ברומן הביכורים שלה, נטלי סו כתבה את "המשרד" מודל 2024

ג'ולין היא הבחורה המוזרה של המשרד. אתם יודעים מי זו. יש לכם גם אחת כזו. לעזאזל, אולי זה אפילו אתם. ג'ולין היא זו שלא באמת מתאימה, זו שגרועה בפוליטיקה משרדית, סובלת מחרדה חברתית, בטוחה שכולם מדברים עליה (היא צודקת), לא אומרת בוקר טוב, לא משתתפת בארוחות צהריים משותפות, לא חולקת הזמנה בוולט, לא יוצרת קשר עין. אל חשש, היא מתעבת את הקולגות שלה בדיוק כמו שהם מתעבים אותה, ואת התיעוב היא מביעה בפאסיב־אגרסיב.

היא נוהגת לחתום את המיילים המנומסים שלה בכתב סתרים (כלומר, בפונט לבן), שבו היא כותבת את מה שהיא באמת חושבת עליהם ("עמוק בליבי אני מוצאת אותך בלתי נסבלת"), עד שיום אחד היא נתפסת, ונשלחת לקורס למניעת הטרדה שמעביר קליפורד, איש משאבי האנוש החדש. שם היא נאלצת להתקין על המחשב תוכנת אבטחה שתנטר את ההתנהגות הדיגיטלית שלה ותוודא שהיא "לא פוגעת בקולגות". השפלה עד עפר? שיחת היום במטבחון? בהחלט. אבל מישהו עושה טעות, וזו לא ג׳ולין: במקום תוכנת אבטחה חודרנית היא מקבלת גישה לכלל המיילים של עובדי החברה. והטעות הזו היא ההזדמנות שלה להציץ לראש האפל ועמוס המזימות שלהם.

"מקווה שאת בטוב" הוא "המשרד" בסיפורת, על כלל החריגות של עולם העבודה התאגידי. נטלי סו, סופרת ממוצא איראני־בריטי המתגוררת בקנדה, כתבה ספר עמוק ויפהפה על בדידות בעולם המודרני, ונטעה אותו עמוק בין שלל מאפיינים זהותניים שמשחקים עם לב הקורא. ג׳ולין כל כך שונה מאיתנו, ועם זאת אי אפשר שלא להזדהות איתה. כמו המחברת, גם היא בת למשפחת מהגרים איראנית, וכל הדרכים שבהן המשפחה נאלצת להסתגל להלכות העיר המערבית הן מנקודות האור הנוצצות של הספר - מהמנהגים, דרך תיאורי האוכל ועד ההתערבות ההורית הכפייתית בחיי הילדים.

ג'ולין אאוטסיידרית בכל מובן אפשרי. היא לא רק בת למהגרים שצריכה ללמוד את התרבות מיד שנייה, אלא גם נושאת איתה טראומה לא מטופלת, חרדה חברתית ורמזים להימצאותה על הספקטרום האוטיסטי. היא מתקשה לפענח קודים חברתיים, לתחזק חברויות משמעותיות (או שטחיות), והאדם היחיד שהיא נמצאת איתו בתקשורת יומיומית הוא ילדה בת 12, שכנה בבית הדירות העלוב שהיא גרה בו, שאמה מזניחה אותה על סף פתיחת קריאה לרווחה.

המבט החיצוני, השנון והאכזרי של ג'ולין על סביבתה מאפשר לה לאבחן את האבסורד של הקיום התאגידי והאנושי (אינסטגרם כדוגמה מייצגת). כל מנהגי המשרד הקטנוניים - גניבת הכיסאות הטובים מחדר הישיבות, רצח העציצים המתמשך, מאבקי הכוח וחלוקת הסמכויות - הופכים בולטים דרך עיניה של ג'ולין, שמתבוננת בסביבתה בהומור ובבוז, אבל גם ברצון להשתייך ולהיות חלק. חוסר המסוגלות שלה להשתלב משאיר אותה בעמדת המתבוננת הנצחית.

באמצעות החשיפה לתעבורת ההודעות המשרדית, ג'ולין מקבלת את המפתח לממלכה שהיא המשרד, על סודותיהם המלוכלכים של העובדים ורחשי הלב הסודיים. אחרי התלבטות מוסרית קצרה מאוד, כוח העל הזה מאפשר לה את מה שהיא תמיד ביקשה: להבין. לדעת. לפענח את ההתנהגות האנושית. כך, ג׳ולין מתחילה ללמוד את העולם, לראות אותו באמת, מעבר לזיוף. היא מגלה טרגדיות משפחתיות, מחלות, אלימות בין בני זוג, פחד, כאב, ושכולם, בעצם, ממש כמוה - די בודדים.

סו השכילה להעניק לג'ולין ליווי רגיש, שטומן בחובו גם פוטנציאל רומנטי. קליפורד, אותו איש משאבי אנוש, הוא מי שמחזיק לה את היד בסיטואציות חברתיות ומאפשר לה ליצור קשר אנושי־רומנטי בעדינות אין קץ.

"מקווה שאת בטוב" הוא ספר נהדר ולא צפוי על בדידות בעולם המודרני. הכתיבה של סו שנונה, עם יכולות הבחנה וניסוח מעולות. לא פעם התפקעתי מצחוק והזדהיתי עם תובנות עולם העבודה הנוכחי. וכאן המקום לשבח את התרגום הנפלא של רחל פן, שמעביר את דקויות המקור, ואת עיצוב הכריכה, שמצליח לחרוג ולבלוט בנוף הספרים המתורגמים שהתחדשו עלינו בחודשים האחרונים. גם אם לא הייתי יודעת שמדובר בספר מבריק הייתי נעצרת לידו, ובימינו זה אומר הרבה. הביאו לי עוד כאלה.