להרחיק את האחות הנתפסת כמשפיעה לרעה.

החלק הראשון הוא שלדי מאוד, ונראה שרביניאן מעוניינת להתערטל דרכו ספרותית ולחשוף לקוראים את שולחן הכתיבה שלה. הוא כתוב בכוונת מכוון כסינופסיס של רומן בן 17 קטעים - שבדיעבד, וכמו שנחשף בספר, מתברר כי זאת תמצית הרומן ההוא, שגנזה אי־אז. רביניאן מספרת כי שרפה אותו, וכל שנותר ממנו הוא הסינופסיס הזה, ששרד או שוחזר בקליפת אגוז.

חמשת החלקים הבאים הם למעשה ממואר חד כתער המאיר את הסינופסיס הזה. מתברר שהאנלוגיה המרכזית העומדת כאן היא כי כשם שהאחות חשה שיש לה חלק במצבו הקטטוני העכשווי של האח בחלק הראשון, שהיא באהבתה פגעה בו מבחינה בריאותית - כך סברה רביניאן עצמה באשר לאח אחד שבא מייד אחריה במניין הילדים למשפחת רביניאן. אותו תינוק ששרד כמה חודשים - היא־היא, במחשבותיה הנלוזות, גרמה למותו.

מכאן הקורא מסיק למה הרומן לא הושלם. זה איזשהו פצע תודעתי פתוח אצל רביניאן בינה לבין עצמה. זה ההסבר הפסיכולוגיסטי של הרומן הטוב הזה. הוא מתחזק בעובדה הסימבולית שהשחקנית הכשפנית מן החלק הראשון נבחרה לתפקיד שוליית הקוסם של גתה (שאנחנו זוכרים בעיקר מהעיבוד המונפש והמצויר של מיקי מאוס אצל וולט דיסני), בהפקת אינדי בניו יורק.

בית אבי

החלק השני ברומן עוסק במחסום כתיבה, ואף נקרא כך. החלק השלישי עוסק בלשון הפרטית של משפחת רביניאן ונקרא "הלשון". החלק הרביעי נושא שם פרסי, "זֶנְדֵגִי", שפירושו חיים, חיות ומחיה. הוא עוסק בחומר של המשפחה המצומצמת הזאת, שיש בה שבע נפשות, שני הורים, ארבעה ילדים ועוד תינוק שמת ומרחף לו אי־שם בעולמות עליונים. זה דווקא החלק המטריאליסטי של הרומן - איך מתקיימים חומרית בעולם הזה. כאן צצה האהבה העזה של רביניאן להוריה, ובעיקר לאביה. עולה התמונה שהיא דומה לאמא חיצונית, אך את כישרון הכתיבה ואת הפרפקציוניזם האובססיבי קיבלה דווקא ממנו.

החלק החמישי נקרא "הבטן של הספר", אבל הכוונה לא רק להיבט הקולינרי המשפחתי, אלא לרגש החם והאינטימי ששרר בין האם לאב. ואילו החלק השישי, "סוף דבר", חותם במות האב בגיל צעיר יחסית, 66, מן הלב.

רביניאן כותבת את הוריה לעילא ולעילא. הן אמה והן אביה עולים לנגד עיני הקורא בשלמות מראֶה וצורה. המשפטים שלה מדויקים ומקוריים להפליא, וקצב הכתיבה שלה הוא נדיר. הממואר בחלקים הבאים מאיר ממש את החלק הראשון התמציתי, וחמשת החלקים שלו משתרגים זה בזה לבלי הפרד.

רביניאן, שקורצה מהחומר של סופרים גדולים, היא סופרת טוטאלית. בספר עולה התחושה כי היא לא סגורה על המיניות ועל הזוגיות שלה, שלא לדבר על האימהות שלה, שלא קיימת כי היא החליטה לוותר עליה לטובת הכתיבה, מה שמסב לאבא שלה צער רב"

הנה קטע אותנטי קטן על האב של רביניאן, ציון: "פעם, בחנות תמרוקים בלונדון, קניתי לו קרם ידיים יוקרתי. קרם משחתי סמיך בריח פירותי כלשהו. כולו סמוק וזורח אחרי המקלחת, צח ומצוחצח בבגדי השבת, סך את כפות ידיו בקרם ולש אותן שוב ושוב. אחר כך מרח גם את העור הקשה של המרפקים ואת מעלה אמות הידיים. כל כך מצא חן בעיניו המרקם והניחוח, שמשח גם את כל הפנים שלו ואת הקרחת, גם את עור הצוואר ואת העורף, ועד שיצא לסלון היה כולו בוהק ומשומן, יצא אלינו קורן כמו סמובר".

סופרת טוטאלית

אך כאן עולה השאלה המתבקשת כל כך - על מה הרומן הזה בעצם? איך כל החלקים האלה, הבנויים פרקונים קצרים, מתחברים? התשובה נעוצה בטיעון המרכזי, ובשמו "שיעורים בפיתוח קול". כשם שהגיבורה לוקחת שיעורים בפיתוח קול כשחקנית, כך רביניאן עצמה, במשך כל שנות הקריירה המרשימה שלה, מחפשת את הקול שלה כמספרת. אלה שיעורי פיתוח הקול של הסופרת, ורביניאן קנאית מאוד לעניין. יתר על כן, בעוד סופרים קאנוניים בני דורה, כמו אתגר קרת, יושבים על הפטנט ועל אותו טריק אחד, היא תמיד מחפשת לשנות ולהתחדש מספר לספר, בלי לאבד את הקול האותנטי שלה. היא מצליחה בכך, בזכות הכישרון והאובססיה שלה לכתיבה. אין יותר מעניין מאמן משתנה.

רק שאחרי הקריאה אתה, הקורא, בא לידי מסקנה שבעצם זה לא סינופסיס של רומן, אלא לכל היותר תרגיל בסגנון, או טריק ספרותי מוכּר, כמו "כמו רומן" של דניאל פֶּנאק הצרפתי או "הסוף של רומן משפחה" של פטר נָדָש ההונגרי. מולנו גם לא ממואר נשי חשוף ומתוחכם כמו "מוות רך מאוד" של סימון דה בובואר או ספריה של אנני ארנו, אלא מדובר ברומן מטא, או מטא־רומן פוסט־מודרניסטי, הבודק מהי סופרת ומהי מהות הכתיבה בעבורה.

רביניאן, שקורצה מן החומר של סופרים גדולים, היא סופרת טוטאלית, שחיה עד הסוף את התפיסה הרומנטית הדיכוטומית המוכרת: הכתיבה בצד אחד והחיים מצויים בצד אחר, ועל משהו, אין ברירה, נצטרך לוותר. בספר עולה התחושה כי היא לא סגורה על המיניות שלה, ומכאן גם לא הזוגיות שלה, שלא לדבר על האימהות שלה, שלא קיימת כי היא החליטה לוותר עליה לטובת הכתיבה, מה שמסב לאבא שלה, אגב, צער רב.

"ליבי מוסיף לשאת ולתת עם החושך. אני מתפללת לאלוהים שישמור על אבא, מתפללת שישמור על אמא, וממשיכה ומתפללת על נפשם של אחיי ואחותי[...] מתחננת על חייהם, וכאילו רומזת בכך לנמען על תחינותיי - מה שסיכמנו, כן? אם אתה שוקל להמית כאן עוד ילד או ילדה, אז תזכור שעליי אתה כבר לא צריך לשמור. מעולם לא הריתי ולא ילדתי ילד".

ספריה הם הילדים שהרתה בהיריון מאומץ, כי הכתיבה בכלל, וכתיבת ספרות עברית בפרט, היא עסק רציני, שבו צריך לפתח בכל פעם קול מחדש ולעשות בו שימוש מדויק. מי שחי כך, צריך לוותר על לא מעט. ונכון שיש כאן מידה רבה של נרקיסיות, אבל גם יכולת סיפורית מרשימה ביותר.