"הכתיבה שלי תמיד שם, היא הקביים הרגשיים שמחזיקים אותי״

"אשָּׁה מַבְשִׁילָה אֶל תּוֹךְ מַחֲלָתָהּ בְּאִטִּיּוּת מוּזָרָה/ כְּמוֹ תּוֹלַעַת הַמְּמָאֶנֶת לְכַרְסֵם אֶת דַּרְכָּהּ/ אֶל לִבַּת הַתַּפּוּחַ. בַּהַתְחָלָה אִישׁ כִּמְעַט אֵינוֹ יוֹדֵעַ עַל מַצָּבָהּ הַמְּשֻׁבָּשׁ הֶחָדָש/ וְגַם הִיא עַצְמָהּ כְּמוֹ לֹא יוֹדַעַת, מִתְכַּחֶשֶׁת, מַדְחִיקָה[...]״ כותבת נעם פרתום בספר שיריה השלישי ״לצאת מהגוף״. ״[...] כְּמוֹ לִיקֶר מְיַבֵּב, מְמָרֵר בְּבֶכִי, בְּתוֹךְ בּוֹנְבּוֹן שׁוֹקוֹלָד./ הַמִּלִּים טָרֶשֶׁת נְפוֹצָה לֹא נֶאֱמָרוֹת. גַּם בְּדַלְתֵי תּוֹדָעָה סְגוּרוֹת/ הֵן לֹא נֶאֱמָרוֹת. אֲפִלּוּ לֹא בִּלְחִישָׁה[...]״

הרבה מאוד השתנה בחייה של פרתום בעשור שחלף מאז אובחנה אצלה טרשת נפוצה. היא כבר כן מדברת עליה, וכותבת - בעיקר כותבת, הרבה מאוד. מעבר לזה, משהו בה כאילו התייצב, הבשיל, התקרקע.

בראיון שערכתי איתה לפני 13 שנה, לרגל צאתו לאור של ספרה הראשון, ״להבעיר את המים באש״, הספר שבישר את פריצתה (בצהלות רמות ומופעים צבעוניים) אל התודעה הציבורית, תיארתי אותה כאתרוג חרסינה שברירי שיש לו כוח של עדר פילים. שום דבר במשפט הזה, כך נדמה, כבר לא מתאים לה. פרתום ממשיכה לכתוב על עצמה במידה נדירה של חשיפה, אבל השיחה איתה שקולה, מדודה אפילו, וברור שהיא מתחה קו ברור בין חייה לבין היצירה, קו שנדרש לכל אמן כדי להיות מסוגל ליצור למרחקים ארוכים.

בלתי ניתנת לעצירה

אמנם היא מתראיינת בשמחה ובקלות, אבל בין השירים החדשים שלה אפשר למצוא גם את השורות: ״אִם תִּרְאוּ אֶת נֹעַם/הבִלְתִּי נִתֶּנֶת לַעֲצִירָה תַּגִּידוּ/ לָהּ שֶׁאֲנִי[...]״ וגם: ״מִי וּמָה אֲנִי כְּשֶׁלֹּא אֶהְיֶה/ עוֹד בִּלְתִּי נִתֶּנֶת לַעֲצִירָה, כְּשֶׁאִוָּתֵר נְטוּלַת/ גְּלִימַת שִׁטָּפוֹן, מִי וּמָה אֲנִי בְּלִי הֶדֶף שֶׁצֶף/ הַשָּׂפָה הַכְּתוּבָה?״

אחד השירים המפורסמים ביותר שלך היה ״בלתי ניתנת לעצירה״, ואז הגיעו החיים, שגרמו לך לעצור בלית ברירה.

״נכון, די הרבה זמן אחרי שאובחנתי הסתרתי את זה, והכול היה בסדר. אבל אז החלו לי כל מיני הירדמויות של איברים ותחושות נמלול, והנוירולוג החליט להחליף תרופה - תרופה שהיתה בעצם חברה שלי ועבדה היטב זמן כה רב - ואז התחלתי להרגיש את המחלה משפיעה על היצירה שלי, על שטף המילים שלי, אפילו על כתב היד שלי. ניסיתי לכתוב הקדשה לידידה, שרון קנטור, בשבוע הספר 2019, ולא הצלחתי. בסופו של דבר חתמתי על הספר ׳נעם כעורת הכתב׳. זה היה מופע שיבוש מבעית ממש. זאת היתה חוויה של חוסר שליטה שבלבלה אותי מאוד״.

נעם של הספר הראשון היתה עסוקה בחיפוש אהבה וחוותה בדרך לא מעט חוויות קשות. הן בטח נראות לך קטנות מאוד לעומת המציאות מאז המחלה.

״זאת שאלה מצוינת אבל אני לא בטוחה שאני מסכימה. ההתאהבות באלעד (הצייר אלעד רוזן, בן זוגה, ד"ל) לעולם לא תהיה משהו קטן בעיניי. אם הייתי צריכה לחזור לעבר הייתי חוזרת לרגע הזה, שהוא עדיין אחד הרגעים הצלולים והמשמחים בחיי. בניכוי המציאות שהיא בלתי נסבלת, בניכוי קשיים כלכליים וכל מיני דברים שכולם חווים. אני עדיין רואה בזה אירוע ענק, כי אנחנו בסך הכל חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. בתוך זה יש והיו קשיים קשים מנשוא, שאחד מהם היה האיום על הכתיבה, אם כי זה לא איום שהתממש. הכתיבה שלי תמיד שם, היא הקביים הרגשיים שמחזיקים אותי״.

את כותבת המון על מצוקות גופניות, ולא רק כאלה הקשורות לטרשת הנפוצה. את כותבת על קשיים בחיי המין שלכם, על דלקות בדרכי השתן, על וירוס הפפילומה, על הרצון ללדת, על האיסור להיניק. זו דרך לחזור ולקחת שליטה על הנרטיב של חייך?

״הכתיבה מאפשרת לי לעשות סדר בחוויית המציאות. זה תמיד שם המשחק - למצוא נקודת אחיזה וגם בהירות בתוך תחושה כאוטית. גם כשאבא שלי נפטר, גם כשהייתי נערה, בכל מקום שבו המציאות קשה לי, השירה היא הקרדום לחצוב בו את הדרך, להבין מה קורה איתי ולאן אני הולכת".

כבר הרבה שנים אנשים מציגים ברשתות החברתיות חיים מושלמים או לפחות משופרים. אני חלילה לא מצפה שאת כמשוררת תייפי את המציאות, אבל את לא מסווה דבר – את מציגה לנו את חייך, ואומרת "ככה זה". מאיפה האומץ?

״זאת לא שאלה של אומץ. מתחילת הכתיבה שלי אני מחזיקה בראש את הידיעה הברורה שיש לי קוראים, קהל, שיש מי שיקרא עכשיו - אבל במישור כל כך עמוק ויסודי הכתיבה היא אקט פרטי ואינטימי, שבו אני מדברת עם עצמי. רק אחר כך מגיע הרגע שבו צריך לשחרר את השיר לעולם, להוציא את הדברים לאור. ושם לפעמים לופתת אותי חרדה. לפני הפרסום של ׳לצאת מהגוף׳ היה לי רגע כזה שבו התעכבתי וחשבתי אם לפרסם, ואז אמרתי לעצמי ׳זהו זה, זה מה שכתבתי׳ ושחררתי. בסופו של דבר אני לא יכולה להיות מוטרדת מהשאלה כמה ומה יודעים עלי.

"בכל פעם שאני כותבת משהו כל כך גלוי, כל כך פגיע, יש לי רגע של בהלה, אבל אחריו באה ההבנה שאף אחד לא מכיר את הדמויות האמיתיות שעליהן אני כותבת, אף אחד לא יודע עלי או על אבא שלי או על הבנזוג שלי שום דבר, ומה שהקוראים בעצם מוצאים בכתיבה שלי זה את עצמם"

״נכון שאני מצליחה בתחומי ויש מי שמתעניינים בי, אז מי שמתעניין קורא ויודע, אבל האם הוא באמת יודע? לא. הוא מכיר מופע מסוים שלי. גלגול מסוים של הדברים כמו ששמתי אותם בשיר. זה תמיד מתעתע ומבלבל - כי לאנשים נדמה שהם מכירים אותך, ובעצם הם מכירים את הפן שהחלטת לחשוף בצורה שהחלטת להיחשף. גם ברשתות החברתיות אני חושפת די הרבה, ואז נדמה לאנשים שהם החברים הכי טובים שלי, אבל הם שוכחים שהשליטה בידי, שאני מודעת היטב למה שאני כותבת ולמה שלא, שאני בחרתי איזה שירים לכלול בספר ואיזה לא. ובכלל, אני מאוד חשופה בכתיבה שלי, אבל כל שיר נוגע באיזה רגע קפוא בזמן, אין בו את כל המכלול של מי שאני ומה שאני".

למצוא את עצמנו

אם כבר מדברות על חשיפה, פרתום, שכותבת בקלילות שורות כמו ״לָצֵאת מֵהַגּוּף וּלְהִכָּנֵס אֶל הַכְּתִיבָה/ לִשְׁכֹּחַ אֶת רֶגֶל יָמִין שֶׁנּוֹטָה לִבְעֹר כָּל/ שָׁעָה עֲגֻלָּה אוֹ בִּשְׁעַת מֶתַח (לְמָשָׁל בְּעֵת/ רִיב גַּס וְאַלִּים בֵּין אִמֵּךְ לַאֲחוֹתֵךְ אוֹ כְּשֶׁאַתְּ/ צְרִיכָה לְדַבֵּר בְּאַנְגְּלִית מוּל קָהָל גָּדוֹל) כְּמוֹ/ הָיְתָה רַגְלֵךְ יְמִינֵךְ סֵיסְמוֹגְרָף עָדִין מִדַּי שֶׁאָנוּס/ לְאוֹתֵת עַל כָּל רַעַשׁ אֲדָמָה פְּנִימִי״, נזכרת באחד המעמדים הראשונים שבהם חשה את ההתנגשות הזו בין הצורך לכתוב את עצמה - לבין השמירה המסוימת על גבולות הפרטיות.

״בזמן שלמדתי במסלול הכתיבה היוצרת באוניברסיטה, ביקשו ממני לקרוא שיר שלי בטקס הפתיחה. זה היה שיר על הנסיעה לבית החולים כשאבא שלי גסס, על הדרך, על כך שלא הספקנו להגיע לפני שהוא מת. אני זוכרת את זה כחוויה מכוננת, שאחריה הייתי הלומה לגמרי. כאילו הפקרתי משהו. מה פתאום חשפתי חוויה שהיא כל כך יסודית לזהות שלי? כאילו נתתי חתיכה מנפשי - שזר לא יבין. ואז גיליתי שזה בדיוק להפך, וזה מה שכל כך מופלא בכתיבה. אני כותבת על הדברים הכי אינטימיים, ואז ניגשות אלי נשים זרות לגמרי ומספרות לי שהן חשו בדיוק אותו דבר. שהן מבינות בדיוק, אבל בדיוק, מה עבר עלי".

זה קורה לך הרבה?

״זה קורה לי כל הזמן. בפגישה עם פסיכולוגיות בכרכור קראתי שיר על חוויה שעברה עלי לפני הרבה מאוד שנים - שבה אמא של אקס שלי מצאה סדין שהכתמתי בדם הווסת כששכבתי איתו, הוציאה אותו ממכונת הכביסה והכריחה אותי לכבס אותו בגיגית. אחת הנשים במפגש ניגשה אלי ואמרה לי שזה קרה לה עם מי שהיא חמותה כבר יותר מעשרים שנה, וכל השנים מאז היא לא מדברת איתה. בכל פעם שאני כותבת משהו כל כך גלוי, כל כך פגיע, יש לי רגע של בהלה, אבל אחריו באה ההבנה שאף אחד לא מכיר את הדמויות האמיתיות שעליהן אני כותבת, אף אחד לא יודע עלי או על אבא שלי או על הבנזוג שלי שום דבר, ומה שהקוראים בעצם מוצאים בכתיבה שלי זה את עצמם״.
צנזורה עצמית

השירים האחרונים שלך מאוד־מאוד גופניים, אז מותר להניח שעיקר התגובות מגיעות מנשים? שלהן יותר קל לדבר על כל מה שקשה, לא יפה, לפעמים מביך, לא מתפקד, כואב או מענג בגוף?

״כן, אם כי גם לנשים לא תמיד קל לדבר על עניינים גופניים. קיבלתי תגובות גם מגברים שאמרו שהספר דיבר אליהם, אבל הם לא מפרטים מעבר לזה".

מתחילת הכתיבה שלך את מתארת את הקשר בינך לבין בן זוגך כקשר קרוב, הדוק, כמעט סימביוטי, ולא יכולתי לא לשאול את עצמי אם הוא עומד בחשיפה הזו בזכות העובדה שגם הוא אמן.

״כשהייתי צעירה, בלי שהתכוונתי, היה ברור שהעניין שלי הוא הכתיבה על מיניות. היום, כמובן, נכנסו לזה גם ענייני גוף אחרים. כשאני כותבת, זה אקט שאני עושה ביני לביני, כאילו שאני בחדר ללא מראות או חלונות, בלי אנשים אחרים. אם אמא שלי או אלעד או כל בנאדם אחר היו שם, לא הייתי מסוגלת לכתוב שום דבר".

פרתום, שלוקחת חלק בסדרת הרשת "חיים על המדף" באתר בית אבי חי בהנחיית בלהה בן אליהו (הפרק עם פרתום יעלה לאתר ב־1 באפריל), טוענת שבכל הנוגע לבן זוגה - אין שום צנזורה בשיריה. "אלעד מעולם לא התערב בכתיבה שלי ולא יעלה על דעתו לצנזר אותי בשום צורה", היא אומרת. "בעבודה על הספר הנוכחי נגנזו כמה שירים, אבל זו היתה החלטה שלי. אלה שירים שקשורים לאימא שלי, לא רציתי לפגוע בה או להעליב אותה".

למה?

"חשבתי על האם זה מתאים, האם זה יותר מדי. עברתי מסכת ייסורים, כי לי ברור שהשירים עליה נכתבים מאהבה והיה לי חשוב שזה יהיה ברור. ובסופו של דבר אמא שלי הגיבה לספר בצורה חיובית מאוד. אני חושבת שהיא פשוט מאוד אוהבת אותי, וקצת מסנוורת מגאווה".

נוסף על כל מה שעברת מבחינה בריאותית, גם ילדת בן ועכשיו את מגדלת פעוט. לא קורה שעוצמת החוויות היא כזו שמשתקת את הכתיבה?

״כן, אם כי אפילו כשהייתי בשיא של שיתוק ברגל בגלל הטרשת, אחרי שיקום בבית חולים שברחתי ממנו והסתגרתי בבית ולא יצאתי במשך שבוע שלם, והיתה לי בנוסף גם טפשת־היריון, והרגשתי שהכל כל כך חזק שקשה לי להכיל את מה שקורה לי - השירים היו תמיד המקום שעזר לי לזכור. זה דבר נורא יקר ערך. הזיכרון שלי לפרטי פרטים היה הכוח המובהק שלי כאדם בעולם, ופתאום קורים כל כך הרבה דברים שאני לא מצליחה להחזיק הכל, והאפשרות שלי לכתוב ולתעד היא נכס.

"חיכינו שהרופאים יאשרו שאני יכולה להיכנס להיריון, עד שהגעתי למצב הפיזי הכי טוב שהייתי בו מזה שנים. ירדתי כ־30 קילו, התרופה שמרה עלי והייתי צריכה לחכות יותר משנתיים שהיא תפעל ואקבל אור ירוק. ושם גם התגבש הרצון העמוק בילד"

״זה מגוחך שיש לי מין מערך פיצויים כזה. הגעתי למקומות כל כך נמוכים עם המחלה, הייתי שבר כלי, לא יכולתי לשאת את עצמי ואת גופי והכל היה בלתי נסבל, אבל יכולתי לשבת עשרים שעות ולכתוב שיר, וללטש, ויצא שיר טוב שאני אהיה מסופקת ממנו מאוד״.

איך לא פחדת ללדת ילד? אני מעזה לשאול אותך כי את כותבת גם על זה.

״אף פעם לא היה לי את הדבר הזה שכולם מדברים עליו - ראיתי ילדים ותינוקות חמודים והתנחמדתי איתם, אבל זה לא עורר בי את התשוקה ההורמונלית־ביולוגית הזו. אבל בסביבות גיל 34 הגיע פתאום רגע כזה שהרגשתי מיצוי, אחרי הקורונה, אחרי כל מיני דברים רעים שהחלו לקרות ואולי גם שיעמום עמוק ותחושת חוסר סיפוק מהחיים, ושם נבע איזה רצון פתאום בילד. ודווקא אז קיבלנו את הזובור הזה של ׳את לא יכולה להיכנס להיריון עכשיו, הגוף שלך במצב פריך מדי'.

״חיכינו הרבה מאוד זמן עד שהרופאים אישרו שאני יכולה להיכנס להיריון, עד שהגעתי למצב הפיזי הכי טוב שהייתי בו מזה שנים. גם ירדתי איזה 30 קילו, גם התרופה שמרה עלי והייתי צריכה לחכות יותר משנתיים שהיא תפעל ואקבל אור ירוק מבחינה רפואית. והציפייה הזו גרמה לכך שהיציאה מהתהום הזו לוותה בכל כך הרבה חדווה, ושם גם התגבש הרצון העמוק בילד. זה היה עד כדי כך גדול, שבכלל לא הייתי עסוקה בשאלות של איך ייראו החיים אחרי, מה ישתנה, איך אתמודד עם זה. וזה אכן היפך לי את החיים״.

בנה של פרתום, ים, כבר בן שנה ושבעה חודשים. ״זה תובעני וקשה״, היא אומרת שלא במפתיע, ״כיף להיות איתו, כי הוא יצור מאוד מתוק עם וייב מאוד חמוד, אז זה לא רק קושי, זה גם כיף מאוד גדול. אני ממשיכה לכתוב, אם כי משמעותית פחות מקודם".

בגלל האימהות?

״אני לא בטוחה. כשהייתי מאוד צעירה הדחף לכתוב היה מין דחף בורא כזה. היו בי דברים שנאגרו בתוכי במשך שנים ואז התפרצו החוצה בזרנוק אדיר. אבל תמיד היו לי תקופות יותר אינטנסיביות מבחינת הצורך לכתוב, ותקופות אחרות שבהן כתבתי פחות. הנפש ממשיכה לפטפט את עצמה לדעת, כי הנפש המברברת שלי תמיד שם, ואין בי פחד שהיא תיעלם. הכתיבה היא המסלול המקביל לחיים שלי, שאני תמיד יכולה לנחות עליו".

שאלת הצנזורה העצמית מעניינת במיוחד במקרה של פרתום, לאור ביקורות עבר שנויות במחלוקת שפורסמו על ספריה במוספים השונים. כשאני שואלת אם אימת הביקורת מובילה לצנזורה, נדמה שהתשובה היא לא.

"רשימת ביקורת ספרות במיטבה היא יצירה בפני עצמה, ויש לה תפקיד תרבותי בלתי מבוטל. והביקורת ממש לא חייבת להתבסס רק על הילולים ומחמאות ביחס לאקט ספרותי מסוים. היא יכולה גם לכלול הסתייגויות ניכרות ודרמטיות. אבל אני לא מבינה מה הטעם לכתוב ביקורת על ספר שאתה לא מוצא אותו ראוי להתייחסות, שלא עניין אותך ושאין לך שום דבר טוב לומר בעקבותיו. בביצה הספרותית המקומית שלנו התקבעה נורמה של ביקורות שמתמקדות בכותב, בקריירה שלו ובהתקבלות הציבורית שלו, ופחות מפנות את הזרקור אל הספר. המגמה העיקרית היא להקטין, לקטול, להשתיק ולהשפיל, והן לא נובעות מתוך כבוד וסקרנות - להפך".

זה מה שהרגשת כששירים שכתבת היו במוקד של ביקורת מהסוג הזה?

"תראי, זה פוגע ואפילו קצת מבהיל ברגע הראשון לקלוט שפועלך האמנותי מעורר כאלה אגרסיות, אלימות וערלות לב. ועדיין, לפי הפילוסוף נאסים טאלב, עדיף להיות יוצר שמקטב אנשים, מיוצר בינוני שהוא פרווה לכולם, וכבר השלמתי עם העובדה שזה חלק ממה שהשירה שלי מעוררת".