ב־1928 פרסם ההיסטוריון היהודי סאלו (שלום) ברון מאמר קצר בשם "גטו ואמנציפציה", ושם טען כי ההיסטוריוגרפיה היהודית הפכה את ההיסטוריה היהודית ל"היסטוריה של דמעות", בגלל ההבלטה חסרת הפרופורציות של הסבל והפוגרומים. לצידם, כותב ברון, דווקא היו ליהודים תקופות ארוכות של חיי רווחה, המצב הכלכלי שלהם היה טוב מזה של האיכרים הנוצרים (רוב רובה של אוכלוסיית אירופה), ואם היהודים לא נהנו מזכויות שוות - הרי זה משום שלפני המהפכה הצרפתית איש לא נהנה מהן: כל סגמנט בחברה קיבל זכויות משלו, ואלה של היהודים לא היו רעות בהשוואה לאחרות. אפילו האינקוויזיציה הידועה לשמצה הוקמה בכלל כדי לחקור נוצרים. להוציא צנזורה של ספרים, היהודים היו מיעוט שנהנה מהפריבילגיה להיות מחוץ לתחום שיפוטה.
ספרו של שלום בוגוסלבסקי משווה ומעלה את התיאוריה של ברון (אין קשר לכותב שורות אלה). בספרו המרתק הוא מאתגר את התפיסה הרווחת הנוגעת ליהודי מזרח אירופה, שמעוצבת ומקובעת בתמונות ובזיכרונות של עיירות מטות ליפול, מאורעות חמלניצקי, הסופות בנגב ושאר הפוגרומים - כמו גם את היפוכה הרומנטי, זה שרואה בחיים היהודיים במזרח אירופה גן עדן רוחני. תחת התפיסות הללו מציע בוגוסלבסקי סיפור מורכב ורב־פנים של עליות ומורדות, לעיתים עבור כל היהודים ולעיתים עבור קבוצות מסוימות בקרבם, וכל זאת בזיקה לזמן, למקום ולתרבויות השכנות שבהן הקהילות היהודיות התיישבו ופעלו.
לאורך הספר נזהר בוגוסלבסקי מהמלכודת שבה נופלים היסטוריונים המשרתים אידיאולוגיה: כתיבה על אירועים כאילו שבעת התרחשותם היו אך מדרגה בדרך ליעד מסוים, כמו גאולה או אבדון. בספרו כל תחנה במסע במזרח אירופה בעלת משקל משלה, וכל פרק נוטע בקוראים תחושה כמעט פיזית של נוכחות בזמן ובמקום המתוארים, כפי שבוגוסלבסקי השכיל להכירם הן מקריאה בספרות יפה ובמחקר האקדמי, והן מביקוריו הרבים בזירות הסיפור.
הסינתזה הזו, בין "הידע על", שהפך בחלוף השנים לזיכרונות, לכתבים ספרותיים ולמחקרים של אחרים - לבין הידע הבלתי אמצעי של המחבר עצמו הופכים את הספר למיוחד, ובאופן סמלי גם ליהודי מאוד. שכן כמו היהודים גם בוגוסלבסקי עוסק בתיווך - בין תרבויות סובבות לבין זו היהודית (ובין התרבויות היהודיות עצמן), בין זיכרונות למחקר, בין עבר להווה, בין סיפור המציאות ההיסטורית לבין מציאות הסיפור שמשפיע על ההיסטוריה וחוזר חלילה.
הסיפור אצל בוגוסלבסקי (שמזהיר מראש כי כוונתו להנגיש ולא לחשוף, או לגלות, ושהסיפור שהוא מספר הוא למעשה סיפור אפשרי אחד מני כמה) הוא הרבה יותר מסיפור: אין הוא רק, ואפילו לא בעיקר, סוגה של ידע אנושי, אלא מעשה ממש, פעולה מתמשכת.
בוגוסלבסקי, שבין שאר עיסוקיו הוא גם מדריך טיולים, לוקח את הקוראים אל מסע במשעולי ההיסטוריה, שבה עמודי הספר משמשים אבני דרך (לעיתים הוא ממש שובר את "הקיר הרביעי" בפנייה ישירה אל קוראיו, בציוויים כמו "תקשיבו לזה").
אמירה מוכרת, שלקוחה מהאנגלית, אומרת שאין לשפוט ספר על פי כריכתו. אבל כאן כריכת הספר לבדה מלמדת לא מעט על הנעשה בתוכו. למעשה, עצם הבחירה במילה "סיפור" כמילה הראשונה בכותרתו - כבר אומרת הרבה ("הסיפור הבלתי־סביר"); הכותרת הארכנית (והסיפורית כשלעצמה) בסגנון ספרים מהעת המודרנית המוקדמת (כולנו מכירים את "רובינזון קרוזו", למשל, אך מעטים יודעים ששמו המלא של הספר הוא "החיים וההרפתקאות המוזרות והמפתיעות של רובינזון קרוזו, איש טורק, ימאי") מנכיחה את חדי ההבחנה בתקופה; הבחירה הגרפית בגופן וסידור האותיות בשורות שוות, שמזכירות קלף של תורה, מכניסים להקשר היהודי של אותה תקופה; ואילו שלוש המילים האחרונות מבהירות את הדגש המיוחד במסע הצפוי: הסיפור אינו על יהדות מזרח אירופה - אלא על מזרח אירופה היהודית.
כלומר, אין זה סיפור של היסטוריה יהודית המסופר מבפנים, אף שיש בו גם קצת מהמבט הפנימי, להפך. הקוראים מוזמנים למרחב גיאוגרפי מסוים, על מורכבותו וגיוונו האינסופיים, שהיהודים היו חלק ממנו והשפיעו עליו השפעה עצומה (רווח צידי הוא שהספר יכול לסייע להבין אירועים אקטואליים, כמו הקשר בין האימפריאליזם לבין פלישת רוסיה לאוקראינה).
במובן הזה יש לספר חשיבות מיוחדת, לנוכח נטייתם של יהודים בני זמננו לראות את ההיסטוריה של העם היהודי כלא־באמת היסטוריה, אלא כמאבק מטא־היסטורי בין ישראל לעמלק, אף שאחת המטרות של הציונות היתה דווקא להשיב את היהודים להיסטוריה ולהפוך אותם לפעילים. כאשר בוגוסלבסקי מנגיש לקורא הישראלי הן את חיי היום־יום היהודיים והן את התנהגותם בצוק העיתים - ניכר שהיהודים לא באמת היו פסיביים מבחינה פוליטית. הם שלטו בגורלם והשתלבו בהחלט בחיי החברות שבהן חיו. כך, בוגוסלבסקי מספר שדימוי היהודים כמי שחיים בגטו נצחי, מוכים וחסרי הגנה, כלומר כמי שנותרו מחוץ להיסטוריה, אינו מדויק, בלשון המעטה.
"אנחנו לא כל כך מתעניינים בהיסטוריה", כותב בוגוסלבסקי, "מה שאנחנו רוצים זה סיפור טוב, ועדיף כזה שישרת אותנו". בספר הזה הוא מצליח גם לספר סיפור טוב וגם לשרת את ההיסטוריה. ואולי השילוב הזה הוא השירות הגדול ביותר שיכול להיות עבורנו.
הסיפור הבלתי־סביר והלא־מספיק־זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית, שלום בוגוסלבסקי. הוצאת זרש
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
