גם אחרי שהעולם המוכר לנו חרב, כשהארץ כולה נמלאה הרס ואימה והשורדים בה מקוששים מזון ברחובות נטושים שרק להקות של כלבים עזובים חולפות בהם - יהיה מי שיאמר שהעולם הזה הוא לא מקום שרע לחיות בו. שיש יופי גם אחרי החורבן והחיים, החיים נמשכים. כך לפחות בספרו הדיסטופי של אסף שור "הדוב", אחד הרומנים המפתיעים ויוצאי הדופן בספרות נבואות החורבן הישראלית.
כן, גם אצל שור היתה מלחמה שתחת כנפיה נישאו מוות וחורבן, אבל להבדיל מן היצר העז שמציעות דיסטופיות רבות - זה שמביא גיבורים להשליך את נפשם כדי להביס את הצורר, הדיקטטור, כוחות השחור או המגיפה ששולטים בעולמם - שור מתאר את מה שאולי סביר יותר שיקרה לרובנו אם וכאשר: סוג של עצב עמוק, עגמומיות שפופה, התקיימות כמעט חסרת תוחלת. "עכשיו נותרו רק דשדושים, והם צובעים הכל חיוור; כבר אין לדעת אם הכל דהה כמו חולצה שנשכחה בחוץ, שנשארה בשמש עד שהתקשחה, או שכל זה כך רק בעינינו, ואי־שם בחוץ מתנהלים עדיין במחוות ענק".
"הדוב" ראה אור לפני חודשים ספורים, אחרון בשורה לגמרי לא ארוכה של רומנים דיסטופיים - ז'אנר שאמור היה לכאורה להיות טבעי לחיים כאן בארץ, שמלווים תמיד בתחושה של שבריריות. "במחקר מקובל לקרוא לדיסטופיות ולאוטופיות היסטוריות של ההווה", אומרת ד"ר נטע בר יוסף פז, חוקרת ספרות ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים. "דיסטופיות הן רומנים שאמורים לחשוף את תחלואי החברה. שמדברים על ניסיון שכשל להקים חברה אוטופית, מצוינת, חברת מופת. לכן הדיסטופיה מתמקדת במה שנחרב, ברעיונות ובחזון שאמורים היו להביא להגשמה של אידיאל, אבל משהו התקלקל והתוצאה היא סוג של אסון".
משהו התקלקל מבית או מבחוץ?
"כשהספרות העברית מדמיינת עולם דיסטופי, היא לרוב עוסקת במבט של 'הם' מול 'אנחנו', מישהו יזרוק מישהו לים. היה חזון יפה, למשל החזון הציוני שנועד לפתור את מצוקת היהודים, אבל כשהוא נתקל בחלומות של אחרים - ערבים, חרדים וכו' - הכל קורס".
עדר פרות רצחניות
הדוגמה הבולטת ביותר לדיסטופיה כזו היא כמובן ספרו של עמוס קינן "הדרך לעין חרוד". שם שולט בישראל משטר צבאי. גיבור הספר, שמתנגד למשטר, מנסה להימלט מתל אביב לעין חרוד, שלפי השמועה מתקיימת בה טריטוריה חופשית. הספר ראה אור בשנת 1984 (הסמלית, כמובן, אם חושבים על "1984" של אורוול, הדיסטופיה המפורסמת מכל שלו). באותה שנה ראה אור גם "פונדקו של ירמיהו" של בנימין תמוז, המתאר השתלטות של קיצונים דתיים ושלטון סנהדרין הגוזר, בין השאר, עונשי מוות בסקילה על הארץ כולה, למעט תל אביב, ירושלים ונהריה - שם עדיין מתבצרים חילונים.
קינן ותמוז לא היו ראשונים - קדם להם הרומן "ישראל בשנת 2000" שנכתב כבר ב־1951 ובו עדר של פרות רצחניות מאיים להשמיד את ישראל ומושמד לבסוף בתותח־על. אלא שהרומן הזה, מאת סטניסלב גולדפלוס, נדחק לשוליים, בין השאר משום שמחברו, פליט יהודי מפולין שהתגלגל לנס ציונה, לא היה מוכר, ובמשך שנים רבות סברו שמדובר בשם בדוי. לעומתו, החזונות האפוקליפטיים של קינן ותמוז נותרו רלוונטיים גם ארבעה עשורים אחרי שנכתבו, אולי גם משום שהמדף הספרותי שייסדו, שיש לו תפקיד חברתי פוליטי החורג מערכו הספרותי, נותר מאוכלס בדלילות מפתיעה.
"השוליים של הדיסטופיה העברית דקים מאוד", אומרת עלית קרפ, סופרת, מבקרת ומרצה לספרות. "המציאות פה כל כך חריפה, והתקשורת טובה כל כך, שהיא מדווחת על כל זוועות המציאות בפרטי־פרטים, והופכת כך לאויבת הגדולה של היצירות הדיסטופיות".
במילים אחרות, המציאות עולה על כל דמיון, אז אין טעם לכתוב?
"המציאות עולה על כל דמיון, ואנחנו גם זוכים לשמוע כל פרט ולהכיר אותה לעומק. כשג'ונתן סוויפט כתב את 'גוליבר' בראשית המאה ה־18, הוא כתב על ממלכה של סוסים מדברים, נקיים וקרים שמתעללים בחבורות של יאהו - בני אדם פראיים ומלוכלכים שיש להם רגשות. הדיסטופיה צריכה לרכוב על כנפי הדמיון, אבל כאן, בישראל, נותרו לדמיון כנפיים קטנות, קצוצות ומסכנות, שלא מצליחות לשאת את המציאות".
ובכל זאת, אפשר היה לצפות שסופרים ישמחו לשחק ברעיונות מודחקים, שלכאורה אסור להזכיר אותם בשיח היומיומי כאן.
"הצרה היא שגם כשמישהו כותב רומן על הקמת בית מקדש וחידוש עבודת הקורבנות, הקוראים שלו יחשבו שזה בהחלט עלול לקרות. המציאות פה טורפת הכל, ואולי זו הסיבה לפריחת הממואר - אנחנו מחפשים משהו שמבוסס על סיפור אמיתי, משהו ששתול באדמה הפורייה של האקטואליה".
ישי שריד: "שמעתי שוב ושוב את ההמלצה לכתוב על משהו קטן, שאני מכיר מחיי, כאילו המונח 'הצופה לבית ישראל' הפך למילת גנאי, ולא רוצים שיצמח פה עוד א.ב. יהושע או עוד עמוס עוז"
ישי שריד, הזוכה הטרי בפרס ברנר (על ספרו "מגלה החולשות"), הוא אחד מאלה שדמיינו את התחדשות המלוכה בישראל, ברומן הדיסטופי "השלישי". עיקרו של הרומן הוא רשימות שיהונתן, בן המלך, שנשבה על ידי העמלקים לאחר חורבן ממלכת יהודה, כתב מתא כלא במצודה יפואית.
הממלכה האמורה, שהתקיימה במשך 23 שנה, הוקמה על ידי יהועז, איש מילואים שחווה התגלות אלוהית, אסף לו צבא של נאמנים והוכתר על ידי העם כמלך המושיע. לאחר שמצא את ארון הקודש ולוחות הברית, באמצעות טכנולוגיה שפותחה בימי מלחמת המנהרות, הוא הקים את בית המקדש השלישי, והחיים בארץ החלו מתנהלים על פי תקנות הלכתיות חמורות. יהונתן הוא צעיר בניו (אחיו הוא יורש העצר ושר הצבא, ואחותו מגישה תוכנית טלוויזיה להעלאת המורל ולחיזוק העם), צולע וחסר יצר מיני - בגלל רימון שהיה מיועד לאביו אך פגע בו.
ברקע של כל זה, מצבם הכלכלי של רוב תושבי הארץ נורא, ואילו בני בית המלוכה והכוהנים מנהלים אורח חיים נהנתני במיוחד. המלך מטיף לחזרה לחקלאות, בתקווה ליצור עם של כורמים ויוגבים, אבל בפועל רובם מתגוררים במשכנות עוני ומתפרנסים בדוחק מספסרות.
"בעיניי מדובר בתיאור מציאות", אומר שריד. "היא אמנם טרם התרחשה בצד החיצוני שלה, אבל כבר לפני עשור ראיתי את המגמות, ונדמה לי שעוד מעט אפשר יהיה לקרוא את 'השלישי' כדוקומנטרי. הדיסטופיה אפשרה לי להציג את הכל באופן יותר מוקצן, אבל את הסיפור ביססתי על תהליכים שמתרחשים בנפש הישראלית כדי להזהיר, או להסביר".
עדיין יש לספרות כוח כזה?
"להצביע על תופעות - בוודאי, אבל כנראה לא למנוע אותן. מאז פרסום הספר אני מקבל הרבה מאוד תגובות מאנשים שאומרים שהם רואים את זה מתרחש מול עינינו. אני חושב שזה משום שכשאני כותב רומן, אני מציע תמונה בהירה, משהו שעושה סדר בכל התוהו ובוהו של המציאות היומיומית, שגם לא בימי מלחמה קשה מאוד לעקוב אחריה ולהבין מה מתרחש בה".
שריד היה משוכנע, כך הוא אומר, שמדובר ברומן מאוד נפיץ, אבל התפלא לגלות "שהקוראים הכי נלהבים שלי הם הפעילים למען בניית בית מקדש שלישי. יש כמובן את מי שמבועתים מהרעיון הזה, אבל מצד שני אנשים מהחוגים המצדדים באפשרות הזו נפגשו איתי והתפעלו מהתחקיר המעמיק, מכך שתיארתי בפרטי־פרטים את כל הפרקטיקות של תפעול בית המקדש, ומכך שאין בספר אפילו מילה לועזית אחת. הם משוכנעים שיהיה לנו מלך, תהיה סנהדרין, אבל בניגוד לטרגדיה שכתבתי - הם בטוחים שאז יהיה טוב".
מפתיע אותך שבישראל כמעט שאין ספרות דיסטופית?
"לא. חוויתי בעצמי את התגובות מצד חוגים ספרותיים, שלא רואים בעין יפה רומנים רחבי יריעה שיש להם השלכות ציבוריות. שמעתי שוב ושוב את ההמלצה לכתוב על משהו קטן, מה שאני מכיר מחיי, כאילו המונח 'הצופה לבית ישראל' הפך למילת גנאי, ולא רוצים שיצמח פה עוד א.ב. יהושע או עוד עמוס עוז".
"ממי, תראה איך התגרשנו"
לעומת שריד, אביבית משמרי, שספרה "הזקן השתגע" ראה אור בדיוק לפני עשור, חושבת שרבים מהכותבים ומהקוראים בארץ פשוט מפחדים לגעת בנושאים הכואבים. "פעם קראו לזה כור ההיתוך", אומרת משמרי. "היו פה זרמים ציוניים ולא ציוניים, עמים שונים, שפות שונות, מי שהיגרו ומי שכבר היו. הדביקו אותנו אלה לאלה, ומאז מפחדים לגעת בזה, כי הכל רגיש וצריך להיזהר. המציאות פה כל כך מלאה מתיחויות, וקשה להציג אותן מחשש של 'מה יקרה'. אז במקום לכתוב דיסטופיות אנחנו מעדיפים מערכונים וסרטי בורקס".
"הזקן השתגע" נפתח בנאומו של פוליטיקאי ותיק שמתעורר מתרדמת שנמשכה שנתיים, ומדרבן את חילוני ישראל למרוד בדתיים שהשתלטו על המדינה. הנאום המשלהב, ונאום נוסף שבא מייד אחריו, מוציאים חילונים זועמים לרחובות - ואלה שורפים, בוזזים, לוקחים שבויים ויוצאים לירושלים כדי להפיל את השלטון. "נער הייתי וגם זקנתי", אומר הזקן של משמרי, "והרבה טעויות עשיתי. בסבסטיה עוד רקדנו איתם על הגבעות עם ספר תורה ביד, בהרחבות ירושלים אישרנו להם עוד ועוד שטח, ישיבות אישרנו להם בלי מיסים, גם בצה"ל ויתרנו להם בצעירותי, חוקים ועוד חוקים הגמשנו בשבילם, ועכשיו הם קמים עלינו לכלותנו".
"כשהספר ראה אור דיברו עליו כעל ספר עתידני", אומרת משמרי, "והיום, וואו, יכול להיות שהוא כבר התיישן. הפילוג, הזרמים שמתעבים אלה את אלה, ניצנים של אלימות ברחובות. כתבתי אותו כמין אזהרה. קראתי הרבה סיפורים היסטוריים על נפילתן של ממלכות וסיפורי דיסטופיה אחרים, וניסיתי לתת לדמיון לקחת אותי הכי רחוק שרק אפשר".
אסף שור: "אולי הבחירה לכתוב דיסטופיה לא קשורה בדרמה או בקטסטרופה, אלא דווקא בהזדמנות לחשוב על עצמנו על רקע נקי, כביכול, ולנסות להבין מה יכול להניע ולהגדיר אותנו"
אפרופו מערכונים וסרטי הבורקס, גם החזון הקודר של משמרי נכתב בהומור רב. למשל, נאומו של הזקן אינו מופסק, כי בוועד הטכנאים ברוממה מנסים להשיג את חתימת האחראי שיאשר את הפסקת השידורים, אבל ניסים לא חותם, ובלי ניסים אי אפשר להגיע לשלומו - שעל פיו יישק דבר.
חיה־לאה, אשת אדמו"ר קשישה ומבולבלת, נחטפת על ידי צעיר שחולם לייסד ממשלה חילונית, אבל מצליחה לגנוב מכונית, להימלט, להיהרג בתאונה מוזרה שמעורב בה מסוק שבדי, ולקבל מעמד של משיח. "תראי", אומרת משמרי, "אם יש לך בן זוג, והיחסים רעועים ואתם מנסים ללכת לטיפול, לא תגידי לו 'ממי, תראה, כתבתי על איך התגרשנו'. הסיפור האמיתי של ישראל כל כך כבד, פיזית, שכדי לטפל בו הייתי חייבת לגייס כמה שיותר הומור".
מול אלה, במציאות הקודרת מאוד של "העיר המזרחית", הרומן הדיסטופי של אילנה ברנשטיין, אין מקום להומור. שם המשטר הרצחני מסמם את אזרחיו בסמים ובפורנו, משתיק את מתנגדיו באלימות, כולא זרים במתקני כליאה ומוכר את המדינה, נתח אחר נתח, לעשר משפחות של מיליארדרים.
את מקומו של הגיבור המורד, או המתפכח, התולש מעליו את שלשלאות הברזל ויוצא לתקן את העולם, ממלאת אצל ברנשטיין גיבורה. זו שאביה אחראי במידה רבה לחורבן, אהובה משתף פעולה עם המשטר, והיא מוקפת באנשים שאיבדו עניין במתרחש, וכעת שקועים בניסיון לשרוד. בחברה שסוגדת להון ולכוח היא מצליחה לחדש את הקשר עם אחותה, ורק הסולידריות הנשית הזו מספקת שמץ של תקווה.
"זו לא ממש דיסטופיה", אומרת ברנשטיין. "הרחקתי את האירועים, השתמשתי בסמים ובפורנו כמטאפורות לטמטום חושים, בפצצה שאנחנו מפילים על עצמנו כמטאפורה להרס עצמי, ואם מסתכלים מקרוב - קל מאוד לזהות את האירועים האקטואליים שעליהם הסתמכתי, כמו הקשר הברור בין מיליארדרים ופוליטיקאים, שאיש לא טורח להסתיר".
כולנו נטבע
יש מי שטוענים כי הדיסטופיות הישראליות שמרניות מאוד. במאמר שהקדישה לנושא חוקרת הספרות ד"ר טלי גולדשמיד, היא מציינת שמרבית הרומנים הללו מצביעים על כשלים בהגשמת הציונות, אבל הם לא מבקרים את עצם הרעיון, ואת המחיר שמשלם תמורתו עם אחר. ד"ר נטע בר יוסף פז מציינת כי משלהי המאה ה־20 הספרות הדיסטופית כמעט מתעלמת מהסכסוך האזורי, ומתמקדת במקום זאת באסון אחר - האסון האקולוגי. "פתאום מתברר שלא משנה מי יזרוק את מי לים, אם נמשיך להרוס את הטבע כולנו נטבע".
כך, למשל, ב"הרים אני רואה" של רועי בית לוי, ישראל מוכת בצורת, והאסון האקולוגי הזה מוביל למשבר כלכלי חריף. "החיים הם זיהום שהמחסור משמש לו מדגרה", כותב בית לוי, וההתמוטטות החברתית מוזנת על ידי "התאומות הסיאמיות, בצורת ומפולת". גם בליבו של "טיט" של דרור בורשטיין בוערת הסוגיה האקולוגית: ירמיהו הנביא ובני משפחתו הם טבעונים. אמו נוהגת להצטרף לארוחות במסעדות, שבהן סועדים אוכלי בשר, ולתאר "בשקט את האומללים והנרצחים לשם תענוגי הלוע ושעשועי החך".
פתאום נזכרנו שגם האקלים הוא איוּם?
"זו השפעה אמריקנית ברורה", מסבירה בר יוסף פז. "בכל העולם יש התעוררות של תנועות אקולוגיות, אבל בספרות ובתרבות האמריקנית זה מאוד בולט, ואצל הכותבים הישראלים רואים עקבות של קורמק מקארתי ('הדרך') ודומיו, בהתייחסות למוצרי צריכה, למזון תעשייתי, לקונפליקטים בין אבות ובנים על רקע המשבר, שזהו נושא אמריקני מובהק זה דורות. לא מפתיע שגם הכותבים בעברית רואים שאנחנו מחרבים את העולם, ובאופן טבעי כותבים על האופן שבו כיבוש הטבע וההתעללות בו מביאים אותנו לחורבן מוסרי, ואז לחורבן פיזי".
גם ב"הדוב" של אסף שור, הפן האקולוגי, ובעיקר היחס לבעלי החיים, מודגש מאוד, אבל הדיסטופיה אחרת: בספר מתואר איך בין חורבותיה של התרבות, כלומר בעולם הפוסט־אפוקליפטי שקורה אחרי החורבן, מתנהלים חיים אחרים לגמרי, שלא ברור אם הם גרועים מחיי הלחץ והמהומה שהיו כאן קודם.
"רציתי לחשוב מה קורה כשהרעש של היומיום נעלם. כשצריך להחליט כל דבר מחדש, כי השגרה והסביבה החברתית כבר לא מנתבות אותנו אל אותם המעשים, הבחירות והרגשות. ובעולם כזה, שצריך לבדוק ולהחליט בו כל דבר מחדש, התוצאה לפעמים תהיה נורא דרמטית, אבל לפעמים דווקא דקה או רכה מאוד. בקיצור, אולי הבחירה לכתוב דיסטופיה לא קשורה בדרמה או בקטסטרופה, אלא דווקא בהזדמנות לחשוב על עצמנו על רקע נקי, כביכול, ולנסות להבין מה יכול להניע ולהגדיר אותנו - בניקוי המציאות של מקצוע, חרדה כלכלית, מחויבות חברתית, מחנות פוליטיים שכבר התחייבנו אליהם והרגלים שהתקבעו".
אתה חושב שחורבן שאחריו משתקמים עשוי להיות פתרון לכל מה שהאנושות הביאה על עצמה?
"זאת בהחלט אפשרות, והאפשרות השנייה היא כמובן לעשות כבר עכשיו מאמץ מינימלי לא להתאכזר, לא להרוס את העולם ולא להכחיד את עצמנו, ואיתנו - את מה שלמיטב ידיעתנו הוא כל החיים ביקום כולו. כלומר, בהנחה שזו לא בקשה מופרזת".
שור מתנער מן ההגדרה "דיסטופיה" ומעדיף להגדיר את "הדוב" כ"פוסט־דיסטופיה", שהרי הוא מתרחש אחרי המלחמה, כששגרה חדשה כבר התבססה, והאסון כבר לא אורב באופק. יש בזה, הוא אומר, משהו מרגיע.
"כילד, וגם אחר כך, קראתי הרבה מדע בדיוני, אבל מעט מאוד דיסטופיות", מספר שור. "בצדק או שלא בצדק, זה ז'אנר שמעורר בי קצת רתיעה, אולי כי לעיתים קרובות יש בעלילות שלו משהו דרמטי בצורה שלפחות מבחינתי היא קצת מופרזת. אני בספק אם הוא יכול לשמש מנגנון התרעה, ואני אפילו לא בטוח לגמרי שזה דרוש. בהקשר האקלימי אנחנו כבר על הסף, אם לא בעיצומה של דיסטופיה, ולא צריך ספרות או אמנות כדי לדעת זאת. ובכל זאת, יש סוג מסוים של דיסטופיות שיכול לפתוח לנו חלון אל מציאות אחרת, לאו דווקא אסונית, אפילו כזו שיכולה במובנים מסוימים להיות מין אוטופיה, ויצירות כאלה יכולות לתת לנו מקום לחשוב בו במנותק מתודעת האסון".
זו לא סתירה?
"זה אולי נשמע כמו סתירה, אבל אנחנו הרי תמיד חיים עם האיום הזה, עם האפשרות שהכל יקרוס ויתפוצץ וייגמר. זה צל קבוע וכבד נורא, וכשחיים תחתיו קשה לחשוב ואפילו להרגיש בחופשיות. ואם ככה, אולי יש משהו משחרר באפשרות לשהות לרגע במקום שנמצא דווקא אחרי מה שכרגע הוא בעינינו הסוף המוחלט של הסיפור. לחשוב לרגע על האופק לא רק בתור המקום שבו כל התסריטים נגמרים".
