אחת האמירות המפורסמות ביותר של סטיבן קינג, כנראה סופר האימה הפופולרי בתבל, היא שהמפלצות, השדים ורוחות הרפאים קיימים, קיימים מאוד - אפילו בתוכנו. זהו כנראה סוד קסמה של ספרות האימה, ושל אחותה הצעירה - האימה בקולנוע ובטלוויזיה. קינג ושושלת כותבי האימה המכובדת שהוא שייך לה, מן הספרות הפולקלוריסטית, דרך הגותיקה של המאה ה־19 על גאוניה (אדגר אלן פו, למשל) ועד לאשפי האימה המודרנית (לאבקרפט וכו'), יודעים עלינו משהו שאנחנו מתאמצים מאוד להסתיר, אפילו מפני עצמנו. ומאחר שהם מספרים לנו עליו בדרמטיות רבה, נדמה שהם לוקחים אותנו למסע של גילוי עצמי, שגם אם הוא מטלטל עד צרחות וזיעה ודופק מוגבר - אנחנו יכולים להשתתף בו בלי לנטוש לרגע את ביתנו הנינוח והמוגן.
ז'אנר האימה מעולם לא היה פופולרי בארץ כפי שהיה בעולם, אבל לאחרונה נדמה שהמדפים המוקדשים לו לא מעט - למרות אירועי הזוועה שהמציאות מזמנת לנו השכם והערב, ולמרות הנטייה האסקפיסטית הברורה המשתקפת בערוצי הטלוויזיה שלנו. אבל האם באמת מדובר במגמת שינוי? ואולי דווקא בספרות הזו יש כוח נסתר שיכול לסייע לנו להתמודד עם המציאות הישראלית? ואולי קהינו, ואנחנו מחפשים גם בשעות הפנאי משהו שיגרה את העצבים החשופים?
עפרי אילני: "היהודי החדש שהציונות יצרה לא מסוגל להתמודד עם עיסוק ברוחות רפאים. לא כי הוא עדין מדי, אלא כי בלא־מודע התרבותי שלנו - אנחנו כבר מתים. אנחנו לכאורה חברה שוקקת חיים, שיולדים בה יותר ילדים מבכל ארצות המערב - אבל החיים שלנו אינם בריאים ונורמליים, כי אנחנו כל הזמן על סף שואה. זה מה שנותן לנו כוח להמשיך"
"ההנאה הגדולה שלנו מגיעה מתוך הזדהות כפולה", אומרת ד"ר נוגה אריאל־גלור, פסיכואנליטיקאית ומרצה בתוכנית הרב־תחומית למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. "מצד אחד, אנחנו מפחדים כמו הקורבנות בספרים, אבל - וזה אבל חשוב - בספרי האימה יש לנו שליטה, ואנחנו מצליחים לנצח את הפחד. והדואליות הזו נמשכת. אנחנו מעריצים את הדמויות התוקפניות, בנוסח פרדי קרוגר וחניבעל לקטר, כי אין להם ייסורי צפון והם נטולי אשמה, וגם אנחנו רוצים להיות כאלה. החוויה שמספק לנו הז'אנר היא של אינטגרציה בין שני החלקים האלה בתוכנו, של הקורבן והתוקפן, וזו חוויה של שחרור גדול".
דוד ארונשטם, שאחראי לתרגום סדרת קלאסיקות האימה שרואה אור בהוצאת קתרזיס, מוצא בז'אנר יופי שספרות "מהוגנת" יותר מתקשה לספק. לשם דוגמה, הוא מצטט מתרגומו ל"הלוחש באפלה" של ה.פ. לאבקרפט, שבונה בסיפוריו עולמות חלופיים מורכבים: "הוא ידע דברים מתועבים עוד קודם, אך מה שלמד מאז בריתו עם הישויות החיצוניות עלול היה לסכן את שפיותו של כל אדם. אפילו כעת אני מסרב להאמין לדברים שרמז על הרכבו של האינסוף המוחלט, החפיפה בין הממדים ומיקומו המבעית של היקום הידוע של הזמן והחלל בשרשרת הבלתי נגמרת של יקומי־אטום מחוברים, אשר מרכיבים את העל־יקום הנוכחי על כל פיתוליו, זוויותיו והסדר האלקטרוני של החומר והחומר־למחצה".
מולו נמצא אדגר אלן פו הקלאסי, שלדעת ארונשטם כתיבתו נושקת לשירה, כמו בסיפור "נשף המסכות של המוות האדום": "לחדר המערבי ביותר מהשבעה כבר אף אחד מחובשי המסכות אינו נכנס, שהרי הלילה מתפוגג ואור אדמדם יותר חודר דרך החלונות שצבעם דם, והשחור של הקטיפה הכהה מזעזע את הנפש, וזה שרגלו דורכת על השטיח הכהה שומע משעון העץ השחור העומד בסמוך דנדון עמום הגובר ברצינותו על כל צליל שמגיע לאוזני המתהוללים בחדרים האחרים, הרחוקים יותר".
"מעבר לערך הבידורי שיש לספרות שמאפשרת לחוות אירועים מפלצתיים במרחב, שהוא היום יותר מוגן ממה שמתרחש בחוץ", מסביר ארונשטם, "ספרות טובה היא ספרות טובה. כשאת עוברת טלטלה רגשית כמו ברכבת הרים, בתוך ספר שנשאבת אליו - כמו הספרים של שירלי ג'קסון, שכתובים כמו טקסט רוחני כמעט - את חושבת על עצמך, על המצב, על תגובות שאולי היית מגיבה במצבים שמתוארים בספר: האם במצבים קיצוניים היית מצליחה לשמור על הערכים שמנחים אותך בחיים? יש לך הזדמנות לקחת צעד אחורה ולהביט באימה באופן שהמציאות הלחוצה והאינטנסיבית לא מאפשרת ברגעי האמת".
אימה יהודית
ספרות האימה אולי נולדה רשמית עם הולדתו של הרומן המודרני, אבל ניצניה, בדמותם של ערפדים, אנשי זאב ודומיהם, קיימים כבר בטקסטים יהודיים קדומים - במקרא, בספר הזוהר ובכתבים כמו "המחברות" של עמנואל הרומי, שהציעו במאה ה־14 סוג של עיבוד יהודי ל"תופת" של דנטה, וכמובן בספרי סגולות של מאגיה יהודית, השופעים שדים וליליות. סיפורים שנחקקו בתרבות היהודית והעברית הם, למשל, "הגולם מפראג", על היצור מטיל האימה שהמהר"ל נפח בו חיים; "האדונית והרוכל" של עגנון, על גבירה מסתורית שמהדהדת לסיפורי הערפדים; ואפילו "הדיבוק", שבמרכזו רוחו של חנן, בחור הישיבה המת שמסרב להרפות מגופה של לאה'לה, אהובתו.
לפי הסופרת יהודית קגן, שנמנית עם מייסדי "שעטנז: יוצרים יהדות פנטסטית" ושכתבה את "חרשתא", רומן שבמרכזו ספר מיסטי עתיק וגדוש לחשים וקמעות, מאבקים עם שדים רצחניים, ואפילו מריבות ירושה על כיסאו של אשמדאי - הפנטזיה היהודית והאימה שלובות זו בזו.
"אין דבר כזה פנטזיה ניטרלית", היא אומרת. "בכל סיפור יש הנחות יסוד תרבותיות ותיאולוגיות, ובמרבית סיפורי האימה שנכתבים היום תמצאי שהגדרות החטא, העונש, הצניעות, הטהרה, המעשים הטובים - הן נוצריות מאוד. כשאני כותבת, יש לי רצון הפוך - לספר את הסיפור מנקודת המבט של התרבות שלנו, היהודית, להטמיע בו את הדנ"א התרבותי שלי, ולכן השדים שעליהם אני אכתוב יהיו דומים יותר לשדים שבהם אנחנו נתקלים ביהדות. אם בנצרות ברור מאוד ששד הוא מרושע, מעניש וקשור לגיהינום - ביהדות הדמות שלו יותר מורכבת. הוא יכול גם לסייע, בעיקר לתלמידי חכמים. הוא תמיד 'האחר', ולכן הוא מעורר אימה, אבל הוא גם מעורר הזדהות. וזה לא מפתיע, כי היהודים תמיד היו 'האחרים'".
כלומר, לסיפורי האימה היהודיים יש תפקיד אחר מלסיפורי האימה "של הגויים"?
"בטקסטים היהודיים לאורך הדורות פחות מפחדים משדים. במדרשים ובתלמודים יש סיפורים שבהם לשדים יש שמות ואישיות, והם מעוררים יצרים מיניים. החכמים אמנם מנצחים את השדים בסופו של דבר, אבל ההסתכלות היהודית היא פחות שיפוטית. היא רואה דו־משמעות גם בסיטואציות הכי מבהילות".
הטענה הרווחת בקרב חוקרי הספרות היא שהספרות העברית מיעטה להוליד סיפורי אימה שבהם מככבים אנשי זאב, מפלצות ואפילו פסיכופתים, משום שמראשיתה היא ראתה בעצמה סוגת עילית, וככזו היא היתה מחויבת להנחלת העברית המתחדשת, לחיזוק הציונות ולמשימות שחייבו אותה לברוח מכל מה שנודף ממנו שמץ של פופוליזם.
יהונתן צוריה, מבקר קולנוע ומאנשי "שעטנז", סבור שספרות האימה מתקשה לתפוס מקום מכובד בארון הספרים הישראלי, משום שרובה לא מדברת עלינו ואיתנו. בעיניו, אימה יהודית צריכה להיות שונה באופן מהותי מספרות האימה העולמית, ולעסוק במה שהוא מכנה "פחדים של יהודים".
"בספרות האימה המודרנית ההתרחשויות יהיו ברוב המקרים בסביבה אורבנית, ובמרכז העלילה יעמדו יחידים שיתמודדו עם אירועי הזוועה", הוא אומר, "אבל ספרות האימה היהודית אמורה לטפל באיומים על הקהילה, לתהות אם הנתק מחיי הקהילה ואובדן המסורת הם שמביאים לקריסה מוחלטת, להביע אימה של מיעוט נרדף".
זה רלוונטי גם אחרי 76 שנה של מדינה יהודית?
"בוודאי, כי יש דברים שמפחידים אותנו כישראלים, והם כמעט לא באים לידי ביטוי בספרות. למשל, הפחד מטרור. זה מביך אינטלקטואלית, כי זה מורכב מאוד, אבל רגשית הפחד הזה קיים אצל כולנו, ואין איתו התמודדות ביצירות אימה - אפילו לא כדי לומר שלא כל מי שנראה ערבי רוצה להרוג אותך, למשל. הפחד מאנטישמיות, השאלה אם העם היהודי ימשיך להתקיים, אם המדינה תמשיך להתקיים. כשאנחנו לא עוסקים בשאלות האלה, אלא כותבים חיקוי של אימה אמריקנית רק עם שמות ישראליים - זה לא עובד".
יש כל הזמן ניסיונות להתמודד עם השאלות האלה ברומנים מכובדים, עבי־כרס.
"אבל לז'אנר האימה יש יתרון גדול: הוא משוחרר מכבלי המציאות. הכל יכול לקרות בו, ולכן אפשר לדבר בו על הכל - אפילו על העובדה שלרבים מאיתנו יש פחד מכוח. העובדה שאנחנו בעלי השררה לא ממש מסתדרת עם היהדות שלנו, כי אנחנו יודעים שכוח משחית, ואנחנו מעדיפים להיות הקטנים והמאוימים. אני חושב שכשיכתבו כאן סיפורי אימה שונים לגמרי, שמתאימים לגיאוגרפיה שלנו - למקום קטן וצפוף שקשה להיעלם בו, אבל לעומת זאת חיים בו בחיכוך בלתי פוסק עם אחרים - יהיה לז'אנר סיכוי לתפוס מקום מרכזי בתרבות שלנו".
רגעי חרדה
ד"ר אמיר חרש, מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב ועורך שותף ב"בּוּ", כתב עת חדש המוקדש לאימה בספרות, בקולנוע ובתרבות, לצד זוגתו דנה שוופי, אומר שדווקא סיפורי אימה המתרחשים בטירות עתיקות, עם מפלצות בדיוניות, נופים מעוותים ואלים עתיקים, סיפקו לו נחמה בימים של אחרי 7 באוקטובר. ואם לא נחמה של ממש - אז דרך להיישיר מבט אל העולם ולנסות להבין אותו.
"יש קהל גדול שדווקא ברגעי חרדה ואי־ודאות נמשך לתכנים של אימה, שעוזרים לתחושת החוסן. אצלו האימה היא מעין 'סימולציה נפשית', שעוזרת להתכונן למציאות הקשה. במחקרים רואים איך יש מתאם בין מי שיש להם סקרנות מורבידית למי שמגלים יותר אופטימיות ביחס לעתיד".
בשבועות שאחרי 7 באוקטובר חרש ושוופי צפו בסדרת הסרטים "צעקה" של ווס קרייבן. "בחדשות דיווחו על אנשים שמחזיקים את דלת הממ"ד במשך שעות כדי למנוע ממחבלים להיכנס, ואנחנו צפינו בבני נוער שחוסמים את דלת הבית בארון כדי שהרוצח לא ייכנס", הוא מספר. "עברנו חדר־חדר וחשבנו איפה היינו יכולים להסתתר או מאיפה אפשר לברוח. לא עשינו את זה אחרי שצפינו בחדשות, אבל סרט אימה גרם לנו לחשוב במונחים מעשיים".
ד"ר עודד וולקשטיין, מרצה לספרות, עורך ומתרגם, שכתב בהרחבה על אדגר אלן פו ותרגם רבות מיצירותיו, וגם פרסם שורה של סיפורי אימה פרי עטו, אומר: "ספרות האימה ההיסטורית היא מעין רכבת תחתית מפויחת ומחרחרת, שנוסעת מתחת לכרי הדשא המטוללים של הנאורות. מין תמונת תשליל שאומרת: אתם שסילקתם את המידה הרעה, את ההגזמה, את העודפות, את הקישוט, וחיים בבתי שיכון פונקציונליים - על אפכם ועל חמתכם אקח אתכם לבקר במרתפים, אפגיש אתכם עם רגשות מופרעים וזרמי מעמקים לא רציונליים ולחשי השבעה ואשמיע באוזניכם מטפורות מסולסלות".
כלומר?
"אימה היא ההפך מתקשורת אנושית. אלה סיפורים שיש בהם ערפול ובלבול והכבדה והצבת מכשולים, ושפתם היא תמיד פגומה או משובשת, מוגזמת או חסרה, ולכן גם הזהות של מי שהיא מתארת תמיד רעועה ופרומה, ומבעד לסדקים באישיות של הדמויות נראים תמיד דברים אחרים, לא מאולפים, שעלולים לפרוץ החוצה. אלה הספרים שאומרים לנו שכל מה שאמרו לנו בילדות - ההסברים הפסיכולוגיים, ההשלכות, דברי ההרגעה - הכל היה שקר, וכל המפלצות והפחדים שדמיינו הם אמיתיים".
במציאות הישראלית, היה מתבקש לברוח מספרים כאלה ומייד להתחבא מתחת למיטה, לא?
"השאלה הזו באמת תמיד קיימת, ועל אף הניסיונות, ואף שלאחרונה יש איזה רנסנס בתחום, בגדול נשארנו מדינה שלא אוהבת אימה. סטיבן קינג אמר, בצניעות מזויפת: 'אני פוגש אתכם, הקוראים שלי, בקופת חולים או בשדה התעופה. הביאו לי את אשכול הפחדים האמיתי שלכם - שהוא מאוד ארצי, הרי כולם מפחדים מעוני, ממחלה, מבדידות, ממלחמות - ואני אתן לכם אשכול פחדים פיקטיביים לזמן מה, שאליו תוכלו לברוח'. מבחינתי יש בספרות הזו כוח, כי היא נאבקת על השימוש במילים, על הקריאה למפלצות חיינו בשמות.
עודד וולקשטיין: "אימה היא ההפך מתקשורת אנושית. אלה סיפורים שיש בהם ערפול ובלבול והכבדה והצבת מכשולים, ושפתם תמיד פגומה או משובשת, מוגזמת או חסרה - ולכן גם הזהות של מי שהם מתארים תמיד רעועה ופרומה, ומבעד לסדקים באישיות של הדמויות נראים תמיד דברים שעלולים לפרוץ החוצה"
"יכול להיות שפה בארץ הכל כל כך פרוץ ולא יציב וארעי, שעדיין קשה לשאת את ההסתכלות הניהיליסטית הזו. אולי אנחנו עדיין לא בשלים לשמוע את הקול הזה, אם כי להתחמקות מלשמוע את מה שעומד ביסודות הבית שלנו, את רוחות הרפאים שלו, יש מחיר - הבית נותר עני ומרושש ושומם".
מתים מהלכים
העיתונאי וההיסטוריון ד"ר עפרי אילני, ממכון ון ליר, מצביע על קשיים טכניים פשוטים לכאורה שעד לדור הנוכחי עיכבו את צמיחתה של ספרות האימה הישראלית: אין לנו אסתטיקה גותית, אין צריחי כנסייה וטירות וכפרים נידחים, אין ערפילים ולילות אפלים לחלוטין. לעומת זאת, הוא אומר, יש לנו כפרים פלשתיניים נטושים ובתי קברות צבאיים, ואלה יכלו לשמש זירות לסיפורי רוחות רפאים - אבל אנחנו לא מעיזים לגעת בהם.
"אנחנו חיים במקום שבו אימת האבדון מרחפת מעלינו כל הזמן", אומר אילני, "אבל התרבות שלנו התכחשה לזה במשך דורות, והעדיפה לכתוב ולשיר על פריון ושמש וחיים שהם לכאורה נורמליים".
וזו הסיבה לכך שז'אנר האימה לא הצליח להשתרש בתרבות שלנו עד לשנים האחרונות?
"היהודי החדש שהציונות יצרה לא מסוגל להתמודד עם עיסוק ברוחות רפאים. לא כי הוא עדין מדי, אלא כי בלא־מודע התרבותי שלנו - אנחנו כבר מתים. אנחנו לכאורה חברה שוקקת חיים, שיולדים בה יותר ילדים מאשר בכל ארצות המערב, אבל החיים שלנו אינם בריאים ונורמליים, כי אנחנו כל הזמן על סף שואה. זה נותן לנו כוח להמשיך לחיות גם בתנאים מדורדרים מאוד, אבל העובדה שאושוויץ נמצא תמיד ברקע והכל משווה אליו הופכת אותנו למתים מהלכים. בכתבים של אבות הציונות, כמו פינסקר, אנחנו מתוארים כעם השורד לנצח שלא מסוגל למות - להבדיל מעמי העולם העתיק האחרים. אנחנו רוח רפאים, מת המתהלך בין החיים, אבל אנחנו מתכחשים לזה".
חרש רואה בדבריו של אילני התחלה של פתרון לחיזוק הז'אנר כאן בלבנט. כדוגמה, הוא מביא דווקא את כתיבת האימה על אימהוּת. "כשלאם יש מחשבות רצחניות כלפי התינוק שלה - זה דבר שקשה לדבר עליו", אומר חרש. "אנחנו אוהבים את הילדים שלנו, אבל בהורות יש גם הרבה פחדים ואשמה ודחפים קיצוניים שז'אנר האימה מאפשר לדבר עליהם.
"אחת הדוגמאות היפות שראיתי לאחרונה היא ספר השירה 'גלם' של ילי שנר, שעושה שימוש בשפה ובאוצר דימויים של אימה. יש בו חיות טרף, צעקה, אימה, גולם שעלול לקום על יוצרו, גוף שלכוד בגוף אחר. ולא רק על אימהות אפשר לדבר כך דרך האימה - החוויות והפחדים שלנו יעברו עיבוד, וכך ייצא שנקרא על מפלצות וזאבים וחייזרים, אבל אפשר יהיה לדבר על מה שאנחנו לא מעיזים לומר בקול, ואולי אפילו להתנסות במחשבה במצבים שמפחידים אותנו מאוד בעולם האמיתי".
כמו טירונות למציאות?
"משהו כזה. אימון בהתמודדות גלויה עם מה שאנחנו לעיתים לא מעיזים להודות בקיומו: פחד מהבית, מבני זוג, מאנשים קרובים, אפילו מעצמנו. בספרות האימה אפשר לראות את הפחדים האלה במקום להדחיק אותם - וזה מועיל, גם אם זה לא תמיד נעים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו