"חדר למעשנות" | סיפור קצר לחג

1.

יותר מחודש לפני פסח אמרה רוזי לרומאן, "אני רוצה שנזמין חדר במלון לשלושה לילות בשבוע של פסח, זה יום ההולדת שלי". היא אמרה לו בדיוק לאיזה מלון היא רוצה ללכת. זה היה מלון יפה ממש, וגם נחשב. והיו בו חדרים למעשנים.

אז רומאן חיפש באינטרנט. הוא קלט מספר - 6,000 שקלים לשלושה לילות. זה היה יותר מדי בשבילו. הוא המשיך לחפש ומצא מקום על ההרים, ולפי התמונות הבין שמדובר במקום מעולה. היו שם יחידות שלכל אחת מהן היה סטייל משלה: הבקתה הנורבגית, הבקתה הוויקטוריאנית, הבקתה המרוקאית ועוד. הבעלים השקיעו: הם ייבאו פריטי ריהוט ממקומות שונים בעולם. היתה בריכה. היה נוף. הוא הזמין מקום.

ואז הוא אמר לרוזי, "לא היה מקום במלון שביקשת", ולפני שהספיקה לענות הוסיף: "אבל מצאתי מקום אחר, מצוין. לפני שאת מדברת תסתכלי באינטרנט". רוזי הסתכלה. היא בדקה את המחיר. 1,500 שקל ללילה היה מחיר של צימר, לא של מלון יוקרה. היא הסתכלה שוב. כן - צימר. פסגת הצימרים אולי, אבל צימר. קיטש מתקתק.

זה מה שהתאים לו כל כך ברוזי, חשב בשקט בעודו מתבונן במבט מלוכסן בירכיים הרעבות שלצידו. רוזי לא רצתה להתחתן

היא התקשרה אל רומאן, שבדיוק היה בעבודה. "זה צימר", היא אמרה לו, "זה לא מלון. אני ביקשתי מלון". "זה מלון לכל דבר ועניין", התווכח רומאן, "מה כבר ההבדל". תוך כדי שדיבר כבר ידע שעשה טעות: אם הוא אומר "מה כבר ההבדל", הוא בעצם מודה בהבדל. היא ענתה לו "יש הבדל גדול מאוד. ההבדל הוא שאני ביקשתי מלון ולא צימר". "לא היה מקום במלון שביקשת. בחול המועד מלא", ענה רומאן, "וחיפשתי משהו על רמה. תסתכלי על הבקתה המרוקאית, זה בדיוק הטעם שלך".

רוזי הסתכלה שוב על הבקתה המרוקאית. על אותה רמה, רטנה בינה לבינה. ואז ראתה שאסור לעשן שם. היא דמיינה את עצמה יוצאת החוצה בקור כדי לעשן, בלילה, אחרי הסקס. היא דמיינה את עצמה לא יוצאת החוצה אלא מעשנת בתוך החדר בדריכות, כי בטח יש להם שם גלאי עשן בדיוק למטרה זו.

רק בשביל הספורט, כלומר, כדי לבדוק אם רומאן אומר אמת, עברה רוזי לאתר של בית המלון שאותו ביקשה מרומאן. שני חדרים למעשנים היו פנויים בתאריך הרצוי: חדר רגיל ב־5,400 שקל לשלושה לילות (1,800 ללילה, חישבה רוזי), וסוויטה מרווחת ב־7,000. בלי לחשוב פעמיים הזמינה את הסוויטה, ומייד קיבלה למייל שלה הודעת אישור. הוא אמר שאין מקום כדי שתסכים לבוא איתו לצימר ב־1,500 שקל ללילה. כזה בדיוק הוא רומאן: חוסך 900 שקל (על חדר רגיל) ומבסוט. לכן הזמינה את הסוויטה.

אחר הצהריים, כשרומאן חזר מהעבודה, רוזי בדיוק בדקה את חשבון הבנק שלה. היא אמרה לו בלי שהיות, "הזמנתי לנו מקום במלון שרציתי. סוויטה. 7,000. אני אכסה 1,500". "היה שם מקום?" התפלא רומאן. היא ענתה לו, "רומאן, אל תשקר אותי שקרים שקופים. גם את השקרים הפחות שקופים שלך אני תופסת". רומאן נעלב: "את חושבת ששיקרתי? לא היה שם מקום. למה שאשקר אותך?" "כדי לא לשלם 5,400 שקלים", ענתה רוזי, חד וחלק.

"אני לא משקר אותך. לא היה שם מקום. אני לא מבין איך מצאת מקום". "בקלות", אמרה רוזי. "פשוט בדקתי אם יש מקום, והיה, אז הזמנתי". "אני לא מבין איך", אמר רומאן. הוא ידע מה קרה: הוא נבהל מהמחירים ולא בדק אם יש מקום, זה מה שקרה. אבל הוא לא רצה להודות שזה מה שקרה, אז הוא שיקר. "זה צריך להיות יקר כדי שתוכל להבחין ביני לבין נשים אחרות. לא כל יום מוצאים כוסית כמוני", הסבירה רוזי. רומאן העמיד פנים שהוא מזועזע מאיך שהיא מדברת. רוזי ראתה את ההבעה שלו וצחקה.

ביום שלפני יום ההולדת שלה, רוזי היתה במטבח, והוא הופיע. הוא נכנס והתקרב והיא הרגישה איך שהלב שלה קופץ

"זה פשוט נורא, איך שאת מדברת", אמר רומאן. התשובה שלה נראתה לו הגיונית, אבל הוא אפילו לא חלם להגיד לה את זה. במקום זאת הוא אמר בהבעה נעלבת, "אני אומר לך שוב, לא היה שם מקום. אני לא מבין איך את מצאת מקום". הוא כאילו עקף את כל הטיעונים שלה בהכחשה אחת פשוטה. זאת היתה הטקטיקה שלו. פשוטה, אפילו מטופשת, אבל עקבית. הוא ידע שהיא רואה די שקוף את מה שהוא עושה, אבל בדיוק בגלל זה הדרך היחידה להתחמק היתה לשקר שקרים פשוטים, להיתמם. גם הוא לא היה קוטל קנים, רומאן.

הוא עמד לידה בעודה מסדרת את שולחן העבודה שלה, סוגרת את היום. הוא אמר, "את צריכה עזרה?" ורוזי, שהיתה בגבה אליו, רטנה, "אני לא צריכה כלום. מה שאני צריכה אני אומרת. אמרתי לך שאני רוצה להיות בפסח במלון הזה, ואתה ניסית לעבוד עלי". "את אומרת שאני משקר אותך?" חזר רומאן ושאל בתדהמה ובכעס. הוא לא כעס על מלא, רק חלקית. הוא ידע שהוא משקר ולכן לא יכול היה לכעוס כעס לגמרי אמיתי.

רוזי הבחינה ברפיונו של הכעס. "רומאן, תעזוב אותי, בחייך. עוד מילה אחת ואני מבטלת גם את ההזמנה הזאת". גם היא אמרה את דבריה בחוסר ביטחון מסוים, כי חישבה ומצאה שייתכן שרומאן מוביל אותה בדיוק לתוצאה הזאת - לבטל את ההזמנה. לכן רטנה כאילו בינה לבינה, "קמצן". "מה אמרת?!" שאל רומאן, וגבותיו התרוממו הרחק אל על, אל מצחו. "אמרתי: קמצן", קבעה רוזי במצח נחושה לא פחות משלו. זה הרגיז את רומאן באמת. הוא הוציא עליה כסף. למשל, החליף לה את הצמיגים באוטו שלה, טיפל בבית שלה. דברים מועילים.

ביום הבא הם דיברו פעם אחת בטלפון ורוזי היתה צוננת. הוא שם לב, כמובן, לריחוק שלה, אבל הפעם בחר להמתין. נגזר גורלו לשלם 5,500 טבין ותקילין עבור שלושה לילות איתה בבית מלון. לאור זאת, עכשיו היה תורה ליצור קשר. אבל היא לא יצרה. בערב הרביעי נמאס לו לשבת בבית ולחכות שתתקשר, אז הוא יצא. הוא הלך לאימון בחדר כושר ואחרי האימון יצא לשתות. הוא אהב לשתות, אבל היא לא הניחה לו גם בעניין הזה: תתלבש יפה, אל תשתה כמו חזיר, אל תקנה בשר באיטליז הכי זול בשוק.

2.

לכן יצא לברים רק כשהיתה ביניהם מריבה. הוא הגיע לבר מיוזע ומאושר, חש את חוסנו של גבר שמקפיד לאמן את גופו אימון מפרך. הוא התיישב לו על הבר ופטפט עם המוזגת. לא חלף זמן רב עד שהופיעה אישה שהכיר, שליתר דיוק היה לו קטע איתה בעבר. היא באה בלוויית חברתה והן התיישבו לידו. הוא כבר היה נינוח אחרי שתי בירות צוננות, ובעיצומה של השלישית. האישה שהכיר, חנה, לבשה חצאית קצרה שחשפה את ירכיה הנתונות בגרביונים שחורים. ירכיים בגרביון שחור, ידע רומאן, הן סימן. בשלב זה השעה כל החלטה ונהנה מהסיכוי לבדו, ללא סיכון. שערה של חנה היה צבוע בבלונד פלטינה והיא היתה מאופרת היטב. היה לו איתה סיפור של שלושה חודשים, עד שהתחילה ללחוץ על חתונה. כל הנשים, גרביונים שחורים או לא, רצו בסוף להתחתן. לכן הקפיד להתעסק רק עם נשואות.

חוץ מרוזי. זה מה שהתאים לו כל כך ברוזי, חשב בשקט בעודו מתבונן במבט מלוכסן בירכיים הרעבות שלצידו. רוזי לא רצתה להתחתן, אפילו לחיות ביחד לא רצתה. דווקא בגלל שלא רצתה, רומאן היה פתוח לזה יותר משהיה בעשר שנות הרווקות שלו, מאז גירושיו. רוזי היתה מדליקה: היה צריך להשתדל בשבילה, אבל בסוף חיכתה לו תמיד חמה ומתוקה כמו לחמנייה. לחמנייה קשה להשגה, חייך בינו לבינו בחיבה, ואז שאלה אותו חנה, "מה אתה מחייך?" והוא ענה, מיומן, "אני אוהב לראות ירכיים חטובות בגרביונים שחורים".

הוא לא הרים את עיניו מן הירכיים הללו, אלא קיבע אותן שם, כדי לרגש אותה. היא האדימה, והוא שתק, נהנה מהחיזור, נהנה מהמתח שלה, מהספק, מהמבוכה. הוא רצה להביט בשעון, כדי לחשב אם יספיק לפתות אותה לפני שהוא חוזר הביתה, למקרה שרוזי תחפש אותו שם. הוא לא רצה להסתבך עם רוזי, הוא היה מאוהב בה. אבל היא דרשה הרבה, ולפעמים נעלמה לו, ועכשיו היה משולהב אחרי אימון כושר ושלוש בירות, וככל שיכול לשער לא היה לו שום סיכוי עם רוזי, לא הלילה, והשד יודע מתי כן.

הוא הזמין עוד בירה, ושאל את הנשים אם להזמין גם בשבילן. החברה של חנה, סמדר, נענתה, וחנה עצמה אמרה בצדקנות, "אני לא רוצה להשתכר". היא הולכת לשחק איתי, חשב רומאן, משועשע. גם אני יכול לשחק איתה. הוא נפנה אל סמדר, גוחן מעבר לחנה שישבה לצידו, ושאל אותה איזו בירה היא אוהבת. היא אמרה "גולדסטאר", וחייכה, וניערה את שערה הארוך, השחור משחור. "יש לך טעם טוב", ציין. הוא ביקש מהמוזגת שני רבעים וחנה החמיצה פנים. יפה מאוד, ציין לעצמו. הוא שתה בנחת את הבירה הרביעית שלו. חנה נכנעה. "מה איתך?" שאלה. "אצלי הכל בסדר", אמר רומאן, "ואיך אצלך?" "גם אצלי ברוך השם", ענתה חנה, לקונית, מעט עגומה. "איפה את מבלה בימים אלה?" התעניין. הוא הרגיש שהוא נכנס למשחק, וחשב לעצמו, מעורפל מעט, אולי אני צריך לצאת מזה עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי, יש לי מה להפסיד.

3.

בהפסקת הצהריים שלה שברה רוזי שתיקה והתקשרה אליו. "איפה היית אתמול בלילה?" שאלה מייד כשענה. "הייתי באימון", ענה לה נינוח. "באימון", אמרה רוזי. "אחר כך שתיתי קצת בירה", הוסיף, עוקץ. "שתית קצת בירה", חזרה רוזי. "כן", אמר רומאן, מושך את רגעי הנקמה המתוקים, הנדירים שלו, "שתיתי קצת בירה". "שתית לבד?" שאלה רוזי, שהבחינה בסיפוק השקט שלו. "הלכתי לבד", ענה רומאן, "אבל נכנסו שתי ידידות ותיקות והצטרפו". "אהה", אמרה רוזי. "יפה לך", וניתקה. הוא התקשר ואחר כך התקשר שוב, אבל היא לא ענתה. היא היתה בעבודה.

בערב, בשובה הביתה, התקשרה שוב. "אז מה היה", שאלה ביובש. "לא היה כלום", ענה רומאן. "לא היה כלום", חזרה אחריו רוזי. "כן", אמר רומאן, וקולו נעשה דק יותר. "לא היה כלום. היה יכול להיות", לא התאפק והוסיף, "אבל לא היה". "היה יכול להיות", הדהדה רוזי. "כן", אמר רומאן. "אתה מגעיל אותי", אמרה רוזי וניתקה. רומאן התקשר. היא לא ענתה. בפעם השלישית ענתה. "רוזי", אמר, "תקשיבי לי: לא היה כלום". "לא היה כלום", אמרה רוזי בלעג, "אבל היה יכול להיות". רומאן אמר, "גם לא היה יכול להיות, רוזי. אני סתם אומר את זה, בשביל לעורר אותך". "לעורר אותי?" שאלה רוזי בכעס, "מה נראה לך, שאני רדומה?". "לעורר אותך אלי, רוזי", אמר רומאן בכאב, "את נעלמת לי בימים האחרונים, כבר חמישה ימים את לא בקשר". "אני לא בקשר אז אתה הולך לבר ושותה בירה ופוגש ידידות ותיקות ואחר כך אומר לי שלא היה אבל היה יכול להיות? איזה כלום אתה", אמרה בתיעוב וניתקה שוב. הוא התקשר שוב. "מה", אמרה בעייפות. "אל תנתקי רוזי, את יודעת שאני אוהב אותך", אמר רומאן. "אני לא יודעת כלום", אמרה רוזי וניתקה. הוא התקשר שוב. "אני רוצה לבוא אלייך, לדבר איתך. בסדר? את בבית?" שאל. "כן", אמרה רוזי וניתקה שוב.

4.

הוא בא אליה. היא פתחה לו את הדלת וחזרה למטבח, היא הכינה מרק. "כן?" היא אמרה, והתבוננה בו במיאוס. "רוזי", הוא אמר לה, "את לא מבינה שאת לא משאירה לי ברירה?" היא חדלה ממעשיה והתבוננה בו בקפידה. "רומאן, אתה הולך להאשים אותי בזה שאתה אידיוט? אתה רציני?". "רוזי", ענה לה, "את משאירה אותי חמישה ימים בלי טלפון ונעלמת. את גורמת לי לחשוב שהכל נגמר, ואחר כך את מתפלאת שאני יוצא. אני יוצא כי אני לא בטוח שאנחנו ביחד, רוזי". "לא דייקת, רומאן", תיקנה אותו רוזי בקפידה, "אתה יוצא לבר ומפלרטט עם ידידות ותיקות". "אני לא מפלרטט", ענה רומאן. "אתה מפלרטט ועוד איך, רומאן, ואולי יותר מזה, ואחר כך אתה משקר. אתה די דוחה בסיכומו של דבר", אמרה רוזי.

הוא עמד שם, בפתח המטבח שלה, נבוך ומחכה, והיא שתקה. "ומה עם הנסיעה? עוד שבועיים אנחנו אמורים לנסוע למלון", הזכיר לה רומאן את מה שזכרה היטב. "אנחנו לא ניסע, רומאן, ביטלתי", אמרה לו רוזי. "את ביטלת, רוזי?" הזדעק רומאן, ורוזי אמרה, "ביטלתי". "רוזי", התחנן רומאן, "אני רק רציתי לעורר אותך אלי, את לא מבינה? אני אוהב אותך, אותך", אמר וקרב אליה, וניסה לגעת בה, לאחוז בכתפיה. "תעזוב אותי, רומאן. מה אתה רוצה?" "את יודעת מה אני רוצה, רוזי", אמר רומאן בקול הכי עמוק, הכי שקט שלו. "מה שאתה רוצה תקבל במקום אחר", אמרה רוזי.

"רוזי, אני מצטער, מצטער. אני לא אעשה את זה יותר", אמר רומאן. "אתה תעשה את זה שוב ושוב", אמרה לו רוזי, "כי זאת הדרך שלך לנקום בי". "רוזי, אני אוהב אותך, אני לא רוצה אף אחת אחרת. את לא מבינה את זה? את משגעת אותי עם ההיעלמויות שלך, זה הכל, ואז אין לי מה לעשות עם עצמי, אני יושב בבית ומחכה לך ומרגיש כמו אידיוט". "את זה אני מבינה", אמרה רוזי במתינות, ורומאן חשב, הופה, אולי עליתי על הדרך הנכונה.

"ואז אני אומר לעצמי, מה אתה יושב ומחכה לה כמו אידיוט, ובכוח אני מוציא את עצמי מהבית. אני יוצא כי את נעלמֶת לי, רוזי, כי אני לא יודע מה איתך. כמה פעמים אני צריך להגיד לך, אני אוהב אותך, אני לא רוצה אישה אחרת, אני רוצה אותך, רק שאת בורחת לי, כל פעם שאני מאכזב אותך את בורחת לי, ובכל פעם כזאת אני לא יודע אם תחזרי".
"ואז אתה הולך לבר ושותה בירה ומשכנע את עצמך שאתה צודק וזו זכותך, ואתה מתחיל עם איזו כוסית שאתה לא אוהב ונוקם בי דרכה. מסכנה הכוסית", נאנחה רוזי. "עכשיו את דואגת לכוסית?" מחה רומאן. "אני דואגת לכוסית", אישרה רוזי.

5.

אחר הצהריים של חול המועד, ביום שלפני יום ההולדת שלה, רוזי היתה במטבח, והוא הופיע. הוא נכנס והתקרב והיא הרגישה איך שהלב שלה קופץ, אבל אמרה ללב שלה לחזור מייד למקומו. הוא היה נרגש לקראתה, אפשר היה לראות זאת. הוא היה מתוח, פגיע כנער שעומד להגיש לחברה שלו מתנה, והיא רצתה לחבק אותו.

ככה זה. זה המשחק שלהם, המשחק של זוגות אוהבים: מתקרבים, נוגעים, דוקרים, נבהלים, מתרחקים, נבהלים, מתקרבים, וחוזר חלילה. מתוק, מתוק־מריר. ככה זה, חשבה רוזי לעצמה ערב לפני יום ההולדת שלה, בסוג של צער, בסוג של השלמה. אחר כך, וזה לא דבר של מה בכך, כי אין בו צער וגם לא השלמה, הם הלכו למיטה שלה ועשו סקס נהדר, וכשכמעט נרדמו הוא לחש באוזנה, "בשנה הבאה ניסע לשם. תראי, בשנה הבאה".