מאז ומתמיד ניסתה המסורת הרבנית לתאר את הגזירות והרדיפות כנגד יהודים, כדי לעודד את רוחם ולתת בליבם כוח ואמונה בעתיד לבוא. כדי לעשות זאת, היא פנתה אל נבואות התנ"ך שבהן מתואר מהלכה של ההיסטוריה, כדרך ההולכת מחורבן הבית לגאולה שלמה בקץ הימים. כך קרה שכל קטסטרופה היתה מעין אבן דרך. כזו שצד אחד בה פונה לחורבן בית המקדש, והצד השני לגאולה.
כך מופיעה הפורענות בכפל פנים: ככל שהיא מציינת שבר בחיי היחיד ובחייה של הקהילה, כך היא הופכת מעין "אישור" להמשכיות המתקיימת למן החורבן. כל אסון יש בו הדים לאסון שקדם לו: הוא נדמה לו, מובלע בו, ובמידה רבה - הוא גם וריאציה על נושא אחד ויחיד: החורבן שמגיע לפני גאולה קרובה, או רחוקה.
תנועת ההשכלה היהודית מביאה לשינוי בגישה הזו. כך, למשל, בנובלה "סוסתי" של מנדלי מוכר ספרים, חוטף אשמדאי את ישראל, הגיבור, למסע מכונף בשמיה של רומניה, ודורש ממנו להביט באלימות הפוגרום המתרחש על פני הארץ. ישראל אומר שאינו יכול לראות את הזוועות הללו, ועל כך אשמדאי עונה שישראל, כשאר היהודים - דווקא שואב עונג מהאזכור הנמשך של הפרעות והרדיפות: "הצרות מעודדות רוח העם, לפי דבריהם, הן כבודו והן תהילתו ותפארתו לעיני אומות העולם. יקראו הבנים וישמחו על פצעים וחבלים, שנפלו בנעימים לאבותיהם ולהם בימים ההם ובזמן הזה".
הדברים הללו, הנשמעים מפיו של אשמדאי, מבטאים ביסודם ביקורת על נחשלותה של החברה היהודית המסורתית. זו שהעדיפה להביט בעולם מבעד לעדשה תיאולוגית והסבירה את כל הצרות והפורענויות שבאו על היהודים ברצונו של האל הטוב. הנובלה "סוסתי" גם בישרה על גוף שלם של יצירות שעסק בפרעות ביהודי מזרח אירופה, המכונה "ספרות פוגרומים". החשובה והמכריעה שביצירות הללו היא הפואמה "בעיר ההרגה", שכתב חיים נחמן ביאליק לאחר הפוגרום ביהודי קישינוב בפסח 1903.
וזה הסיפור: בעקבות פרעות קישינב יצא ביאליק (בשליחות הוועדה ההיסטורית היהודית) לגבות עדויות מפי יהודי העיר. כדברי יעקב גורן, חברי הוועדה, "בוודאי קיוו, אם לא בטחו ממש, כי למקרא התיאור המפורש והמאומת של מחזות הזוועה, תתעורר אצל הקורא החלטה נחושה כי כזאת לא ייתכן עוד כי יקרה בישראל". בסופו של דבר, ביאליק גנז את העדויות שאסף, וכתב את "בעיר ההרגה". שם, בפתחה של הפואמה, דובר אלוקי מצווה על שליחו: "קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל הַחֲצֵרוֹת, וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל הַגְּדֵרוֹת". הכוח העצום שמשוקע בשורות הללו נובע בין היתר מהפתוס הנבואי ומהתמונה המחרידה, שנועדה להותיר רושם של תיעוד פורנזי.
הפואמה לא מתארת את יהודי קישינב רק בהרס ובחורבן הפיזי של הפוגרום, אלא גם בעליבותם, באוזלת ידם ובמורך ליבם. שיאה של תמונה זאת מגיע בסצנה, שבה מתאר הדובר כיצד גברים יהודים מוגי לב מציצים בנשותיהם הנאנסות בידי הפורעים. אחר כך הכוהנים שבהם פונים אל הרב כדי לשאול אם הן מותרות או אסורות להם. ביאליק לא מצא כל עדות לכך, אבל התמונה הזאת שירתה את רצונו לתאר את החברה היהודית בשפלותה, כדי לעורר אותה לפעולה.
הפואמה שכתב ביאליק הפכה לאבן דרך בתולדות כוח המגן העברי: היא המריצה צעירים יהודים להתארגן בקבוצות של הגנה עצמית כדי להתגונן מפני הפורעים. בין אותם צעירים היו מי שבאו לארץ ישראל בימי העלייה השנייה וייסדו את ארגון בר־גיורא, ואחר כך, במעין שרשרת של מסירה - את ארגון השומר, את "ההגנה" ומאוחר יותר את צבא ההגנה לישראל.
