בשנת 2009, "מישהו בדרך הנה", מחזהו של חתן פרס נובל הטרי יון פוסה (עליו גם זכה בפרס איבסן היוקרתי) - לא אושר על ידי סל התרבות הארצי לצפייה לתלמידי תיכון. חברי הוועדה אמרו אז שהוא "לא נופל להגדרה של מחזה", ולכן המופע כולו לא נתפס כהצגת תיאטרון. וזה למרות שבאותו עשור, המחזות של פוסה הוצגו כמעט בכל תיאטרון מוערך (או שהחזיק מעצמו כזה), בעולם המערבי. וכך, בזמן שפוסה הוזכר בנשימה אחת עם הנריק איבסן, גדול המחזאים הנורבגים, ובמידה רבה נחשב לממשיך דרכו - בארץ עדיין לא ממש הכירו אותו. לא את המחזות, לא את הספרים, ובטח שלא את השירה שכתב.
בית מבודד מול הים
פוסה הגיע לראשונה למחוזותינו בשנת 2005, לקריאת המחזה "חלום על סתיו", באחד מהערבים החתרניים שאצר מורי ורבי, איש התאטרון והמשורר פרופ' גד קינר, בקפה הקאמרי (כחלק מסדרת ערבים בה קראו מחזות יוצאי דופן, שלא קיבלו במה בתיאטראות הרפרטואריים). עד היום אני זוכרת את הרגע בו מילות המחזה מילאו את החלל, ולא היה לי ספק שאחד המחזות האחרים שלו - יהיה הפרויקט הבא שלי.
בשנת 2009 הרעיון קרם עור וגידים, ובחרתי ב"מישהו בדרך הנה" - אחד הטקסטים היותר קומוניקטיביים של פוסה, שזכה להצלחה בעולם ותורגם למעל ל-40 שפות. שלחתי לו מייל והוא הגיב מיד. שוחחנו על תיאטרון בכלל ועל תיאטרון בארץ בפרט, ופוסה התגלה כאיש עדין, נעים, שהיה מאוד נדיב ומאוד צנוע. התכונות הללו, העדינות והחביבות שלו, היו כל-כך בולטות – שלא יכולתי שלא לחשוב עד כמה זה הגיוני שגם הדמויות שלו, כמוהו, כל כך רגישויות ופגיעות.
פניתי לדורון תבורי בבקשה לתרגם את המחזה, הטקסט הדליק אותו ותוך זמן קצר הוא שלח לי את הטקסט בעברית, שמילותיו, עם כל האתגר המקצועי, נשמעו טבעיות בפי השחקנים. הוא עלה בתיאטרון תמונע, והיה למחזה הראשון (והיחיד) של פוסה שהציג בארץ באופן מקצועי.
במרכז המחזה עומדים גבר ואישה (בגילומם של גל הויברגר ולני שחף, ולצדם שיחק יפתח אופיר). דמויות ללא שם, ללא עבר וללא עתיד, שמבקשות למצוא מפלט מן החיים שבחוץ, בבית מבודד מול הים. אלה דמויות שבריריות, חסרות עור, שהחרדה שלהם הולכת וגוברת, ככל שחולפות הדקות.
כאן מעניין להבין שבמחזאות הנורבגית הים הוא ישות. הוא לא המקום הפסטורלי שהדמויות מגיעות להירגע מולו. הוא סוער, מסתורי ומסוכן, ועולים ממנו סודות אפלים-מיתיים הנעים בין מציאות, לחלום, לסיוט. וכך, לאורך המחזה, החרדה תופסת אותנו, הצופים. היא ממלאת אותנו אימה ולא נותנת מנוח. הדרמה מתרחשת כאן ועכשיו, בזה הרגע. החזרתיות האובססיבית של פוסה, כמו גם הניסיון האותנטי והנואש שלו לייצר מציאות חלופית דרך שפה ומבנים של שפה - חודרים את הצופה ושואבים אותו פנימה.
בעיבוד הבימתי, בחרתי בשפה מינימליסטית, שהייתה מבחינתי שיעור בצניעות. כבמאית, אני רוצה להביא פרשנות חדשה ומסעירה לטקסט, כזו שתאפשר לו לזרוח. אבל במקרה הזה, לטקסט היו דרישות משלו. כי כזה הוא פוסה - ציפור נדירה. כזו שכשאת נתקלת בה, את לא מסוגלת להתיק ממנה את המבט. הצבעוניות שלו מרהיבה ובלתי צפויה, הקול כה נדיר, והצלילים מהפנטים ומטלטלים. השפה ה״פוסאית״ מציגה מערכות יחסים באופן יוצא דופן, ובשפה מינימליסטית, חסכנית, ועם זאת פיוטית ומוסיקאלית כל כך – היא נפרסת במלוא יופייה.
