"כשהמוזיקה הייתה צורך קיומי": אסף גברון כותב על השירים שבתוך הכתיבה

"האם אינך רוצה בי" הוא הרומן השביעי שלי (והספר העשירי), שיצא לאור בחודש שעבר. הוא מלווה ארבעה חברים מגיל עשר עד כמעט חמישים. זהו סיפור של חברות, התבגרות, של אהבה – וגם סיפור של המקום שבו הם גדלו, הכפר והמדינה והציונות, שגם הם התבגרו בשנים האלה.

כשאני כותב אני לא מאזין למוזיקה, אבל מוזיקה היא חלק חשוב מהחיים של אותם החברים, גיבורי הרומן. משירים במסיבות שלהם בכיתה ו', דרך שירי שברון לב, שירים שגרמו לחלק מהדמויות להקים להקה, שירים שקשורים לצבא ולמוות, ושירים שקשורים לעבודה.

גם בילדות וההתבגרות של החברים שלי ושלי, היה למוזיקה משקל גדול מאוד. אני שם לב עכשיו שאצל כל אחד זה בא אחרת לידי ביטוי: חלק ניגנו בכלים שונים, חלק עקבו באובססיביות אחרי המצעדים, חלק צברו תקליטים מסוימים. המוזיקה היתה צורך קיומי.

1. פיל קולינס – In The Air Tonight

שניים מארבעת החברים מקימים להקה שהופכת לסנסציה כשהם עדיין בתיכון. קרמיט הוא המתופף, והשיר הזה של פיל קולינס הוא אחת ההשראות המשמעותיות עבורם. 

"קרמיט היה בחירה טבעית. מערכת תופים היתה לו מילדות. הוא למד לתופף אז, והפסיק, אבל בזמן האחרון טראוויס שמע את התופים רועמים שוב, כשעבר ליד ביתו. הוא שאל אותו, וקרמיט אמר שחזר לתופף, אבל לא לשיעורים, אלא סתם לבד. מלמד את עצמו עם תקליטים. זה עוזר לו להתרכז. עוזר לו, הוא אמר, "להתיישר". הוא אהב את פיל קולינס ותופף מאות פעמים את "באוויר הלילה" שלו, שיר כל כך טעון, שקרמיט הרגיש שהוא אף פעם לא נמאס".

2. הצלליות – Shazam

כשטראוויס וקרמיט מקימים את הלהקה הראשונה שלהם, "העיניים של הרצל", הם מבינים בשלב כלשהו שקלידים ותופים זה לא מספיק, ומפרסמים מודעה במקומון הירושלמי בחיפוש אחר גיטריסט:

"הניסוח שלהם – 'ללהקה חדשה דרוש גיטריסט, עדיפות למנוסים' – היה חכם יותר משהתכוונו. השתמע ממנו שהם בעצמם מנוסים, ועם זאת לארג'ים ומוכנים לתת הזדמנות גם לפרחי גיטרה טריים. המודעה לא שיקרה, אבל גם לא גילתה את האמת – שפרחי סינתיסייזר ותופים קיוו להיתלות באילן גבוה מהם. ניצן היה הראשון שענה למודעה. הוא היה חיוור וארוך אצבעות וגוף, ושערו היה מסורק בפסוקת ששיוותה לו מראה מעט מרתיע. הוא היה מבוגר מהם בשנה, גר בבית הכרם, ועבד בחנות למוצרי חשמל ברחוב בן יהודה. הוא היה נגן גיטרה חשמלית עם ניסיון של שנים בלימודי נגינה מתקדמים, ויכולות הנעת האצבעות שלו על המיתרים וצוואר הגיטרה הרשימו ביותר. כשטראוויס וקרמיט חזו בו מנגן לראשונה, הם התאמצו להישאר אדישים. ניצן ניגן מעולה, והגיטרה שלו היתה יפהפייה. הוא ניגן שיר של הצלליות, ואייל ביקש שיחזור וינגן אותו שוב ושוב."

3. הסמיתס – Last Night I Dreamt That Somebody Love Me

השיר הזה הוא הפסקול של אחד הרגעים השפופים בספר:

"בדרך לירושלים בפעם השנייה בתוך עשרים וארבע שעות, דופק נפקדות בפעם השנייה בתוך עשרים וארבע שעות, הפעם לפחות בטרמפים ולא ברכב צבאי שלקח בלי רשות ודפק בתאונה – הפעם מסיבה שאי אפשר שלא להצדיק, ושמישהו יעז למנוע ממנו – גרשון שמע בווקמן בלופ את השיר של הסמיתס מהשנה שעברה. השיר הכי עצוב בעולם, שכאילו הקדים את הרגע הזה, כאילו הכין אותו לקראתו, חזה אותו, ובאמת דיבר על אתמול בלילה, בכמה מובנים: 'אתמול בלילה חלמתי שמישהו אהב אותי / אין תקווה אין נזק רק עוד אזעקת שווא / אתמול בלילה הרגשתי זרועות אמיתיות סביבי / אין תקווה אין נזק רק עוד אזעקת שווא / אז תגיד לי כמה זמן לפני האחרון / ותגיד לי כמה זמן לפני הנכון / הסיפור הזה ישן, אני יודע, אבל הוא נמשך'."

4. הליגה האנושית – Don’t You Want Me

זה השיר שנתן לספר את שמו, והוא מופיע בו כמה וכמה פעמים. באחת מהן, גרשון, עוד אחד מארבעת הגיבורים, כותב ניתוח של השיר ומגיש אותו לליתי אחרי שהם נפרדים בכיתה י' (זו הפרידה השנייה שלהם מתוך סאגה שתימשך כל החיים). זה מאמר שלם של למעלה מ-7,000 מילים שכתבתי על השיר הזה, והופיע בטיוטות המוקדמות של הספר, עד שנשר ממנו. 

"השיר 'האם אינך רוצה בי' יישאר לעד אופרת סבון נפלאה על מפגש מבטיח שאחריתו פרידה שוברת לב בין גבר מריר לאישה חזקה. אבל אחריו, אף אחד לא באמת התעניין בליגה האנושית. מוזיקת פופ נעה קדימה ללא סנטימנטים, מייצרת ללא לאות התרגשויות חדשות, וכל דור נשאר מאחור, בדיוק איפה שהיה, ומנסה לשחזר נעורים שאבדו.

"למוזיקאי הבלוז והג'ז, לבוב דילנים ולניל יאנגים, היתה איכשהו הזדקנות מכובדת. למוזיקאי הפופ, ואולי לדור של "הליגה האנושית" בכלל, קשה יותר. כשהלהקות האלה התחילו לפעול, הן בישרו את העתיד, הן דימיינו אותו בסאונד, ברעיונות, הן שאבו השראה מכותבי מדע בדיוני. אבל ברגע מסוים, מוזיקת הפופ השאירה אותם מאחור, כי כך היא פועלת, והם נשארו בסיבובי הופעות של נוסטלגיה מול קהל של אנשים שחיים את העבר ולא מעוניינים בחידושים. הם מנסים לשמור על הכבוד, לא להיראות נואשים מדי, לשים לעצמם גבולות. הם מודעים לטבע המעגלי של תרבות הפופ. הם מבינים שהבעיה עם נוסטלגיה, שמודגשת בעיקר בתוכניות הריאליטי של המוזיקה, היא הסירוב להכיר בכך שאפשר לעשות דברים חדשים. הם מבינים שזו גישה איומה, שטוענת למעשה שכל החתיכות של הפאזל קיימות, אפשר רק לבנות אותן אחרת.

"הפופ הפך לשדה זרוע גופות של אחרי מלחמה, מפורק למאות סגנונות ותתי־ז'אנרים, כלים ומקצבים. הפופ הוא הוא סופה, וכל אחד מנסה להיאחז במשהו בתוך הסופה הזאת."

לינק לפלייליסט:

לקראת סוף הספר, כשגרשון, טראוויס ושנייד מסיימים ארוחה הודית בלונדון ויורדים לרכבת התחתית, הם שומעים לפתע נגן רחוב מנגן את השיר הזה, מתקרבים אליו, נעמדים לידו ושרים איתו בהרמוניה מושלמת עד שמגיעה הרכבת. חיפשתי גרסה אקוסטית של השיר ויש כמה, אבל נתקלתי גם בגרסה היפה הזו, עם פסנתר, של דיימון אלברן. הגרסה הזו לא קיימת בספוטיפיי, אז הנה בונוס מיוטיוב:

לרכישת הספר: https://www.assafgavron.com/dontyouwantmeheb