אין עצים בוואדי, וחמימותו ובשמיו של האביב אינם עולים שם מן האדמה אלא באים במשבי הרוח" - אומרת הודא, גיבורת "חצוצרה בוואדי" כמתארת ימים אלו ממש. כמעט אביב, כמעט סוף רמדאן, ואווירת כמעט משהו נורא שולטת ברחובות. אני משוטט בוואדי ניסנאס באותו שיטוט אגבי של מי שאינו מחפש דבר, ולכן חובה עליו למצוא ולמצוא ולמצוא.
שרשראות נורות צבעוניות תלויות בין בנייני הוואדי, נעות באקראיות באור היום, מחכות לשעתן הגדולה לשמח ולזרוח עם שקיעת השמש. אני עולה במעלה הרחובות, נע בשביל הזיכרונות בין חיפה שהכרתי מספריו של סמי מיכאל לחיפה שנפרשת מולי, ותוהה היכן השתיים נפגשות. מייד כשנפטר, ידעתי שההספד הנכון יהיה לשוטט בין ספריו למחוזות חייו, לשאת בתרמיל את מילותיו ולשים אותן על המציאות המרובדת של חיפה, מול הים וישראל שתחת האיום האיראני.
שמש מתלבטת, ועננים ממאנים משחקים בשמיים. יחד הם מספרים בקוד מורס של אור וצל סיפור על האדם והכרמל, על העיר והים, ועל סמי מיכאל שהגיע מעיראק וחי כאן כל כך הרבה שנים. סמי מיכאל, שבשבוע שעבר עבר מחיפה של מטה אל חיפה של מעלה.
שווים, ושווים יותר
תיירי אוכל עומדים בחצי עיגול סביב מדריך. עלילות גבורה מתקופת קרבות הפלאפלים של הוואדי בוקעות מפיו. מעברו השני של הרחוב זוג היפסטרים מחכים שיפתחו את המסעדה. אישה ערבייה עוברת, ממהרת, עם שקיות קניות לארוחת האיפטאר. הכל שכבות על גבי שכבות של נדנדה היסטוריה מבעבעת. מעשי אדם ותכנון עירוני נלחמים זה בזה כדי ליצור את פלא המפגש העירוני של ההווה.
מיכאל, ששפת אמו היתה ערבית, ושפות בחרותו ובחירתו היו ערבית ועברית, כתב את סיפורי היהודים והערבים בעיראק ובישראל בטבעיות של זברה קומוניסטית. פס שחור ופס לבן, זה לצד זה. צבעים חזקים, קונטרסטיים במיוחד, שאינם מתערבבים אלה באלה, אך רק השילוב של שניהם מגדיר את זהותו הזבראית מכל פסיה
"לא להיות בני אדם שחיים בצוותא הכשירו אותנו, אלא למלא תפקיד, כחיילים האלה. תככים, עורמה, שלל, ניצחונות, תבוסות, ומורל גבוה המושתת על שקרים. הכל היה כשר למען המטרה הנכספת", אומרת הודא, גיבורת "חצוצרה בוואדי", ואני משוטט עם תובנותיה בעיר שעולה מעלה מן הים, או יורדת מטה מן ההר. הכל בעיני המתבונן, וסמי מיכאל ידע להתבונן ולהביט אל המקומות שבהם מוטב היה לא להסתכל, שכן מי שהציץ - נפגע, ומי שנפגע כבר לא יכול היה לשכוח את טעמה הצורב של הפגיעה.
"שווים ושווים יותר", נקרא רומן הבכורה של מיכאל, שיצא בדיוק לפני 50 שנה. טוקבקיסטית צעירה הגיבה השבוע למותו בישראלית סיסמאית וערטילית כרוח: "יאללה עוד 'אכלו לי שתו לי', מי שרוצה - מצליח!". לכאורה, "סיק טרנזיט גלוריה מונדי" (כך חולפת תהילת עולם), אך למעשה - מעשה כתיבתו של מיכאל הוא שהבקיע לפני יובל את חומות השתיקה. אחריו, ובעקבותיו, גם הקוראים מהדור שלא ידע ידעו את מורכבות דמעות הסבל שמאחורי העובדות היבשות.
מפגש האחים לאותו עם, אך לא לאותה תרבות, עם הבני דודים, לא מאותה דת, ובקצרה מה שנקרא מדינת ישראל הותיר סיפור מורכב עם זוויות שונות, לא כולם עצב וצער. כפי שכתב מיכאל ב"פחונים וחלומות": "רק בשעה מאוחרת באותו הלילה נפתח סגור ליבו. היתה זו הפעם הראשונה שבה דיבר על אותם ימים רחוקים. אולי רצה לשכוח אותם ואולי התבייש בהם. אני מצאתי את סיפורו נפלא וכובש לב".
בפעם הראשונה שנפגשנו, לא ידעתי מה לומר לו. כמו כל יוצר גדול, יצירתו התגבשה לכלל יקום מקביל, שבו שוטטתי וראיתי דרך עיניו את הכאן והעכשיו ביתר שאת. אך כיצד אפשר לשבח יוצר על יצירה, בלי לחשוף את סודות כספת הספרים והרגשות שבראשך? למזלי, מילאתי תפקיד במפגש. כפעיל חברתי, לפעמים עם גיטרה ושירים, לפעמים בדיבורים, הוזמנתי להופיע בטקס הענקת הפרס על שם סמי מיכאל באוניברסיטת בן־גוריון. פגשתי שם חברים וחברות לחיים, היה קל לזהות שגם אם אנחנו לא תמיד מאותה הדת, תמיד היינו באותה הכת. משוגעים לדבר, אלו שעושים למען הכלל, גם אם לעולם לא יקבלו על זה פרס.
מהרגע הראשון שמיכאל נכנס לחדר, הבנתי כמה נפשו היתה צעירה מגופו בשנות דור, או שניים או 30. עמוק, חם, וחרוך משנות הניקוטין, קולו הניחר נע בין חמימות מי החידקל, חירות הפרת ואוושת כפות הדקלים. אותם דקלים שהתנבאו על הסערה העתידה לבוא. קולו בקע ממעמקי גרונו רב השנים באותו להט נעורים שביקש לתקן את העולם על פי ערכיו ומידותיו.
מייד כשנפטר, ידעתי שההספד הנכון יהיה לשוטט בין ספריו למחוזות חייו, לשאת בתרמיל את מילותיו ולשים אותן על המציאות המרובדת של חיפה, מול הים
קומוניסטים זקנים נוטים להיות נרגנים חסרי תקנה. אפשר להבין אותם: המהפכה תמיד מתבוששת, וגם כשהיא מגיעה חוטפים אותה בני עוולה ומשיחי שקר. לאורך כלל יצירתו קל לקרוא מה הטריד את מיכאל. מי שראה את עצמו כאדם אוניברסלי, תהה שוב ושוב על הפער בין האמונה שלו בבני האדם מעל הגדרות דת, תרבות ומוצא, לבין העובדה שמה שיצר בני אדם ובנות חוה היה דת, תרבות ומוצא.
טקסט בלתי פוסק
אני מסתובב ברחובות. כל פינת רחוב מעידה יותר מכל חזירי הבר עד כמה חיפה - אינטרנשיונל. העיר היא טקסט בלתי פוסק. טקסט שמבהיר בשחור אותיותיו מדוע קבע מיכאל את ביתו דווקא כאן. שדרות הציונות נפגשות עם ח'ורי, רחוב הוואדי עם קיסריה, אל־חרירי עם סנט לוקאס, אל־פארבי עם דור. במעדניות המפתות, בחנויות הפיצוחים ולצד גלגל השווארמה, הערבית קולחת ומתערבבת בתוך העברית. ה"בסדר" ו"אל תדאג" מככבים, אבל לא רק, ומהעבר השני של הרחוב העברית מעורבבת בערבית בכל מקום פינה. "וואלה", "יאללה" ו"תביא את הסאטלה עם איזה 'מועבט'". בתכלס היידישאי, המועבט הגיע בכלל מלאדינו.
ככה זה ה"לינגואה פרנקה" שנוצרת כאן מכל אזרחיה. מצחיק לחשוב כמה ערבוב השפות מתמקד בתשוקות ובמאוויים הלאומיים. אלו המסתכמים ב־יהיה בסדר, וה־וואלה המתפעם והמשתאה. ולעצמי אני חושב שהיה יכול להיות פה כל כך יפה, אם רק האנגלית השתלטנית הזאת לא היתה נדחפת לכל שלט מילוליטרלי, מתסכלת, דוחקת ומבאסת את השפה לאללה.
מיכאל, ששפת אמו היתה ערבית, ושפות בחרותו ובחירתו היו ערבית ועברית, כתב את סיפורי היהודים והערבים בעיראק ובישראל בטבעיות של זברה קומוניסטית. פס שחור ופס לבן, זה לצד זה. צבעים חזקים, קונטרסטיים במיוחד, שאינם מתערבבים אלה באלה, אך רק השילוב של שניהם מגדיר את זהותו הזבראית מכל פסיה.
איזה עוד סופר אחר היה יכול לכתוב את דברי אבו נחלה בכזו טבעיות: "אנחנו המוסלמים שונים מן היהודים ומן הנוצרים, ביתנו פתוח לכל ואין אנו מכריחים איש לנשק לצלב או למזוזה" - בלי להיחשב כקולוניאליסט נאור, במקרה הטוב.
העמדה הזו, בצומת הדרכים שבין העמים, אפשרה למיכאל ספרים שאין כמותם בעברית. גם כשהוא כותב על פרעות הפרהוד והפרעות ביהודי עיראק ב"סופה בין הדקלים", מציין מיכאל את יחידת הצבא העיראקי שחוזרת לבגדד מתבוסה בקרב, ועדיין מצליחה לעצור את התפשטות הפרעות ביהודים.
איזה עוד סופר היה מעז לייצר גיבור כמו זאב אפשטיין, בן לניצולי השואה שמגלה כי הוא מאומץ והוריו הם פלשתינים שנמלטו מחיפה ב־1948? מה שבכל מקום אחר היה נתפס כמו בדיחה הזויה, הופך אצל מיכאל לאפשרות נוספת להתבוננות מעמיקה במורכבות המקום הזה. כך הופך אפשטיין לסיפור שבין שני עמים, מחזיק את קו העלילה מרחוב דיקנס פינת רחוב מיכאל ברומן הנהדר "יונים בטרפלגר", מהטובים שבספריו.
אני עולה במעלה רחוב הוואדי לעבר מוזיאון חיפה לאמנות מודרנית. תמיד חשבתי שהאמנות האמיתית היא זו שנמצאת מחוץ למוזיאון - החיים במלוא מסלולם הזורם. שני עולים מבוגרים מבריה"מ לשעבר יורדים שלובי זרועות בערב השוקע. הם שמים את פניהם לעבר שוק הוואדי ומציאות סוף היום. רומנטיקה נשענת על מקל הליכה, שובת לב יותר מכל גיפופי מתבגרים תזזיתיים.
כמה מוזר היה העם שפעם לימד ערבית כחובה לבגרות, ובספרות לימד את "חצוצרה בוואדי". הרומן האולטימטיבי בין יהודי לערבייה, לא כפנטזיה אוריינטלית, אלא כמעשה יום־יום. כסיפור אהבה ומורכבות היחסים בין גבר לאישה, באשר הם, גם בלי לבולל בתוכם עמים, תרבויות וסכסוכים בני אלף.
רוח הררית קרירה מבקעת את השרב, אני עוקב אחר הזוג המבוגר עד שהם נעלמים מן העין. תמיד חשבתי שספרות מתבזבזת על בני נעורים. לא משנה כמה טובה תהיה המורה לספרות, מי שבוער ביצר המעשה לא יבין את חרטות החיים שאחרי.
מיכאל כתב את העתיד לבוא בישראל החד־קיומית. את הזוגות שהיו חייבים להיווצר מעבר לשפה ומעבר לדת. "אנו חיים בעידן אחר, שבו היתה האהבה למין דת חדשה. הצרה היא שבדת הזאת אין כוהנים ואין נביאים, אין התגלות אלוהים ואין ספרי קודש. חייב אדם לגלות בעצמו את אלוהיו, להבין את האותות ולנתב את דרכו בלי חוקים ברורים. כולנו יוצאים אל המדבר לחפש את האהבה הזאת, וכמעט כולנו טועים בישימון". כך ביארה הודא את מורכבות היצר, חתונמי ואת המשקפיים המורכבים שמיכאל שם על עיניו.
בן המעמד הנבחר
הרחוב שואף אל קיצו בכיכר מסריק. לא רחוק מכאן שוכן בית הספר הריאלי, המפואר. אני נזכר בהודא הספרותית, שכמו לוחשת לי באוזן: "לו היתה יהודייה, אילו השתייכה למעמד אחר, היתה נושאת את עיניה לטוב מזה. מוחה החריף, חדוות החיים שבה, מזגה הסוער, יופייה, כל אלה ראוי היה שייתנו לה התחלה טובה מזו. פחותות ממנה יושבות על יד שולחנות עמוסים בזמן שהיא אנוסה לגנוב פירורים במרמה. המדיטציה, יהודה עמיחי, העברית הטובה, האנגלית, תעודת הבגרות המזהירה לא עזרו לה. עכשיו תחפור בורות בכפר לקבור בהם חלומות".
כל רחוב כאן הוא תזכורת אספלט ומלט להיסטוריה הפרטית שלי בעיר המעורבת ומעורבבת. אך כמו הזיכרונות, גם כאן הרחובות לא מפסיקים להשתנות. בפתח רחובות מסוימים הוצב תמרור - אין כניסה. על אחרים הוטלה קללת עצב הרחוב החד־סטרי. החול האפיר, והאפור הכחיל, האדים והלבין להכעיס ולהקניס. ערים, כמו צבים חסרי תקנה, זזות לאט בזמן, אך לא מפסיקות להתעקש קדימה.
אספן בקבוקים מתגלגל עם עגלתו החורקת. את הזבל בפחים הוא מסיט הצידה עם מקל ארוך. לא ברור לי עם מה אנו מסיטים את אספני המחזור הללו ממבטינו. אולי זו אמונת הפתיים שככה זה נברא להיות, עולמות ומעמדות. מי שנולד הרוויח, ומי שלמד - אפילו יותר. רק לא מי שנולד בצד הלא נכון של מקל הזבל. אף אחד לא נולד להיות אספן בקבוקים. אני נבוך לשאול את האספן כיצד הוא נהיה למה שהיה. כמו מר פלומר של איטאלו קאלווינו, אני נקלע למבוך תהיות, וחשש שכל שיחה תמימה וכנה שאקשור, או כל שאלה שאשאל, עשויה להתפרש כעיוות או עלבון. בדיוק כמו ב"יונים בטרפלגר": "'הוא תמיד מחפש צרות', הפטיר כארים. 'זה תפקידו של מי שכותב', התגונן עבד אל וואהב".
לא פעם או פעמיים שוכחים שמיכאל העז להיישיר מבט ולשוחח עם אספני הבקבוקים, מובילי המים וממחזרי העצים. מעבר לכתיבתו על יחסי יהודים־ערבים וערבים־יהודים, מיכאל טבל את קולמוסו בקסת הדיו הרותחת של יחסי המעמדות. בעולם של מיכאל הגורל אכזרי כמלך. כל עוד הוא נותן לך מחסדיו - אתה בן המעמד הנבחר, וכשהוא מסתיר ממך פנים, לך ותשרת אחרים ברי מזל יותר ממך, כל חייך. למה? ככה, גורל, מכתוב. כנגד זה מתקומם מיכאל ברומן "יהלום מן הישימון", שם נכתבת אהבה בלתי אפשרית. גם אם שמות הדמויות הראשיות, כמאל ואלמאסה, נשמעים בני דודים - מדובר בנאהבים בני אותו העם ממש, רק ממעמדות שונים ממש.
"דמעות נצצו בעיני אלמאסה. 'כמאל, אתה באמת נשמה. תסכל, תסתכל עלי, רק אחרי שהגעתי לפה הבנתי שנולדתי בתוך זבל ואני גם יודעת שאמות בזבל. אני יודעת שעכשיו אני בגן עדן. הבית שלכם זה גן עדן, פה הכי טוב לי. ואני יודעת שיום אחד יהיה סוף לכל. אלך לאן שאלך. ואז במה תעזור לי הקריאה? אם סובחי, ואפילו אם אבא שלך, שיזכה לחיים ארוכים, היו שומעים אותך, היו צוחקים עליך. בטח היו צוחקים גם עלי. אם הייתי מאמינה לך שהלימודים חשובים בשבילי, מה יעזרו לתולעת אם יצמחו לה כנפיים?'". על זה כמאל ענה: "את לא תולעת, את בת אדם, וחוץ מזה יש הרבה תולעים שצומחות להן כנפיים, ויש הרבה פרפרים שמאבדים את הכנפיים והופכים לתולעת".
מרחב בקצה הדף
ליל רמדאן יורד על חיפה, בנייד אני קורא את ההספד של רוני סומק: "סמי זה עץ תמר שנעקר משורשיו על גדות החידקל וכל הנחלים בארץ רצו שישתלו אותו מחדש על גדותיו". אני מביט לאחור ותוהה כיצד נראה הוואדי כשעוד זרמו בו מים, ואם באמת לא היו בו עצים. המבט נמשך אל קדרות הים התיכון. מרגע לרגע ביום הגווע הופך הים לכהה יותר ויותר.
"אנו מנהלים מאבקים הירואיים למען צדק חברתי, דמוקרטיה, הגנה על מולדת, חופש ביטוי, אך באותה עת אנו חיים בחברה שבה נשים נרצחות, נאנסות, מושפלות, מוטרדות ומופלות לרעה. חברה המזלזלת בנשים, פוגעת במעמדן ומדירה אותן מהשיח הציבורי, היא חברה מפגרת, חברה חולה, נחשלת וחשוכה, שלעולם לא תזכה לפריחה מלאה, חומרית ורוחנית", אמר מיכאל, כנשיא האגודה לזכויות האזרח.
חשבתי על מילותיו, אחרי שאותו טקס באוניברסיטת בן־גוריון נגמר. מיכאל נותר לשבת שם, לעוד רגע של הרהור והשתהות. הילד הישיש הוקף בנשים שארגנו את האירוע. כולן רצו לומר לו דבר־מה, באהבה גדולה לכתיבתו. "הוא מבין וכותב נשים ברגישות מופלאה", אמרה אחת מהן. כשמיכאל שם במרכז דמויות כמו ויקטוריה, עאידה, הודא ואלמאסה, הוא כתב אותן כהתגשמות הריאליזם הפואטי של התאהבות באם, במוזה, באהבת חייך, ואהבת החיים עצמם. נשים בשר ודם, דיו ונייר, מלאות חיים גם כשהחיים כמלו ואינם.
בדרך חזרה מן ההר ולאורך הים, מישורי השגרה, והחיים שאחרי, תבעו את עצמם לדעת. הכביש השתרע לפניי כמסדרון ארוך ומהדהד מכל סיום פתוח. שלט ועוד שלט צצו שמות היישובים מן החושך, מפנים ומכוונים לאפשרויות חיים אחרות. כל יישוב כדלת וכעטיפה לספר נוסף שמיכאל יכול היה לכתוב, אך הותיר לאחרים את המלאכה. משאיר מרחב פתוח בקצה הדף, כדי שאחרים ימשיכו משם. "מאוד אהבתי את צילום העטיפה של עאידה", אמרתי לו באחד המפגשים. סמי חייך ברוחב לב ממזרי: "אם לא קוראים אותו, ספר הוא סתם נייר עם עטיפה, לפעמים היא גם יפה... ספר לי את מה שבאמת חשוב, מה השאיר בך הסיפור?"