כאשר היתה אילה דקל סטודנטית לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, הציעה לה אחד המרצים להתנדב בכלא איילון. "יש משהו שאת יכולה ללמד כאן את החבר'ה?" שאל אותה מנהל הכלא כשהגיעה, "יש לך איזשהו תחביב?" אילה, באותו זמן צעירה דתייה, בוגרת מדרשה וחובשת כיסוי ראש, השיבה בהיסוס שהיא מאוד אוהבת תנ"ך. וכך, עד מהרה, מצאה עצמה מעבירה שיעורים בתנ"ך ובפרשת השבוע לחבורה של אסירי עולם, רוצחים מורשעים ופושעים ברמת סיכון גבוהה במיוחד.
"תדמיין את הסיטואציה", היא אומרת כשעיניה בורקות, "אני, בחורה עם חצאית ארוכה וכיסוי ראש, שמגיעה עם כל מה שלמדתי בבית הספר ובאוניברסיטה - יושבת עם החבר'ה האלה, פושעים במאסר עולם, ומקשיבה לפרשנויות שלהם ולדרך שבה הם קוראים את התנ"ך - ופתאום אני קולטת שאני לא יודעת כלום. פתאום אני מתחילה להסתכל מחדש על הטקסטים שלמדתי כל החיים".
כמו מה?
"למדתי איתם את פרשת מצורע, בספר ויקרא. אתה מכיר את הפרשה? מתואר שם איך המצורע צריך לעזוב את החברה, ואיך הוא יושב מחוץ למחנה עד שהוא נרפא. זו פרשה שתמיד היה לי קשה איתה: עם כל הטקסיות החצי־פגאנית הזאת, וכל ההשפלות שהבחור המסכן הזה נאלץ לספוג. יש שם למשל פסוק שמתאר כיצד המצורע יושב, גלוח ראש, לאחר שנרפא מהצרעת, בפתח אוהל מועד מול כל עדת ישראל. פשוט נורא, לא?" היא צוחקת.
"והנה, אני יושבת עם חבורה של אסירים, המצורעים של ימינו, אנשים שהוצאו מחוץ לחברה, ופתאום אני קולטת שבכלל לא הבנתי את הסיפור; שהפרשה הזו בכלל לא עוסקת בהרחקה של המצורע, אלא באופן שבו הוא יכול, לאחר שבשלו התנאים, להתקבל בחזרה לחברה. ואני זוכרת שאחד האסירים, בחור שבמשך שנים נכנס ויצא מבתי כלא, עד שלבסוף מצא את עצמו מאחורי הסורגים לתמיד, נעמד וסיפר איך, לאחר שהשתחרר מהמאסר הראשון שלו, הוא חזר לשכונה ואף אחד לא התייחס אליו, אף אחד לא רצה לדבר איתו. הוא היה כמו אוויר.
"אז בלית ברירה הוא חזר אל המקום היחיד שהכיר - אל הכלא, בין יתר המצורעים. 'אם רק היה בזמננו טקס כזה', הוא אמר לי אז, 'אם רק היתה איזו סיטואציה שבה הייתי עומד מול כולם, והם היו חייבים להתייחס אלי, ולראות אותי - אני מאמין שלא הייתי חוזר לכלא'. ואני זוכרת שהקשבתי לבן אדם הזה, ופתאום הרגשתי איך מיליון אסימונים נופלים לי. זה היה ממש רגע של גילוי. כי זה היה הרגע שבו הבנתי שלעולם היהודי, ולטקסטים היהודיים, יש משמעות, גם בלי קשר להלכה או לדת. ואז גם הבנתי שהיהדות חייבת לצאת החוצה, ולדבר גם עם העולם שבחוץ".
לשבור את תקרת הזכוכית
הניסיון לגרום ליהדות לדבר עם העולם שבחוץ, ליצור חיבור בין העולמות השונים הללו באופן שבו הם יוכלו להפרות זה את זה - הוא אולי הדבר המרכזי שמעסיק את דקל, 41, נשואה ואם לשלושה. זאת אף שבשלב כלשהו במהלך הדרך הזאת היא הפסיקה לשמור מצוות. "התחתנתי דתייה", היא מספרת, "עם בן זוג שהיה אז חילוני. אחרי שנה התחלפנו: אני הורדתי את כיסוי הראש, והוא שם כיפה. היינו זוג מעורב ונשארנו זוג מעורב".
דקל משמשת בשנים האחרונות ראש "הישיבה החילונית בינ"ה" - מוסד חינוכי לצעירים, שעוסק בלימוד ובהקניית זהות יהודית. במקביל, היא לומדת רבנות ישראלית במכון הרטמן, במסלול שנועד להכשיר את המנהיגים הבאים בעולמות הרוח.
"אם הייתי גבר", היא אומרת, "כנראה כבר מזמן הייתי רב. אבל נולדתי כילדה בעולם אורתודוקסי. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה מגיעה עם אבא שלי לאירועים של סיום מסכת בתלמוד. תמיד הייתי הילדה היחידה בחדר, ומגובה של ילדה - כל מה שראיתי היה ים של מכנסיים שחורים. אהבתי לבוא עם אבא לאירועים האלה, אבל ידעתי שכשאגדל לא אוכל להיות חלק מהשפה הזו. לנשים לא היה חלק בעולם הזה".
אז לימודי הרבנות הם דרך "להחזיר" או לנסות לשנות את הסטטוס קוו?
"תראה, כאישה תמיד היתה תקרת זכוכית מעלי, שהיתה לא שקופה בכלל. תמיד היה לי גבול. וכן, אני מרגישה שבלימודי הרבנות אני פורצת את הגבול הזה. הגיע הזמן שלנשים יהיה מקום שווה בעולם היהודי. אין שום סיבה הגיונית לעובדה שאנחנו שוות בכל מקום אחר, ודווקא אל מול הזהות היהודית שלנו אנחנו נעמדות מאחורי המחיצה ונבלעות כמו לפני 200 שנה. יש מדרש שמספר שהתורה ניתנה במדבר כדי שלא להינתן בנחלה של אף שבט, שאף אחד לא יוכל להגיד שהתורה בבעלותו, ואני צועדת עם המדרש הזה בלב. התורה לא ניתנה בנחלה של אף אחד או אף אחת מאיתנו, 'הכל שווין בה', ולימודי הרבנות הישראלית מדברים בדיוק את זה".
ניפוץ תקרת הזכוכית חוזר כתמה מרכזית בחייהן של גיבורות ספרה החדש, "רסיסי לילה" (הוצאת שתיים). במרכזו עומדים שני סיפורים, של שתי גיבורות שונות לחלוטין, שחיות בתקופות שונות לחלוטין: האחת היא יערה, מרצה צעירה באוניברסיטה, אישה בת ימינו שמנסה לפלס את דרכה בתוך העולם האקדמי הגברי והתחרותי, ובמקביל מתמודדת עם מחלת הסרטן של אמה ועם חידת זהותו של אביה הנעלם; האחרת היא חיותה בוסל - דמות היסטורית אמיתית של אישה שעלתה מרוסיה בעלייה השנייה, היתה ממייסדי דגניה, חיה תקופה מסוימת ב"חוות העלמות" של שרה מייזל שעל שפת הכנרת, והותירה אחריה סיפור חיים חלוצי והרואי, לצד אוסף של יומנים וכתבים השמורים עד היום בארכיון של קבוצת דגניה.
"כאישה תמיד היתה תקרת זכוכית מעלי, שהייתה לא שקופה בכלל. ואני מרגישה שבלימודי הרבנות אני פורצת את הגבול הזה. אין שום סיבה שדווקא מול הזהות היהודית ניבלע כמו לפני 200 שנה. יש מדרש שמספר שהתורה ניתנה במדבר כדי שלא להינתן בנחלה של אף שבט. שאף אחד לא יוכל להגיד שהתורה בבעלותו. ואני צועדת עם המדרש הזה בלב"
במסגרת עבודתה יערה חוקרת את היומנים של חיותה, ונשאבת לתוך סיפורה. הספר כולו נע בין הסיפור העכשווי, האישי והמשפחתי של יערה לבין הסיפור החלוצי, הגדול מהחיים, של חיותה. בספר גם משובצים קטעים מיומנה המקורי של חיותה, והם מעניקים ליערה כיוון והשראה.
אז מה בעצם משך אותך בדמות הזאת, של חלוצה בת העלייה השנייה מדגניה?
"מוטי זעירא, שהעביר קורס על החלוצים במסגרת לימודי הרבנות, הביא לנו קטע מהיומן של חיותה, שבו היא מספרת על הלידה של הבת שלה: זו היתה לידה שנמשכה שישה ימים, בלי רופא, בלי אפידורל, בלי שום ציוד, בלי מיילדת - בלי שיהיה שם אפילו מישהו שהתנסה קודם בלידה! הרי כולם היו שם ילדים, לא היה להם מושג מהחיים. כשקראתי את הקטע חשבתי על זה שאף פעם בעצם לא שמעתי תיאור כזה של החלוציות, תיאור כל כך אינטימי, כל כך נשי, כל כך שונה מהאופן שבו הורגלנו להסתכל על המיתוס של החלוצים. ומשם הבנתי שאני חייבת לחקור את הדמות הזאת".
"היה בי הרבה כעס"
נקודת המבט הנשית־פמיניסטית נוכחת בספר מאוד: הדמויות המרכזיות נאבקות להשמיע את קולן - יערה בעולם האקדמי, וחיותה בעולם החלוצי, ושתיהן מרגישות שהגברים סביבן מנסים פעם אחר פעם להשתיק אותן, להקטין אותן, לדחוק אותן אל השוליים. כחלק מההתמודדות שתיהן מקיפות את עצמן בנשים חזקות ושואבות כוח מהאחווה הנשית הזאת: יערה מאמה החד־הורית ומבתה הקטנה, וחיותה מיתר החלוצות, וגם מנשות הקבוצה התימנית שהתיישבה בכנרת.
"אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה מגיעה עם אבא שלי לאירועים של סיום מסכת בתלמוד. תמיד הייתי הילדה היחידה בחדר, ומגובה של ילדה - כל מה שראיתי היה ים של מכנסיים שחורים. אהבתי לבוא עם אבא לאירועים האלה, אבל ידעתי שכשאגדל לא אוכל להיות חלק מהשפה הזו. לנשים לא היה חלק בעולם הזה"
"גדלתי במושב בית חורון", מספרת דקל. "בבית דתי מאוד ופמיניסטי מאוד. מגיל קטן הייתי הולכת עם אבא שלי לשיעורי גמרא ולסיומי מסכת, ותמיד היה לי קשה עם הידיעה שיום אחד אני אגדל, ואז כבר לא אהיה חלק מהעולם הזה. שהבנים שאיתי בכיתה ימשיכו ללמוד גמרא - אבל אני לא אמשיך איתם. היה לי קשה עם מה שהסביבה - שכאמור היתה פמיניסטית, ושוויונית והכל - כל הזמן שידרה לי: שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה, בדיוק כמו הבנים, עד שזה מגיע לבית הכנסת. ששם, במקום שהוא לכאורה הכי חשוב, האחים הקטנים שלי יכולים לקרוא בתורה, אבל אני לא. זה היה הדבר הראשון שהרחיק אותי מהדת.
"אז במשך הרבה זמן הסתבכתי עם זה, ואפילו בשלב מסוים חשבתי על האופציה של פנייה לדתיות שוויונית, או יהדות רפורמית, אבל בסוף הבנתי שזה לא בשבילי. אני אמנם צריכה את הגמרא ואת היהדות, אבל אני צריכה גם מרחב. אני צריכה גם את החופש שבחילוניות".
אני לא בטוח שזה מתחיל ונגמר בבית הכנסת. יש לא מעט חלקים ממש לא פמיניסטיים ביהדות.
"נכון, יש נקודות משמעותיות שדורשות תיקון בעיניי. אחת הסוגיות שדחפו אותי אל מחוץ לעולם ההלכתי, למשל, קשורה לשמירת נידה וליחס לגופן של נשים אחרי החתונה. מהרגע שהבנתי שאני לא מקבלת את ההלכה בנקודות האלה, התחלתי לפקפק גם בנקודות הלכתיות אחרות. אבל אני חושבת שאלה לא חלקים אינהרנטיים ביהדות. העולם כולו היה שוביניסטי, כולל היהדות, וברור שאי אפשר להשתמש באותן אסטרטגיות היום, בלי לעשות בהן שינוי. מקומנו כנשים בעולם השתנה, וכך צריך לקרות גם בעולם היהודי".
כשאני שואל אם היא מגדירה את עצמה כאדם מאמין, דקל מתלבטת. ניכר שהשאלה הזאת מעסיקה אותה לא מעט. "אני לא כל כך רליגיוזית", היא אומרת לבסוף. "היחסים שלי עם אלוקים ידעו במהלך השנים הרבה עליות ומורדות. היו תקופות, בעיקר בילדות, שהייתי מדברת איתו המון. אחר כך היו תקופות של הרבה מאוד כעס - בעיקר שלי עליו, ועל הדרך שבה הוא מנהל את העולם".
למה?
"הכעס שלי על אלוקים התעורר סביב המוות של חברה קרובה שנרצחה בפיגוע, וסביב שאלות של טוב ורע בעולם. בשלב מסוים הפסקתי לקבל את התשובות שמנסות לשכנע אותי שכל דבר רע הוא חלק מהתוכנית הגדולה של אלוקים עבורי ועבור העולם. אני מזדהה מאוד עם השיר 'אלוהי' של לאה גולדברג, שבו היא מתארת איך אלוקים צריך לבקש סליחה מבני האדם על כל הרע שמתרחש בעולם. אבל היום כבר אין לי כל כך כעס.
"אני עדיין מאוד אוהבת להתפלל, ואני מתפללת הרבה: למשל כשיונתן, בן הזוג שלי, היה במילואים בעזה, התפללתי עליו כל הזמן. גם אם לא הייתי בטוחה שהתפילה הזו עוזרת, או שיש מישהו שמקשיב לה. אבל היום התפילה שלי שונה מאשר בילדות. היא כבר לא ויכוח והתנצחות עם מישהו שנמצא אי־שם. היום האלוקים שלי הרבה יותר מופשט. הוא נמצא בקהילה, בבני האדם ובקשרים בין בני האדם. לא בהכרח בשמיים, או בספרי ההלכה".
להתגלות כמנהיגה
אנחנו מנהלים את השיחה הזאת כשאנו יושבים בחצר בית הנסן, בשכונת טלביה הירושלמית, לא רחוק ממכון הרטמן, שם היא לומדת. מזג האוויר יפה ומסביב הכל פורח. האווירה שלווה, אפילו פסטורלית. קל מאוד לשכוח שרק לפני כמה עשרות שנים המקום הזה שימש בית החולים למצורעים של ירושלים, המקום שמי שנכנס בשעריו לעולם לא יצא החוצה. לכאן שלח עגנון את גיבור הרומן שלו "שירה", דוקטור מנפרד הרבסט, שהלך בעקבות אהובתו לשבת בין המצורעים.
למה בעצם היית צריכה לקשור את הסיפור הגדול, הסיפור של חיותה, עם הסיפור העכשווי, הקטן יותר, זה של יערה?
"המעבר הזה, בין שני מישורי זמן, נוכח בכל הספרים שלי. זה אולי הסיפור שאני באמת רוצה לספר: הסיפור של החיבור בין העבר להווה. יערה, הגיבורה שלי, הרי כל הזמן עסוקה בחיפוש שורשים - היא מחפשת את אבא שלה, ומנסה לברר את היחסים שלה עם אמא שלה, וגם העניין שהיא מגלה בסיפור של חיותה הוא חלק מהחיפוש הזה. זה גם משהו שמאוד מעסיק אותי, החיפוש אחר שורשים, עוגן, בית - אבל בית שממנו גם אפשר להתקדם הלאה. המורשת היהודית והגמרא הן עוגן, שורשים שאני נועצת בקרקע, ושבאמצעותם אני יכולה להתקדם. אתה מכיר את המשפט של אמנון שמוש, שתמיד כותבים על קירות של בתי ספר? 'אני רוצה שיהיו לי גם שורשים וגם כנפיים'. אז מעבר לקלישאה, יש בזה משהו מאוד נכון".
ככה גם את תופסת את מה שאת עושה בישיבה החילונית, שורשים וכנפיים?
"כן, במובן הזה אני באמת מאוד מזדהה עם חיותה בוסל ועם כל הדור שלה. הרי גם הם היו כולם דתל"שים. הם נמצאו כל הזמן בין העולמות. הם היו אנשים שמאוד מחוברים לעולם היהודי, עם שורשים עמוקים במסורת, אבל דווקא מתוך זה הם יכלו ליצור ולהמשיך הלאה. ואני חושבת שזו גם המשימה שלנו ושל הישראליות. מצד אחד לא להתנתק מהיהדות, ומהעולם היהודי, ומצד שני, כמו שאומר ברל כצנלסון, לא להיות רק 'קלסתר פניהם של הורינו', אלא ליצור משהו חדש. במובן הזה אני מנסה להמשיך את המפעל החלוצי הזה, להיות חלק מהשיירה שהיו בה גם אנשים כמו חיותה, עגנון, ביאליק, א"ד גורדון - כולם היו חלק ממנה".
לאן, בעצם, השיירה הזאת מתקדמת?
"לעולם טוב יותר, אני חושבת. עולם רך יותר, חומל יותר. וכאן אנחנו שוב חוזרים אל הנקודה הנשית, אבל גם לעולם שיש בו הרבה גיוון, שיש בו מקום לסיפורים שונים, ולקולות שונים, גם לסיפורים שעד עכשיו הושתקו, כמו הסיפור היהודי, או הסיפור של הנשים החלוצות, או הסיפור של תימני כנרת, שבמשך הרבה שנים נדחקו אל מחוץ לסיפור הציוני ובכלל לא נתפסו כחלוצים, למרות שהם עלו באותה תקופה שעלו בה אנשי העלייה השנייה, וחיו בתנאים קשים וייבשו ביצות, ובכל זאת הם נשארו בחוץ. אז כשאני מספרת את הסיפור של חיותה, אני גם מספרת את הסיפור שלהם".
את אומרת שהשיירה היהודית מתקדמת למקום טוב וחומל יותר - אבל איך זה מסתדר עם מה שקורה עכשיו בעולם?
"חלק ממה שאנחנו רואים קורה בגלל שעל הבמה מעיזים לדבר דווקא מי שנמצאים בקצוות, ולפעמים בשביל להימנע מעימותים - אנחנו מוותרים. הציבור הדתי צריך להבין ששוויון זה ציפור הנפש של הציבור החילוני. וכמו שהציבור הדתי לא יכול להתפשר על נושאים כמו הלכה, הציבור החילוני לא מוכן להתפשר על שוויון. צריך להפסיק לפחד לגעת ביהדות ולא לחשוש להוביל את השיח הציבורי גם בתחומים האלה. רק ככה נצליח לשנות ולתקן את המציאות".
אז בשורה התחתונה, את מספרת סיפור אופטימי?
"תראה, בסיפור של חיותה, כמו גם בסיפורים של שאר החלוצים, יש הרבה ייאוש, הרבה אכזבה. חיותה בעצמה כותבת 'הרבה אלים והרבה מקדשים היו לי, וכולם התנפצו מהרגע שהגעתי ארצה'. כשחיותה הגיעה לארץ היא חוותה שבר גדול, כי היא גילתה שארץ ישראל הממשית מאוד שונה מהארץ שעליה היא חלמה, והיא פגשה הרבה אנשים שנטשו את הארץ, והרבה כאלה שהתייאשו. אבל בסופו של דבר היא התגברה על הייאוש. היא בחרה להמשיך הלאה. לקום ולהיאבק על המקום הזה, ולהיאבק על המקום שלה בתוכו. אז במובן הזה הסיפור שלה הוא סיפור אופטימי.
"בפרשת 'מצורע' מתואר כיצד המצורע יושב לאחר שנרפא מהצרעת בפתח אוהל מועד, מול כל עדת ישראל. והנה, אני יושבת עם חבורת אסירים, המצורעים של ימינו, ופתאום אני קולטת שבכלל לא הבנתי את הסיפור; שהפרשה לא עוסקת בהרחקת המצורע, אלא באופן שבו הוא יכול, לאחר שבשלו התנאים, להתקבל בחזרה לחברה"
"אני מאמינה שהיהדות שנמצאת עכשיו במרכז הקרע של החברה הישראלית יכולה להיות גם הריפוי, אבל כדי שזה יקרה צריך לשחרר ממנה כל אלמנט של כפייה שבה דעה אחת או ציבור אחד כופה את דעתו על ציבור אחר, ולהיות מוכנים לפרש, לדרוש, לפעמים לבקר, לשאול ולהרהר במה שכתבו או אמרו הדורות הקודמים. כשכתבתי את 'רסיסי לילה', מבחינתי כתבתי פרק שעוד לא נכתב בתרבות היהודית. חיותה בוסל היתה מנהיגה, ובכל זאת, היא לא מקבלת את מקומה. כמו שלומדים על מרים הנביאה סביב פסח, כך צריך ללמוד על חיותה ועל נשים נוספות לקראת יום העצמאות. היא צריכה להיות חלק מהקאנון. לכן היה לי חשוב להביא את המילים מתוך היומן שלה כציטוטים, לתת להן מקום של כבוד ולאפשר לדמות שלה כמנהיגה להתגלות".
