בספר חדש מאיה ערד הופכת את הלימונים ללימונדה, ובכל זאת משהו חסר

מאיה ערד קורצה מאבק כוכבים. כבר בספרה הראשון והמפתיע "מקום אחֵר ועיר זרה", רומן בחרוזים בנוסח "יבגני אונייגין" של אלכסנדר פושקין, על חיילת הבודקת את הזהות הישראלית מכל צדדיה, ניכר היה בה שהיא כותבת איכותית ורב־מִכרית, והתחזית אכן התממשה.

ספר הפרוזה החדש שלה, ה־11 במספר, "תמורה נאותה", מכיל שלוש נובלות, ובמרכז כל נובלה דמות אחת העוברת תהליך עם עצמה וחווה התפכחות שמביאה אותה לידי מסקנה כי חייה לא היו לשווא, הזמן לא בוזבז, והיא קיבלה על מעשיה תמורה נאותה, ככותרת הקובץ. כמו שאמר הפילוסוף ברטראנד ראסל בשעתו: "הזמן שאתה נהנה לבזבז אינו זמן מבוזבז".

מלימון ללימונדה

בנובלה הראשונה, הנושאת את שם הספר, הגיבורה עליזה (שמה המקורי הוא לואיזה וכינויה בפי קרוביה הוא לולו) היא מתרגמת מחוננת ומבוקשת מעברית לאנגלית, שנגררת לעסקת חליפין משונה עם סופר מתחיל רב־קסם שמתרגם הפוך ממנה, מאנגלית לעברית. במרכז הנובלה השנייה, "לימונדה", עומד זוג, קרן ובועז. בועז, הגיבור שמוביל את העלילה, חש מנוצל על ידי אחותה של קרן, הילה, אמו של בחור עם צרכים מיוחדים בשם נועם.

הייתי מצפה מסופרת מרכזית כל כך בעלת קורפוס מתהווה וגוף עבודות דומיננטי, אם להשתמש במונח מעולם האמנות, שתיקח על עצמה קצת יותר סיכונים ותהיה ניסיונית יותר. יש לה כבר עולם פואטי שלם, היא יכולה להרשות את זה לעצמה - לפתוח את עצמה אל עולמות אחרים ולא לכתוב רק על אמנים או על אינטלקטואלים בורגניים

בנובלה השלישית, הטובה, החשובה והמרגשת מבין השלוש, "אביב בוונציה", ציירת חובבת בשם אביבה לוקחת את נכדתה המתבגרת בת ה־14, עלמה, לסיור אמנות בוונציה, כשהיא תולה בו, באותו סיור, תקוות אין קץ לגבי עתידה כאמנית ותיקה הנתפסת בעיני החברה כחובבנית.

את שלוש הדמויות הראשיות המעניינות בנובלות אפשר לחלק על פי האמפתיה שהקורא חש כלפיהן. התחושה כלפי לולו־עליזה, דמות שמרנית ויובשנית־משהו, היא מעורבת. מחד גיסא, בדידותה הנשית כמתרגמת החיה שעות וימים אל מול המחשב, חוששת לצאת אל העולם הגדול ומתחבאת מאחורי המילים, וכבר כשהיא מרשה לעצמה הרפתקת אהבים היא חשה מנוצלת - גורמת לקורא לחוש כלפיה חמלה גדולה. העובדה שהיא מתאוששת מכל זה באופן יפה מעלה גם את מידת ההערכה כלפיה. כיוון שהנובלה עוסקת במתרגמים ובאנשי מילה של מאחורי הקלעים, יש בה הרבה מודעות לשפה, דיון בבחירת שמות פרטיים, משחקי לשון יפים בעברית ומאנגלית לעברית.

לעומתה, בועז בנובלה "לימונדה" הוא גיבור צדקני ומעצבן נורא. כביכול הצדק עימו - בני משפחתו מצד אשתו (אחותה ובנה עם הצרכים המיוחדים), וגם בת הזוג של האחות, טניה, בלוויית הכלבה שלה - פולשים לחופשתו ומפירים את שלוותו. אבל בפועל נראה כי הוא טיפוס מהוקצע ולא נעים, עם מעט מאוד ספונטניות והרבה כפייה עצמית וכפייה סביבתית, מין טרחן קטנוני בלתי נלאה ומעיק ביותר. הוא מעורר אנטגוניזם בקורא, וערד מצליחה להעביר את אישיותו היטב. זה שתמיד בסדר, אבל בסופו של דבר באמת בלתי נסבל. פרוטגוניסט שהוא אנטגוניסט במהותו.

כאן, כל הנובלה סבּה סביב האִמרה העממית "לעשות מהלימון לימונדה", כי המשפחה המתגוררת בארה"ב יוצאת לחופשה בפאלם ספרינגס ומכינה לימונדה מן הלימונים שעל העצים בחוץ. ערד הופכת את הפרפרזה השחוקה והשגורה לסינקדוכה ספרותית, חלק המעיד על השלם המשפחתי באופן יפה, כי בועז החמוץ מתקשה להמתיק את רוע הגזירה בשל האורחים הבלתי קרואים. כך היא בעצם הופכת את המימרה לנרטיב, לעלילה, וזה מאוד מקורי.

כה אמר פיקאסו

ועדיין, רק הנובלה השלישית, "אביב בוונציה", מעבירה באמת את הקורא קתרזיס ומעוררת בו רגש. ליבך יוצא אל אביבה, הציירת החובבת בעלת הידע העצום באמנות, שהציגה את ציוריה מעט ובמקומות שוליים, אבל חולמת, כל הזמן מדמיינת - על הדבר הגדול הזה שבלהיות אמנית מפורסמת שזכתה להכרה.

הנובלה הזכירה לי את האנקדוטה הידועה שהיה מספר תמיד הצייר יוסל ברגנר. הוא היה אומר שיום אחד הוא החליט להיות אמן. אז הוא קם בבוקר מאוחר כדבעֵי וישב בבתי קפה אופנתיים בכיף ודיבר הרבה על החיים ועל אמנות, אבל אחרי כמה חודשים הוא חש שמשהו כאן לא בסדר. או־אז הוא קם בבוקר מוקדם מאוד, הלך לקנות צבעים וצייר שמונה שעות ברצף. מאז, הוא אמר: אני לא יודע אם נעשיתי אמן, אבל אני צייר.

כזאת היא אביבה בנובלה. היא ציירת בכל נימי נפשה. מבחינתי גם ציירת טובה מאוד, ודווקא דרכה - האמנות נחשפת בצביעותה ובפוזה הממסדית שלה, המעוררת גועל בשל הסנוביזם ואי־יכולת ההכלה של האחֵר בשֵׁם צרות העין והקנאה.

אצלי אמנים כמו אביבה מקבלים הרבה קרדיט, כי הם עושים דרך בכל מאודם ובכל נפשם, ועל האמן לקבל נקודות גם על הרצון ועל הדרך, ולא רק על התוצאה הסופית.

ואביבה מנחילה משהו גם לנכדתה. אף על פי שהיא טיפוס לוחץ ומלחיץ לפעמים, אתה נשבּה בקסם ובדבקות שלה, וביכולת שלה, למרות הסנוביזם הממסדי, להתפכח בכל פעם ולהכיל את הסביבה שלה, ובפרט את הנכדה.

סוף הנובלה, שבה אביבה ונכדתה עלמה פוגשות שוב שתי תיירות ישראליות בוונציה, שווה ציטוט: "אביבה מחתה את ידה במפית. 'את יודעת מה פיקאסו אמר?' פנתה אל זהבה (אחת משתי התיירות שהסבתא והנכדה פוגשות; ר"י) 'כל ילד הוא אמן...' 'זה כל כך נכון!' קראה זהבה. 'הבעיה היא איך להישאר אמן כשאתה גדל,' השלימה אביבה את המשפט".

הנפש ממש מבקשת להנגיד בין הנובלה הזאת, העוסקת בציירת, לבין הנובלה היפה שקראתי בימי חיי, "מוות בוונציה" של תומאס מאן. גם היא עוסקת באמן, בסופר־משורר ותיק ובוגר בעל השם המחייב גוסטב פון אשנבּאך, מלא הוד ממסדי, המתאהב בנער פולני בשם טאדז'ו, התאהבות שהופכת לאהבה הומו־ארוטית בלתי ממומשת. אך בעוד ונציה של מאן היא מקום דקדנטי, שטני וקודר, שמגפה פשתה בו, כשברקע כל המערב הישן עומד לשקוע לפני שתי מלחמות עולם - ונציה של ערד מלאה חיות, שובבה ומצטיירת לנגד עינינו דרך תודעתה הנאיבית של אביבה כמקום קסום שהיופי בו כמעט לא פג.

רמז עדין

ככלל, בשלוש הנובלות ערד מוכיחה שהיא חזקה בזרמים תת־קרקעיים של תשוקה וקנאה בין הדמויות, דהיינו מה אני חושב עליך ומה אתה חושב עלי, עד כדי כך שמה שלא נאמר בין הדמויות, בחלק מהמקרים, מהותי יותר ממה שנאמר.

היא בעצם נענית לחוק הקרחון הקלאסי המטאפורי של ארנסט המינגוויי בסיפורת, האומר: "הוד תנועתו של קרחון בא לו הודות לכך שרק שמינית ממנו היא מעל פני המים". רוצה לומר, לא צריך לספר הכל. יפה יותר לרמוז, וערד יודעת לרמוז בפרוזה. אצלה מעשה הסיפור אינו נוזל לצדדים. היא אורזת אותו היטב במיומנות רבה, וגם יודעת ליצור סיגוּר טוב מאוד לכל נובלה.

ובכל זאת, יש כאן מקום לנימה ביקורתית על הספר בפרט ועל כתיבתה של ערד בכלל. ערד חזקה בעיקר בצד הארס־פואטי במובן הרחב של המילה. היא עוסקת באנשים כותבים, באמנים, בציירים, בחיי האקדמיה האינטלקטואליים. זה ההבּיטט של ערד, מקום הגידול. זה בעצם גם הכרונוטופּ שלה, מושג שקבע חוקר הספרות מיכאיל בכטין, שהוא הלחֵם של כרונוס (זמן) וטופוס (מקום).

לצערי, הספרות העברית הישראלית קצת נתקעה עם מה שהיא יודעת היטב, וזה לעסוק בעצמה, בפופיק שלה, בכתיבה על עולם האמנות והאקדמיה. דוגמאות לא חסר, הן בספרות הגבוהה והן בספרות הפופולרית (למשל, "חיי מדף" של נעה ידלין, "הרוצח האחרון בפתח תקווה" של לימור נחמיאס ועוד). ואולי זה מה שמעכב את ערד מלהפוך מסופרת איכותית ביותר לסופרת גדולה וקנונית כמו דויד גרוסמן.

כאן נכנסת גם נימת ההתנשאות שמזוהה איתה, כאילו מרחפת מעל המספרת שלנו איזו מספרת נוספת, השופטת את עולם האקדמיה ואת עולם האמנות לחומרה באומרה "אני מעבר לזה, אני מעל האנשים האלה". ערד תמיד נשארת קצת מחוץ לסיפור. היא מעבירה ביקורת ולא בתוכו, אם כי כתיבתה קולחת ביותר.

ובכל זאת, הייתי מצפה מסופרת מרכזית כל כך בעלת קורפוס מתהווה וגוף עבודות דומיננטי, אם להשתמש במונח מעולם האמנות, שתיקח על עצמה קצת יותר סיכונים ותהיה ניסיונית יותר. יש לה כבר עולם פואטי שלם, היא יכולה להרשות את זה לעצמה, לפתוח את עצמה אל עולמות אחרים ולא לכתוב רק על אמנים או על אינטלקטואלים בורגניים. אולי כדאי לה לאמץ את המשפט של פיקאסו המצוטט על ידי הגיבורה שלה אביבה בנובלה השלישת יותר מפעם אחת: "כל ילד הוא אמן, הבעיה היא איך להישאר אמן כשאתה גדל".