דן־בניה סרי. "פעם דיברתי מול אלף איש בכנס של תנועת המושבים. ציפיתי שיזרקו עלי עגבניות ומלפפונים, שאקח הביתה כדי שלבנה תכין מהם סלט" | צילום: אריק סולטן

"האמנתי שמפעם לפעם אבא אומר לאמא: בשישה מקרים הצלחנו, איך טעינו בילד הזה?"

דן־בניה סרי, שמבקרי הספרות לא אחת כינו אותו "עגנון התימני" ושזכה בכל פרס ספרות אפשרי, מעיד שעדיין חי בתוכו הילד הדחוי שהיה, בן למשפחה תימנית מרובת ילדים משכונת הבוכרים בירושלים • בראיון הוא מספר על הבריחות למרתף בילדות, על הדחייה מצד האקדמיה, ומה צופן הפרק הבא

דן־בניה סרי, 88, מזכיר את שחרזדה מ"אלף לילה ולילה". הוא כותב סיפור ועוד סיפור ועוד אחד, שעל כולם נסוך איזה כישוף מזרחי מסחרר. והסיפורים האלה, כמו שהפנטו את המלך מ"אלף לילה ולילה" - כך הם מהפנטים את הקורא, וכמו שהם דחו את גזר דין המוות של שחרזדה - כך הם מאריכים את חייו של סרי. "אני כותב מתוך הנחה מוטעית שמלאך המוות שצריך לאסוף אותי חובב ספרות", הוא אומר בחיוך, "והוא לא יכול לקחת אותי באמצע הסיפור. לכן אני משתדל להערים עליו, ועוד לפני שאני מסיים סיפור אחד אני מתחיל סיפור אחר. תשאלי אותי איך לא למות - אומר לך: באמצעות הכתיבה".

"זועק מתוכם"

אנחנו נפגשים בביתו שבשכונת נווה שרת בירושלים. הבית נעים ומואר. כך גם פניו של סרי, וכך גם פני לבנה אשתו. עוגיות טריות מונחות על השולחן, שתייה קרה וחמה נמזגת לכוסות, חיוכה הרחב של לבנה, חיתוך הדיבור המתנגן של סרי, עדינותו של האיש, מתיקותו, סיפורי הנחת של הזוג על הילדים, הנכדים - כל אלה מבהירים שכאן חיים בטוב ובהבנה. בדיוק ההפך מהעולם שבו חיות הדמויות בספריו. אלו כלואות בעוני, בורות ונחשלות, לעולם לא משתחררות מסביבת ילדותו של סרי.
סרי, כך הוא מספר, אמנם נחלץ מזמן - אבל הילד שהוא היה עדיין שם, והוא מפרנס את גיבורי ספריו, אם הם גבר פגוע, אישה מדוכאת או ילד רגיש. "הוא זועק מתוכם", אומר סרי, "והזעקה מביאה את הכתיבה".

קשה להניח מהיד את ספרו החדש, "יערות צובעים בירוק" (הוצאת כנרת זמורה דביר). כל כך סוחפת לשונו של סרי בשתי הנובלות שמאכלסות את הספר, כל כך סוריאליסטית המציאות שהוא מתאר, ועם זאת נטועה בריאליזם.

שמה של הנובלה הראשונה כשם הקובץ, והשנייה נקראת "חייו ומותו של יששכר הראשון". שני הסיפורים מתרחשים בשכונת הבוכרים בירושלים, שם גדל סרי, ובאותן השנים - שנות ה־30, ה־40 וה־50.

גיבור הנובלה הראשונה הוא ילד לאב רדוף מאסון שהתרחש על יהודי אירופה. בשום מקום לא כתובה המילה "שואה", וגם התיאור של מה שהיה "שם" הוא סוריאליסטי למדי, ובכל זאת ברור שהנובלה מהדהדת אותה. אביו מעשן כל הזמן, עובר ממקטרת למקטרת, ממסך את עצמו בעשן שמפריד בינו לבין אמו של הילד, ואף גורם לה לחלות. שניהם לא יודעים לצאת מהמצוקה שלהם, להרים עיניים מיגונם ולהיות הורים. כל כך הרבה דברים מתרחשים מעל לראשו של הילד הזה, ורק המבוגרים בסיפור והקוראים מבינים.

סרי משיא משואה, יום העצמאות, 1993, צילום: כאן 11

"אני לא יכול לכתוב דמויות רכות, חיים רכים", אומר סרי, כמעט בהתנצלות. "אני כותב אנשים חסרי אונים ודחויים לא פחות מכפי שהיה הכותב שלהם. הם המסכה שלי, ואני חושש להסביר אותם או את העלילה, כי אני לא רוצה ליפול למלכודת של יוצר המפרש את יצירתו. כשזה קורה לי, הקוראים מתייחסים לפירוש ומאבדים את הספר. הם אומרים: את הסיבה לכתיבת הספר הבנו, אבל אחרי הפירוש - את הספר לא הבנו".

למרבה המזל, סרי מפצה את הקוראים על ייסורי דמויותיו בהומור הדק שלו, ובעיקר באופן שבו הוא כותב. השפה שלו עשירה, צחה וסוחפת. היא מרוצפת בדימויים מקוריים, עד שהתיאורים כמו קמים מול עיניו של הקורא ואז שוקעים בתודעתו, מבקשים שיהפוך בהם שוב ושוב. ואולי זו הסיבה לכך שמבקרי הספרות זיכו אותו בכינוי "עגנון התימני".

למשל, כך מתואר ברגע אחד בספר אביו הנוטש, המיוסר והרדוף של גיבור הנובלה "יערות צובעים בירוק": "אבא התכנס אל תוך עצמו. פניו נשרו כשלכת דהויה ומיותרת אל תוך סנטרו, וכששלח לרגע מבט חטוף במכשיר הטלפון, כבר דמו עיניו לעננה עצובה של בקשת רחמים".

וכך מתואר החדר שהכין אותו אב לבנו, כדי שיוכל לשהות אצלו כשהאם בבית החולים: "ליד דלת היציאה ניצב, ככלב שמירה המתריע מפני מבקרים, מזנון זכוכית ישן, שחזר זה ממש עכשיו מהלוויית עצמו. אחת ממגירותיו שכחה לשוב מטקס הקבורה והותירה מאחוריה מאורה אפלולית ללינת חרקים. כנגד כל אלה, כתייר שתעה לכאן מדרכו, עמדה מיטת מתכת קטנה שכיסוי חדש, מפתיע בצבעוניותו, עטף אותה בשובבות פרחונית, כשמעליה מחייכת מן הקיר חתולה מאושרת המיניקה עד לרוויה שבעה גורים".

"אני תמיד חש את עצמי כילד לבדי", אומר סרי. "איבדתי את אבא שלי בגיל צעיר. לכן בכל ספריי אני לא יכול לספר על אדם מבוגר כאבא, כי אבא שלי מת, והיום אני אביו וסבו. אבל אני עדיין הילד הזה, שמחפש את אביו. המגע, התחושה, אפילו הריחוק, הם הרגעים שהכי קשים לי בכתיבה, כי נשארתי יתום בה. אני מחפש את אבא שלי בכתיבה".

"דחיתי את עצמי מעצמי"

סרי נולד ב־1935 למשפחה תימנית, אחד משבעה ילדים. כשהיה בן 11, כשנה לפני שקמה המדינה, בבוקר ליל הסדר, צלף ירדני הרג את אביו ברחוב. "אני תמיד חש את עצמי כילד לבד, יתום בכתיבה, ומחפש אבא. גם ב'יערות צובעים בירוק', אחרי שהילד הולך במצוות אביו לזרוק את המקטרת כדי למצוא מחדש את אביו, ציפיתי תוך כדי כתיבה שתעלה שם דמות אחרת, של תימני עם קסקט. אבל לא, אי אפשר למצוא אותו".

שכונת הבוכרים, ירושלים. עלילות הנובלות ב"יערות צובעים בירוק" מתרחשות בשכונה שבה סרי גדל, צילום: צחי מרים

בגיל 14 הוא יצא לעבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה, כשליח במשרד ממשלתי. את לימודיו הוא המשיך בתיכון ערב, ובכל אותו זמן הקרוי ילדות ונעורים, וגם שנים רבות אחר כך, הוא הוריד מערך עצמו.

"מגיל 4 הרגשתי את עצמי ילד מיותר במשפחה", הוא אומר. "האמנתי שמפעם לפעם אבא אומר לאמא: בשישה מקרים הצלחנו, איך טעינו בילד הזה? הרגשתי את עצמי חסר משפחה, תמוה, מכונס, פחות מאולתר. לא ידעתי להתלהב, הייתי מסוגר ולא מצאתי חברים. אם כבר מצאתי ידיד, ביקשתי להיות איתו לבד. אם הוא רצה לצאת לעוד חברים, לא הייתי מצטרף אליו. נמלטתי למרתף. אהבתי להיות במרתף עם גרוטאות ועכברים. דחיתי את עצמי מעצמי, גימדתי, וכדי להצדיק זאת המצאתי עדים מבחוץ שיחזקו את הניכור העצמי. הסתכלתי בראי. לא נראיתי גרוע מאחיי ומשאר הילדים מסביב, אלא שהם היו עליזים ושובבים. רציתי לנפץ את הראי. אפשר שהיו לי ציפיות מעצמי".

מה זאת אומרת?

"הייתי מבקר בקולנוע והרגשתי שעד שלא אדמה לגיבורים שהיו לי אז, אהיה דומה לגיבן מנוטרדאם. ראיתי את הסרט בביצוע הנפלא של צ'ארלס לוטון האנגלי, וכשהגיבן היה צועק 'מים, מים' - אמרתי לעצמי, זה אני, אבל אני לא צמא. וכך מצאתי את עצמי כל הזמן נמלט מפני עצמי ומוצא את עצמי בתוך כלוב. זאת חשיבה נפשית לא בריאה, זה ברור, אבל המצב הנפשי הזה היה האות הראשונה שכתבתי בתחום הספרות".

משתי הנובלות בספר עולה תחושה דומה, שנוגעת בילדות. גיבורת הנובלה "חייו ומותו של יששכר הראשון" היא נערה צעירה ובורה, שלא מצליחה להבין מה מצופה ממנה כשמשיאים אותה לגבר כבד משקל ומוגבל בשכלו. הנערה וחתנה, יששכר, כמו כל דמויותיו של סרי, מחמיצים את האפשרות ליהנות מחוויות שקשורות בילדות ובנעורים, ומתקשורת אמיתית וכנה עם מי שאמור לגונן ולהעניק אהבה.

"פעם נקראתי לדבר ביום עיון באוניברסיטה. התקשיתי להאמין שאני, בסך הכל בוגר בית ספר תיכון, אמור לדבר בפני קהל כזה. ובפעם אחרת, בכנס של תנועת המושבים, דיברתי מול אלף איש וציפיתי שבסוף דבריי אנשים יזרקו עלי עגבניות ומלפפונים, שאשא אותם הביתה כדי שלבנה תכין מהם סלט - והנה הקהל מוחא כפיים. לא יכולתי להאמין"

כחוט השני עוברת ההחמצה בספריו של סרי, ואין תיקון ואין קתרזיס, גם לא בסוף הסיפור. ההחמצות מבטאות בצורות שונות את ההחמצה של סרי עצמו: כילד שחש נחות שבנחותים, כנער שהחמיץ את חדוות הנעורים, וכאיש צעיר שלא הצליח להתגבר על מחסום השפה הזרה, התנאי הנדרש לשם לימודים אקדמיים, וזרק את חלומו להשיג השכלה פורמלית.

גם כגבר צעיר, כך סרי אומר, הוא לא מצא עוז לחזר, לקבל אהבה ולאהוב. "רציתי להיות פתוח עם הנערות", הוא מספר, "אבל כל כך חסר אונים הייתי. אפילו כשהוצעה לי אהבה, ממש על מגש הכסף - בוא קח אותנו, אמרו לי ידידות בטבעיות אנושית - אני לא יכולתי להאמין. חשבתי שאם אנסה לפנות אליהן, יאמרו: באמת עלה על דעתך שעם אדם כמוך נצא? הרגשתי לא ראוי לאהבה, לחמימות, והחמצתי את החוויות האנושיות הטובות האלו".

רק שבניגוד לדמויותיו, שההחמצה שלהן מוחלטת, סרי מצא את אהבתו בגיל 26. את לבנה הוא פגש כשהיה בשירות מילואים בלשכת הגיוס בירושלים. היא היתה חיילת בשירות סדיר, בת כ־20. "היא חבשה לי את הפצע ופיצתה על כל ההחמצות. היא אמרה: תרשה לי להיות אמא לילדים שלך. בזכותה הרגשתי ראוי ואהוב, בזכותה מישהו בעולם קורא לי אבא ומישהו בעולם קורא לי סבא. היא היתה הראשונה שנפתחתי אליה".

"אני לא טעות"

לבנה, כך מתברר, אחראית גם לפריצתו כסופר. נכון, הוא תמיד כתב - אבל לעצמו, מתוך החסך שבחייו. כשהכיר את לבנה הכל השתנה. "הייתי קם ב־3 לפנות בוקר כדי שיהיה לי זמן לכתיבה, לא על חשבון המשפחה ולא על חשבון העבודה. כתבתי במטבח, והכתיבה היתה סוחפת אותי עד שהייתי בוכה תוך כדי כך. הבן הקטן שלי היה שואל: אבא, התעוררתי וחשבתי שאולי אתה בוכה, אבל אתה גדול ולא בוכה. עניתי לו שאני לא בוכה. רק כשגדל אמרתי לו שכן בכיתי, על אבא שלי".

"בעבר הכתיבה היתה כמו כדור במורד. לא הייתי צריך לדחוף את הכדור, אלא רק לרוץ אחריו. כיום אני במישור. פה ושם אני צריך לדחוף, אבל אני כבר לא צריך לגמוא מרחקים. מספיק לי מטר וחצי"

את הסיפורים ההם, שכתב אז, לפני שידע שהוא סופר, הוא כתב לעצמו, כמו מין מעשה של תרפיה. לא עלה בדעתו שהם בכלל ראויים לפרסום. הוא היה כותב וזורק, ובעיקר שקוע במשפחתו ובעבודתו כפקיד במשרד החקלאות. כשהיה בן 38 לבנה הראתה לו פרסום של סדנת כתיבה לפרוזה של בית הסופר. לימדו בה, בין השאר, אהרן אפלפלד, יורם קניוק וחיים באר. סרי שלח טקסט לבדיקה, התקבל ונכנס לקבוצה. שם, בזכות המשתתפים והמנחים, התברר לו שיש בו איכויות ספרותיות, ומכוח עידוד זה הוא החל להגיש טקסטים ספרותיים משלו לדיון.

במסגרת הסדנה, שבה התמיד במשך שלוש שנים, הוא כתב את ספרו הראשון, "עוגיות המלח של סבתא סולטנה". כשזה התפרסם, לפני 43 שנים, לא היה ספק שמדובר באירוע. קול מקורי הופיע בשמי הספרות העברית. מאז כתב סרי עשרה ספרים, זכה בפרסים הספרותיים החשובים ביותר - וביניהם פרס ביאליק, פרס ברנר, פרס נוימן ובשני דוקטורים של כבוד, מהאוניברסיטה הפתוחה ומאוניברסיטת בן־גוריון - וגם הדליק משואה ביום העצמאות של 1993.

במשך 35 שנים הוא ערך סיורים סיפוריים בשכונת ילדותו. עשרות אלפי אנשים מכל רחבי הארץ השתתפו בהם, הלכו אחריו ואחרי סיפוריו המהפנטים, חלקם בדויים, חלקם אמיתיים. כל אלה לא הפכו אותו ליהיר - להפך, אם הוא לא היה כל כך אותנטי ומשכנע, אפשר היה לחשוד בו שהוא מצטנע, אבל לטענתו הוא אפילו לא צנוע. "זאת לא צניעות", הוא מבהיר, "זה הלם".

צ'ארלס לוטון, "הגיבן מנוטרדאם", צילום: יח"צ

במהלך הראיון הוא חוזר שוב ושוב לספר על אירועים גדולים ומרגשים בחייו המקצועיים, תמיד דרך הפריזמה המופתעת. "פעם נקראתי לדבר ביום עיון באוניברסיטה. התקשיתי להאמין שאני, בסך הכל בוגר בית ספר תיכון, אמור לדבר בפני קהל כזה. הרגשתי כאילו הערמתי על כולם, זאת תחושה נפשית קשה. בפעם אחרת, בכנס של תנועת המושבים, דיברתי מול אלף איש בלשון יותר יהודית מישראלית. ציפיתי שבסוף דבריי אנשים יזרקו עלי עגבניות ומלפפונים, שאשא אותם הביתה כדי שלבנה תכין מהם סלט - והנה, הקהל מוחא כפיים. לא יכולתי להאמין".

אם הוא רוצה להסביר משהו שעלול להשתמע כמו שבח עצמי - הוא יסייג אותו, יחזור לתחושת הנחיתות, יעמיק בה, ואז יספר איך הגיב לתחושה מישהו אחר. למשל, כשאני שואלת אותו מדוע היעדר התעודה האקדמית וההכרה הפורמלית, נושא ששב וחוזר בשיחה, כל כך מציק לו, הוא מצטט משיחה שהיתה לו בנושא זה עם ידידו הסופר פרופ' יואל הופמן ז"ל.

"אני כותב אנשים חסרי אונים ודחויים לא פחות מכפי שהיה הכותב שלהם. הם המסכה שלי. ואני חושש להסביר אותם או את העלילה, כי אני לא רוצה ליפול למלכודת של יוצר המפרש את יצירתו"

סרי מספר שנשאל על ידי הופמן "כיצד יכול אתה לקונן על השכלתך התיכונית בלבד - ובו־בזמן להתעלם ממעמדך החדש, שבו אנו, הפרופסורים באוניברסיטאות, מלמדים מיצירותיך?" - שאלה שעליה סרי השיב בתרעומת לא מעטה.

כשאני שואלת אותה שאלה, ניכר שהפצע עדיין לא התאחה. "הלימודים האקדמיים הם בעיניי תעודת הכשר שתביא את אמא ואבא להכיר בי, שאני לא טעות".

מכין את המרכבה

פעם, כשהיה צעיר יותר, סרי היה מסוגל לכתוב כל היום. "הכתיבה היתה כמו כדור במורד", הוא אומר, "אף פעם לא הייתי צריך לדחוף את הכדור, אלא רק לרוץ אחריו. כיום אני במישור. פה ושם אני צריך לדחוף, אבל אני כבר לא צריך לגמוא מרחקים. מספיק לי מטר וחצי". הכתיבה, הוא אומר, מביאה אותו לחיוניות, היא מכל החמצן שלו.

לאחרונה הוא חזר לקלרה, דמות מספרו הראשון "עוגיות המלח של סבתא סולטנה", שאיתו פרץ לתודעה. "פעם פניתי לפסיכיאטר שיתקן את מצבי, ואז שמעתי את המחיר שהוא לוקח, ופניתי לכתיבה, זה יותר זול", הוא צוחק. "קלרה היא הדמות הראשונה שהופיעה ב'עוגיות המלח', ודרכה אני מנסה לראשונה לספר על הדחף שהביא אותי לנתח את עצמי באמצעות הכתיבה, שכל־כולה ניסיון לתרגם את זעקות חיי למילים, להצפין את דמעותיי בתוך אותיות מתות".

סרי מספר שהוא רואה ביצירה הזו את סיום מסעו בספרות העברית. "אני כאילו רומז בכך לבעל המרכבה - אתה כבר יכול לרתום את הסוסים לנסיעה האחרונה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר