נעם פרתום לא מפסיקה לכתוב את עצמה לדעת - וזה נהדר

המשורר סמואל טיילור קולרידג' אמר ששירה היא "מיטב המילים במיטב סדרן". הציטוט המפורסם הזה של אחד מאבות השירה הרומנטית האנגלית מציג תפיסה רווחת מאוד בנוגע לשירה - השירה צריכה להיות טבעת יהלום: תוצר של מלאכת מחשבת קריסטלית ומזוקקת, מלוטשת לעילא ולעילא, שבה כל מילה נבחרת בקפידה ומשובצת במקומה בשום שכל ובעדינות, כדי ליצור תכשיט עדין ומרהיב.

השירה של נעם פרתום מנסה לרסק באיל ניגוח את הרעיון הזה. גם בספרה השלישי, "לצאת מהגוף", היא ממשיכה את המגמה הפואטית של ספריה הקודמים ("להבעיר את המים באש", 2012 ו"ביחדנס", 2018), ששלושתם גדושים עד להתפקע, כמעט עולים על גדותיהם מרוב מילים, רגשות, מחשבות, תחושות וקולות פנימיים - פרתום כותבת את עצמה לדעת.

אין מדובר במעשה חסר מודעות של משוררת מתחילה שלא יודעת להציב לעצמה גבולות. ממש לא. כבר יותר מעשור נעם פרתום, 38, נחשבת לאחד מהקולות הבולטים בשירה העברית העכשווית, וסגנונה השוצף והקוצף, שניצב על הגבול בין שירה, ספוקן־וורד ופרפורמנס, מודע לעצמו לחלוטין. עם השנים הכתירו אותה, בזכות האומץ החתרני שבו היא מביאה את השירה לגובה העיניים ולגובה הלב, כ"קולו של דור" ואפילו כ"משוררת לאומית". זכורה ביקורת של יהודה ויזן, שבה הטיח שהיא מוכרת את השירה בזול ושהיא פורנוגרפית, פופוליסטית, נבערת, נרקיסיסטית וכותבת כנערה מתבגרת.

נעם פרתום מקטבת את המרחב הספרותי העברי באופן שקשה למצוא לו מקבילות. מספיק לקרוא או לשמוע שירים בודדים כדי להבין מדוע היא כל כך מעוררת מחלוקת. העומס המילולי והחשיפה הטוטאלית של הדברים הפרטיים ביותר - מחלות, התמודדויות נפשיות או אישיות, יחסי מין, מערכות היחסים עם הוריה - הכל נחשף באופן טוטאלי ואינטנסיבי, הנפש מתערטלת לעיני כל.

חשיפה כזו בשירה עשויה לעורר הערצה ואהדה, ומנגד היא עלולה להביך ולהבהיל את הקהל. את הקול הזה בספר מבטאת אמא שלה: "אִמָּא שֶׁלִּי אוֹמֶרֶת: "אַתְּ כּוֹתֶבֶת הַכֹּל כָּל כָּךְ בְּכֵנוּת / וּבְגִלּוּי לֵב. לֹא נִתְקַלְתִּי בְּתוֹפָעָה כָּזֹאת. לָמָּה אֲנָשִׁים / צְרִיכִים לָדַעַת אֶת זֶה?! אַתְּ כְּמוֹ חֲשׁוּפִית בַּשָּׂדֶה". // אִמָּא שֶׁלִּי יוֹסֶפֶת: "אַפְּרוֹפּוֹ הַקְּטָעִים הָאֵרוֹטִיִּים בְּשִׁירַיִךְ / הַחֲדָשִׁים - אִישִׁית אֲנִי מַמְלִיצָה לָךְ לְעַדֵּן. לֹא תֵּאוּרִים / שֶׁל אֵיבְרֵי מִין. בֶּאֱמֶת נֹעַם, זֶה לֹא רָאוּי". פרתום לא מתרגשת, מבחינתה "זה לא מלוכלך, זה דבש", והיא ממשיכה לכתוב במלוא העוז ובמלוא החשיפה.

פרתום גם מודעת להיותה סמל בשירה עכשווית, היא כבר מזמן תופעה של ממש. ב"ביחדנס" קראה לעצמה "בידורית־פואטית ניידת", בספר החדש היא מכנה את עצמה "דובת הקרקס של השירה": "אֲנִי הַשַּׁגְרִירָה - נְצִיגַת דּוֹרָהּ - כְּלוֹמַר דּוֹרִי - שֶׁפָּעֲרָה / חֲרִיר בְּוִילוֹן תַּדְמִית אִי הַמּוּבָנוֹת וְאִי הַנְּגִישׁוּת שֶׁל הַשִּׁירָה, // זֹאת שֶׁהֵסִיטָה אֶת פַּרְגּוֹד הָעֲרָפֶל הַכָּבֵד מֵהַמִּלִּים / הַמְּצֹעָפוֹת לְטוֹבַת הַהֲמוֹנִים, זֹאת שֶׁמַּכְרִיחָה / אֶתְכֶם לֹא לְהָלִיט אֶת הַמַּבָּט, לֹא לְהִתְעַלֵּם, // כְּשֶׁהִיא פּוֹצָה אֶת הַפֶּה וְשָׁרָה כְּמוֹ דֻּבַּת קִרְקָס". האם בעולם אינסטנט של טיקטוק וריאליטי זה המוצא היחיד של השירה - פרתום חושבת שכן והופכת את עצמה (עם קמצוץ אירוניה) לנביאה ולגואלת; אחרים, ואני בתוכם, עדיין חושבים שיש אפשרויות אחרות לשירה העברית בעת הזו.

גם לסגנון השירה היא מתייחסת בספר החדש כמה פעמים. בין היתר, היא מגדירה אותו כ"דַּבֶּרֶת" (לוגוריאה). "לִפְעָמִים אֲנִי מְאוֹד בְּהִיפֶּר, כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן עַל בַּקְבּוּק קוֹלָה גָּדוֹל שֶׁטּוֹחֵן מַמְתַּקִּים מִשַּׂקִּית הַפְתָּעָה בִּמְסִבַּת יוֹם הֻלֶּדֶת בְּדִיסְקוֹטֵק".

השירה של פרתום, אותה דברת־פטפטת יתר, רחוקה שנות אור מההתבוננות העדינה ומהמילים צופנות הסוד שאנחנו רגילים לחפש בשירה בדרך כלל - והיא יודעת זאת. "קוֹלְרִידְג', הַמְּשׁוֹרֵר הָרוֹמַנְטִי, / אָמַר שֶׁשִּׁירָה הִיא / "מֵיטַב הַמִּלִּים בְּמֵיטַב סִדְרָן". / אֲנִי לֹא מַסְכִּימָה. בְּעֵינַי / שִׁירָה הִיא הַמִּלִּים הַנְּחוּצוֹת / בְּיוֹתֵר בְּטֶמְפֵּרָטוּרַת הַלֵּב. / מֵעַתָּה אִמְרוּ: 'כְּמֵיטַב הַיְּכֹלֶת / בְּמֵיטַב הַסִּבֹּלֶת' - כָּכָה לִכְתֹּב / וְכָכָה לִהְיוֹת / כְּשֶׁאוֹהֲבִים".

אף ש"לצאת מהגוף" ממשיך במובהק את שני ספריה הקודמים, כתיבתה של פרתום נצבעת בגוון חדש. שירי הספר מוקדשים ברובם לתיאור חשוף וגלוי לב של מאבקה בטרשת הנפוצה שבה חלתה. בתוך כך, היא מתארת בפרטי פרטים את העליות והמורדות הכרוכים במחלה, את הטיפולים השונים ואת הרצון שלה ושל בן זוגה (המכונה בשיריה "פְּרִיטִי") להיכנס להיריון.

כשהמשורר ט. כרמי חלה בסרטן, הוא כתב מחזור מבריק ומזוקק להפליא, בן עשרה שירים בלבד, בשם "שירים (והדמיות) בעל כרחי". שירי המחלה של כרמי הם המופת ל"מיטב המילים במיטב סדרן", הם קריסטל מלוטש ומחוכם שמתאר כיצד ככל שהמחלה מתקדמת כך המילים הולכות ומתפוררות, עד שהוא מצהיר, בסופו של דבר, "לָכֵן נָדַרְתִּי לֹא לִכְתֹּב שִׁירִים / וְלֹא לְהִתְגָּרֵד מוּל פְּנֵי רֵעַי".

אצל פרתום הסיפור הפוך לגמרי. המחלה מעוררת כתיבה ויוצרת שירה שכל כולה חשיפת פצעים והתגרדות פואטית לעיני כל. וכאשר המפץ המילולי האינטר־גלקטי שלה, ה"קונפטי הפואטי" כלשונה, מגיע לעסוק במחלה - משהו חדש מתרחש. דווקא הצלילה החופשית לתוך נבכי נפשה וחייה של המשוררת החולה, והחשיפה הקיצונית של רגעי השפל הללו, מצליחות, למרות האינטנסיביות (ולעיתים האגרסיביות) שלה, לייצר מערכת יחסים אינטימית בין הקוראים ובין הדוברת השירית, בת דמותה של המשוררת. בשירים הללו, גם מי שאינו נמנה עם מעריציה עשוי לגלות שפרתום מצליחה, כדבריה, לחבוץ "מִתּוֹךְ הַמְּרֵרָה שִׁירָה". יותר מכך, באופן כמעט פרדוקסלי, בתוך שצף המילים הבלתי נגמר, מקומות אחדים בספר המוקדשים למאבק במחלה מצליחים להנביע בתוך הרעש הגדול אפילו רגעי שתיקה מקודשים.