אבישג צ'רחי כותבת אהבה כהלכה, ומנסה להחזיר אותנו בתשובה, על הדרך

הילה כחלון, חילונית שתמיד הרגישה קשר מיוחד למסורת, עוברת לירושלים לגור בביתם של הרב מאיר ארביב ואשתו הרבנית איילת כדי להתחזק בדת ואולי אף לחזור בתשובה. על שולחנו של הרב הצדיק היא פוגשת את מיכאל תורג'מן, תלמיד חכם ורווק נאה וביישן.

למיכאל עבר אפל, במונחים חרדיים. אביו, הרב תורג'מן, הוא אמנם רב נחשב בירושלים, אבל הוא השליך את מיכאל מביתו וממשפחתו כשזה התעקש לשרת בצה"ל, ועד היום הוא מפיץ שמועות על כך שבנו פרש מהתורה, ומונע ממנו בכל דרך למצוא שידוך. וכך הניצוצות עפים בין מיכאל, שמנסה להשתקם מתלאות העבר, לבין הילה. אך האם מיכאל החרדי והילה, שרק החלה את דרכה לתשובה, יצליחו לגשר על הפער הרוחני ביניהם, וגם להתמודד עם המכשולים שיניח בדרכם הרב תורג'מן המרושע? על כך בספרה של אבישג צ'רחי, בעצמה חוזרת בתשובה, שמצאה את דרכה לא רק לאלוהים אלא גם למצעד רבי־המכר של "ישראל היום".

הרומן הרומנטי האמוני הוא ז'אנר פופולרי בארה"ב (שם, כמובן, בגרסתו הנוצרית), עד כדי כך שהוא נחשב לתת־ז'אנר של ממש. האמונה ממלאת תפקיד מרכזי בחיי הדמויות בספרים הללו, שלרוב כוללים גם התמודדות עם מתחים בין המחויבות הדתית לבין המשיכה הרגשית, מסע של תיקון, סליחה או חזרה לאמונה של אחת הדמויות, נמנעים מתוכן מיני מפורש, ומדגישים ערכים מסורתיים, כל הדרך עד לסוף הטוב.

האמונה אכן שורה במלוא כובד משקלה על "מכאן ועד הנצח", וכך הקוראות זוכות ללמוד על מגוון הלכות ותפילות, לקבל הסברים על כמה התורה "טובה, היא המדריך לחיים טובים ומאושרים, לשמירה על כל דבר ודבר בחיים, אם תדע לקרוא אותה נכון", ועוד כהנה וכהנה.

החיזור שבין מיכאל והילה דוסי כהלכתו, נטול מגע ומלווה בשיעורי תורה שהוא מקליט לה. למיכאל חשוב להפריך בשיעוריו את החומר, הקלוקל לטעמו, שנלמד בשיעורי התנ"ך בבתי הספר החילוניים, וחשוב לו לוודא שהילה (וכך גם הקוראות החילוניות של הרומן) תבין שדוד ויהונתן לא היו נאהבים, חלילה, אלא סתם חברי אמת.

צ'רחי כותבת מתוך אג'נדה, "לנפץ סטיגמות[...] להראות את החרדים האמיתיים" (כפי שהיא כותבת בהקדמה לספר). הרב תורג'מן, שמייצג את "החרדים הרעים", מתפקד כמעין דמות נבל חד־ממדית הפועלת מתוך רשעות טהורה, ללא הסבר פסיכולוגי משכנע למניעיו. מולו, צ'רחי העמידה את דמויותיהם המלאכיות של הרב הצדיק ארביב, שכל חיוכיו "חמים", ושל אשתו הרבנית, שכל מבט שלה "אימהי" וכל דבריה נועם אחד גדול.

שוב ושוב הרבנית איילת מסבירה להילה שלא עולה על דעתה לכפות עליה דבר, כי כפייה רק תרחיק מן היהדות ותכשיל את תהליך החזרה בתשובה. כל זה אולי אכן נעים בפעמיים הראשונות שבהן זה מצוין, אבל מעייף מאוד בפעם המי־יודע־כמה. גם באותם ספרים נוצריים המטיפנות היא מאפיין מרכזי, וכך גם הניסיון החוזר להראות שהדת ה"אמיתית" בעצם נהדרת וסבלנית, תוך כדי התעלמות מתופעות בעייתיות ושיוכן לקיצוניים. קשה למצוא ספרים שמצליחים לעשות זאת באופן עדין, וגם "מכאן ועד הנצח" נופל לאותה תבנית. חזרתיות נוספת היא סביב הקונפליקט של מיכאל מול אביו, שמאפיל ברגעים מסוימים על הקשר הרומנטי המתפתח בין הדמויות.

לצד אלו, לא קשה למצוא בספר גם את החלקים שהפכו אותו לרב־מכר. דמותה של הילה, המסתמנת כאישיות החזקה יותר מבין השניים, מעוררת חיבה ואמפתיה, והחיפוש העצמי שלה בנבכי הדת אותנטי ונוגע ללב. הילה היא דמות קלילה יותר, יש לה נטייה משעשעת לפצוח ב"רצפי דיבור" ארוכים ומבולבלים כשהיא נבוכה, וסגנון הדיבור היומיומי והבלתי אמצעי שלה מעורר צחוק כשהוא מופיע בתוך כל קלחת הדיבור האמוני בספר, בעיקר כשמדובר בעניינים שבינו לבינה ("לגבר הזה אני מוכנה ואפילו רוצה לעשות שנים־עשר שבטים"; "אני די בטוחה שנקלטתי רק מלראות אותך מדבר ככה"; "אוף איתך, מיכאל! אוף עם הדוסיות המתוקה בהגזמה שלך!").

מעבר לכך, צ'רחי מצליחה להעביר בכנות ובחום את תחושת הקהילתיות והתמיכה שמספקת המסגרת הדתית - מאפיין נוסף שחוזר על עצמו בספרי הז'אנר. שטוחות ודיכוטומיות ככל שיהיו דמויות הרבי ארביב ואשתו, צ'רחי נוגעת דרכם בצורך האוניברסלי במשפחה חמה, כזו שמקבלת אותך תמיד, ללא תנאים, ומהווה סביבה תומכת לתהליכי שינוי וחיפוש עצמי.

"מכאן ועד הנצח" הוא ספר שמתנדנד בין הרצון להיות רומן רומנטי לבין השאיפה לשמש כלי להסברה דתית. התוצאה היא יצירה שיש בה חולשות משמעותיות, אך שיש בה גם חן. הצלחתה המסחרית של צ'רחי מעידה שיש צימאון אמיתי לספרות מסוג זה בעברית, ופותחת דלת לסופרות נוספות לפתח את הז'אנר בעתיד.