"רציתי לתת קול לאימהות"

ביום שבת 7 באוקטובר הקפיצו את הבן של הסופרת הדס ליבוביץ', חייל בסדיר, לשירות בעזה. במשך חודשיים היא כמעט לא שמעה ממנו, למעט שיחות ספורות. חודשיים של סיוט, שנמשך מאז, לסירוגין, כשבנה עבר בין עזה, ג'באליה, לביקורים קצרים בבית. ולכתוב? איך אפשר להתפנות לכתיבה מאורגנת, ספרותית, שדורשת מרחק, פרספקטיבה - כשהלב שלך בכלל שם, בקרבות?
אילו המלחמה לא היתה פורצת, ליבוביץ' בוודאי היתה מסתערת על כתיבת הספר החמישי בסדרת ספרי הילדים "ליבי". עשרות אלפי קוראים צעירים מחכים לספר נוסף, ולליבוביץ' כבר היו לא מעט רעיונות לגביו. היא גם ניסתה להתחיל לעבוד עליו, אבל זה לא הלך. כל מה שהיא הצליחה לכתוב היה בליל מחשבות שקשורות לתחושה שלה כאם לחייל במלחמה הזאת. "פתאום לא ידעתי לכתוב את ליבי", היא מספרת, "לא ידעתי איך לחזור אליה".

סדרת ליבי (הוצאת הקיבוץ המאוחד) מיועדת לקוראים צעירים, בראשית קריאה. בכל אחד מהספרים הגיבורה עוברת הרפתקה אחרת, כך שכל אחד מהם עומד בפני עצמו ואינו תלוי בזה שיצא לפניו. העלילות ריאליסטיות ומתונות, כי הגיבורה בכיתה ג', רחוקה עדיין מהבלגן של גיל ההתבגרות, וליבוביץ' מקפידה שלא יהיו בספרים אלמנטים של תחרותיות יתר ואכזריות, או חלוקה לטובים ורעים. "אני באמת לא מאמינה בטובים ורעים", היא אומרת, "בגלל זה אני לא מסתדרת עם מלחמות".

זה לא אומר שאין בספרים התמודדויות או מורכבויות, רק שבאותן התמודדויות יש משהו תמים, פשוט ונקי, מתוך הילדות עצמה. "אני עוד לא שמה לה טלפון ביד", היא מדגימה, בניסוח שממחיש את היחס שלה לדמות.

"חיכתה כל חיי"

הספר הראשון בסדרת "ליבי" יצא לאור לפני שש שנים, כשליבוביץ' היתה בת 46, אחרי שלושה ספרים פרי עטה: שניים לגיל הרך ("גור של דינוזאור" ו"מלך השוטרים של האריות"), ורומן למבוגרים ("דלת מול דלת"), שאותו כתבה במשך ארבע שנים.

"איך שהתיישבתי לכתוב את 'ליבי'", היא נזכרת, "היא זרמה ממני בטבעיות, כמו חיכתה כל חיי שאכתוב אותה. תוך חודשיים-שלושה סיימתי את הכתיבה. התחברתי לילדה שהייתי והבנתי שזאת סדרה, שליבי היא דמות עגולה וטובה ושיש לה עוד מה להגיד. אבל אני לא מתקתקת את הסדרה הזו. אני לא מסיימת ספר ומייד עוברת לבא בתור. אני נושמת ורוצה לראות שיצא טוב. כמו בקריאה, אני צריכה מרווח בין ספר לספר. בהתחלה נלחצתי מהקצב שלי, שהוא כאילו איטי, ואיפשהו בין הספר השני לשלישי הבנתי שספר צריך לצאת בזמן שלו ובזמן שלי, ושגם לחיכיון יש ערך".

"אנחנו מתנהלות בתוך מרחב בלתי אפשרי וקשה, הולכות לעבודה ומתפקדות בבית, אבל הכל בכאילו. בפועל, אנחנו סובלות מלילות מסויטים, וכל אחת בדרכה מנסה להיאחז במשהו כדי לראות את הבן חוזר לא רק בשלמות גופנית, אלא גם נפשית. זאת חוויה מאוד קשה, של אוכלוסייה גדולה במרחב הציבורי"

ואז, כאמור, הגיעה המלחמה ואיתה השיתוק הלא־מפתיע בכתיבה, והספר על ליבי התבקש לחכות. ובכל זאת, דווקא מתוך השיתוק הזה צמח משהו חדש: "המחשברת" ("ליבי, או: לאן הולכות המחשבות? - מחברת המחשבות של ליבי"), מחברת שלכאורה ליבי המציאה ושבה היא מציעה לילדים לכתוב מחשבות.

היא גם עוזרת להם בכך, מכוונת, עם חלוקה לפרקים (למשל, "מחשבות בבית", "מחשבות בכיתה" ו"מחשבות על חלומות"), ושאלות מעניינות או הנחיות מקילות (כמו "מחשבות מצחיקות שמגיעות רק באמצע השיעור", "הלילה אני רוצה לחלום על -" ו"אם היה אפשר, הייתי רוצה לצרף למשפחה שלי את -").

"שנה לפני המלחמה חשבתי על מחברת מחשבות לליבי, כי זה כל כך הולם את הדמות", היא נזכרת. "אפילו כתבתי לעצמי ראשי פרקים, אבל לא עשיתי איתם הרבה. שלושה חודשים אחרי שפרצה המלחמה, כשהתחלתי לצאת מהקיפאון, נזכרתי בראשי הפרקים שהיו זרוקים אצלי במחשב. הסתכלתי שוב בטיוטות הללו, אבל הפעם במבט חדש, מבט מתוך הזמן הזה של המלחמה. חשבתי על הילדים של הימים האלה, ולא של לפני שנה. היה לי חשוב שהמחברת תתאים לכל ילדה וילד, גם למי שעברו טראומה, גם למפונים, שלא יהיו טריגרים. אני רוצה לקוות שהאפשרות לביטוי עצמי, בכתיבה, תעזור לילדים להבין קצת יותר את מה שעובר עליהם. אנחנו נמצאים בתקופה כל כך כאוטית, אפילו למבוגרים קשה להכיל את כל מה שקורה".

וזה גם מה שעשית: כתבת את המחשבות שלך, לעצמך, בזמן הקשה הזה.

"כן, בתוך התקופה הזאת הדבר היחיד שיכולתי לעסוק בו זה הדבר שאני חיה עכשיו. אז כתבתי טקסטים על מה שאני עוברת כאמא שהבן שלה בעזה".

תקופה חרדתית

בשלב מסוים, ליבוביץ' אומרת, היא הרגישה ש"לא בא לי להיות עם המחשבות הללו לבד, וחיפשתי עוד סופרות שהן אימהות וכותבות על החוויה הזאת בפייסבוק. פניתי לכמה בהצעה לשתף ולפרסם יחד. היו שהסכימו מייד, והיו שהיה להן קשה מדי. נשארנו שמונה והפכנו לקבוצת תמיכה משמעותית. כשביקשתי מהן טקסטים, לא ידעתי מה אקבל מהכותבות, ובעבודת העריכה התייחסתי אליהם בחרדת קודש, כי הלב שלהן כתוב שם".

התוצאה היא אסופה דיגיטלית בעריכתה של ליבוביץ', שקיבלה את השם המתאים והיפה כל כך "שפת אם" (הוצאת יצירה עברית) ושזמינה בחינם באתר עברית, כדי שתהיה נגישה לכל אמא של חייל שצריכה חיבוק ולכל מי שאכפת להם ממשפחת האימהות לחיילים, שנמצאת כבר תשעה חודשים בחרדה איומה. הכנסות האסופה ייתרמו לעמותת "בשביל המחר", שעוזרת ללוחמים וללוחמות משוחררים להתמודד עם אירועים מהשירות הצבאי ומכינה אותם לחיים האזרחיים.

"אנחנו עוברות חוויה כל כך חרדתית קיצונית", היא אומרת. "אנחנו מתנהלות בתוך מרחב בלתי אפשרי וקשה, הולכות לעבודה ומתפקדות בבית, אבל הכל בכאילו. בפועל, אנחנו סובלות מלילות מסויטים, וכל אחת בדרכה מנסה להיאחז במשהו כדי לראות את הבן חוזר לא רק בשלמות גופנית, אלא גם נפשית. זאת חוויה מאוד קשה, של אוכלוסייה גדולה במרחב הציבורי, ורציתי לתת לנו קול ולהנכיח אותה. רציתי לחזק אימהות אחרות שחוות את החוויה הזאת, וגם להשמיע אותנו למי שלא חיות ככה".

ומה עם האבות?

"אבות עוברים חוויה לא פחות קשה, אבל אחרת. אני מרגישה שגברים יודעים להכיל את הקונספט של מלחמה. אימהות, סביבי לפחות, מחזיקות מלחמה פחות טוב. ויש פה קונפליקט פנימי מאוד קשה. את רוצה להיות שם בשביל הילד שלך, לתמוך בו, לתת לו רוח גבית. מצד שני - הוא נמצא במקום שאת לא מסכימה לו. אני רוצה לחשוב שיש עוד דרכים לפתור סכסוכים, וכאמא, אני לא רוצה לתת את הבן שלי לשום דבר. ואני לא חושבת שטוב למות בעד שום דבר".

בתוך כל הקורבנות של המלחמה – משפחות החטופים, משפחות הנופלים, הפצועים ומשפחותיהם, המפונים – באמת לא שומעים מספיק את מה שעובר על האימהות ועל הנשים של החיילים.

"כן. בדרך כלל - וזה נורא כל כך לומר - שומעים את האימהות רק כשהילד מת. ואני לא רוצה להיות שם. אני כן רוצה להגיד את מה שיש לי להגיד. וזה מה שאומרת האסופה, אלה החיים שלנו עכשיו, בזמן האחרון".

מעניין שדווקא מתוך השיתוק שהביאה המלחמה נולדו המחברת של ליבי לילדים והאסופה "שפת אם".

"כן. דווקא בתקופה שחשבתי שכלום לא יכול לצאת ממני, יצאו שני דברים שלא תכננתי. כנראה לכל תקופה יש את מה שהיא מזמנת, ואלה שני דברים שהחיים זימנו לי עכשיו".

ואיך את מצליחה לעבור את הימים עכשיו בלי להשתגע מדאגה?

"אני עושה המון הליכות בים, והתנועה באמת מייצרת הרגעה. אני ממשיכה לכתוב טקסטים שקשורים להרגשה שלי כאמא בתוך המלחמה הזאת, ואני פוגשת ילדים במפגשי סופרת. זה מכניס לי אוויר. בתוך השיח עם ילדים אפשר באמת ליצור מציאות אחרת, או לפחות תקווה למציאות אחרת. כי ילד יכול לרכוש את היכולת לראות את האחר, לשים לב לדברים שלא קשורים ישירות אליו. אני הייתי ילדה כזאת - שלא יכולה לא לראות. גם ליבי היא כזאת. ועדיין, גם מי שלא, יכול להתאמן ולהתחיל לשים לב לחתול פצוע, לילד שלא משחקים איתו בהפסקה. כשרואים, יש אפשרות בחירה. וכשיש אפשרות בחירה, אפשר גם לפעול".