הכל ״וואו״ בספר הזה, והוא בכל זאת החמצה

דומה שבשלוש השנים האחרונות עולה יצירתו של רועי חן על גדותיה, וידו (הספרותית) נמצאת בכל. חן, מחזאי הבית של תיאטרון גשר, העלה מאז 2020 שני מחזות מקוריים למבוגרים ומחזה לילדים מפרי עטו. הוא גם תרגם מחדש את "השחף" של צ'כוב ואת "פו הדוב", ופרסם את הרומן המצוין "נשמות", שזיכה אותו במועמדות לפרס ספיר. כעת הוא מפרסם רומן נוסף.

הפריון הספרותי של חן - שחולש על תיאטרון, סיפורת ותרגום, שמדלג בין מבוגרים, ילדים ונוער ושמלהטט בעברית, באנגלית, ברוסית ובאיטלקית - מאפיין מאוד את שני הרומנים האחרונים שלו: "נשמות" ו"רעש גדול" החדש. שתי היצירות הללו גדושות, עמוסות דמויות, אירועים ותפניות עלילתיות, ובעיקר הן מלאות בקולות ובדיבור - רעש גדול, לרוב במובן הכי טוב של המילה.

אולי משום שצמח בתיאטרון, יש לרועי חן חיבה לריבוי דמויות וליצירת פוליפוניה ברומנים שלו. ב"נשמות" הזכור לטובה מתאר גרישה השתקן, במונולוג שוצף וסוער, חמישה גלגולי נשמות שונים שעברו עליו במקומות ובתקופות שונות בהיסטוריה. ואם לא די בכך, הרומן כולו מסופר לסירוגין בקולן של שתי דמויות: גרישה הבן ואמו, שאיתה הוא מתגורר.

"רעש גדול" בנוי בצורה לא פחות יצירתית ומרובת קולות, והוא מורכב משלושה חלקים משלימים. הראשון מציג את סיפורה של גבריאלה, תיכוניסטית ונגנית צ'לו מחוננת שנמצאת במסע ברחבי תל אביב בעקבות אהבת נעוריה ליונתן טאוב, "הילד הרע" של הכיתה. חלק זה מתרחש במהלך יום לימודים אחד, שבו גבריאלה "מבריזה" מבית הספר לראשונה בחייה.

החלק הראשון בנוי באנלוגיה לשיעורים שגבריאלה מחמיצה בשעה זו בבית הספר, שאליהם חן מספק לנו הצצה חלקית בלבד. ההקבלות בין קורותיה של גבריאלה לבין השיעורים שבכיתה נדמות לפעמים כגימיק, וחלקן מעט חורקות, אך חן משתמש ביכולותיו הקומיות והיצירתיות כמחבר כדי להפיק מהן את המרב. למשל - כשגבריאלה תוהה לעצמה, בזמן שבכיתה מתקיים שיעור אזרחות, אם ניתן להגדיר אותה ואת יונתן כלאום על בסיס השפה, התרבות וההיסטוריה המשותפת שלהם; או בשעה של שיעור תולדות המוזיקה, כשהיא עסוקה בלחולל קקופוניית צעקות מתוזמרת היטב בדיזנגוף סנטר.

החלק השני של הרומן עוסק בנועה, אמה של גבריאלה, אשת קריירה עסוקה ודברנית בלתי נלאית, שמקבלת במתנה ממשפחתה לכבוד יום הולדתה ה־40 סדנת שתיקה בת 24 שעות בהרי ירושלים. ההתנגשות הבלתי נמנעת בין השצף המילולי של נועה לבין הנשים הרוחניות בסדנת השתיקה מתרחשת מהר מהצפוי, ונועה יוצאת אף היא לאודיסיאה סוריאליסטית ברחבי ירושלים.

בניגוד לתל אביב, שעליה חן כותב באמינות, ובדייקנות שמגיעה לרמת הניווט בין החנויות בדיזנגוף סנטר - ירושלים של חן קצת פחות אמינה, והיא מצטיירת כמעין אידיאה של הבירה בעיניו של תל־אביבי מצוי. כך, למשל, כשנועה נקלעת למסיבה של צעירים ירושלמים, "שנדמה שדבר לא קושר ביניהם מלבד העובדה שכולם צעירים. צעירים בהרבה מנועה. קוד הלבוש - מעורב ירושלמי, שרוואל בדואי מתחת לחולצה מחויטת, או חצאית ארוכה וגופייה שקופה. היא מזהה חייל עם דיסקית מתנופפת, בחור בחליפת פרקליט, מישהי בשמלה ששוליה נשרכים על הרצפה, אולי סטודנטית מבצלאל, שני צעירים ממזרח העיר, נער בחולצת בטן, נערה במכנסונים קצרים מאוד, כולם משלחים איברים לכל עבר".

מוחו הקודח של חן מצא גם כאן תחבולה מחוכמת, שלפיה נבנה החלק השני ברומן: כותרות הפרקים לקוחות מהודעות הברכה שנועה מקבלת מחבריה - "מזל טוב, מלכה!", "פאקינג ארבעים!!!!" וכן הלאה - ותוכנו של כל פרק מתכתב, על פי רוב באירוניה מרירה, עם ברכת יום ההולדת הגנרית שעומדת בראשו.

החלק השלישי והטוב ביותר של הרומן מציג את ציפורה, אמה של נועה וסבתה של גבריאלה, דמות מזן שעל פי רוב לא מפרנס גיבורות של רומנים. ציפורה היא תל־אביבית, מתבודדת, אתיאיסטית, קשישה, עקשנית ונרגנת, שהמילה "כולירות" חביבה עליה במיוחד. במקצועה היא מתרגמת ספרים משלל סוגים, אך מפעל חייה היה להשלים תרגום ראשון לעברית של "Finnegans Wake" - יצירת המופת החידתית של הסופר האירי ג'יימס ג'ויס. אחת הסיבות לנרגנותה הכללית היא שלא זכתה להכרה על מפעלה, היות ש"הם נתנו את הפרס לשמוק ההוא, עם היוונית העתיקה שלו".

השגרה האינטלקטואלית הביתית והיקרה מפז של ציפורה מופרת פעם אחר פעם בידי לא אחר מאשר א־לוהים בכבודו ובעצמו, שבוחר להתגלות דווקא אליה ולמנות אותה לנביאת החורבן שלו, רגע לפני פרוץ מגיפת הקורונה והמשברים שהתרחשו מאז, המוכרים לקוראים היטב, עם הרעש הגדול והשתיקה הגדולה שבאו איתם. עם זאת, ציפורה, כמו יונה הנביא בשעתו, יוצאת למסע כדי להתחמק ממשא הנבואה המעיק שנכפה עליה. אודה ואתוודה שלעיתים צחקתי בקול כשקראתי חלק מהדיאלוגים השנונים בין ציפורה, שלשונה חדה מתער, לבין האל שהיא לא מאמינה בו.

כשמביטים על הרומן כולו ממעוף הציפור מתגלה כי כל אחת משלוש הגיבורות, או מוטב לומר האנטי־גיבורות, יוצאת באותו סוף השבוע הסתמי למראה בפברואר 2020 למסע משלה. במציאות החיצונית של ירושלים ותל אביב, אך בראש ובראשונה - בראשה. כלומר, הסבתא, הבת והנכדה נעות במסע מילולי גדוש, "רעש גדול", שנמצא בתודעה הפנימית הייחודית והעשירה להדהים של כל אחת מהן.

על אף העומס הצורני והתחכום הרב של הרומן, מלא הברק והיצירתיות, הקריאה בו מהנה וסוחפת - בעיקר הודות לכוחו הגדול של רועי חן, שנובע כנראה מעבודתו בתיאטרון, לכתוב דמויות חיות ומהימנות שלכל אחת מהן שפה משלה ודרך משלה להיות מיוחדת ושובת לב: גבריאלה הקטנטנה והמאוהבת, שעם הצ'לו הנישא תמידית על גבה היא נראית מאחור כמו "צ'לו עם רגליים"; נועה, ששטף המילים הבלתי פוסק שהיא מטביעה בו את עצמה מתגלה ככסות לדחיות שחוותה ולמשבר גיל ה־40 שהיא עוברת; ואפילו ציפורה, אשת הספרות הנרגנת והמיזנתרופית, מצליחה להתגלות תחת קולמוסו של חן בגדולתה ובפגיעותה.

ובכל זאת, יש גם מעין תחושת החמצה ביצירה, שרק מרפרפת במכחול עדין מאוד על הסוגיות שעומדות במרכזה: משפחה, נשיות, אהבה וזוגיות, הערך של ספרות ואמנות, חשיבותם של חלומות מקצועיים והישגים, וכן משברים חברתיים ועולמיים. באותו האופן המרופרף ואף החפוז, מערכת היחסים המשולשת שבין הדמויות הראשיות נותרת במישור בסיסי של מתחים משפחתיים בין־דוריים, ולא מגיעה לשיא הראוי לה. כך יוצא ששלושת חלקי הספר הנפלאים מתקשים להתגבש לכדי יצירה אחת. כלומר, למרות המאמץ הרב הנעשה בחן, "רעש גדול" משאיר בעיקר שלושה סיפורי מסע ושלוש דמויות נפלאות, אך אין בו את הגדלות הספרותית ואת המופת - שחן עצמו כבר הצליח להשיג ב"נשמות" - שהופכים רעש גדול וקולות רבים ליצירה שלמה.

רעש גדול / רועי חן, עורכת: יערה שחורי. כתר, 2023. 236 עמ'