בדרך למטה: "המחלה חשוכת המרפא" שכולכם נולדתם איתה

כשהמשוררת לאה גולדברג היתה בשנות ה־50 לחייה, היא כתבה את השיר "אלַי", אחד משירי הזיקנה היפים ביותר בעברית: "הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי / בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת / וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים / עַד יָפִיתִי מְאֹד. // בְּעֵינַי נִשְׁקָפִים / הַנּוֹפִים. / וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי / יִשְּׁרוּ צְעָדַי - / עֲיֵפִים וְיָפִים". המבט העדין והחומל של גולדברג בעצמה מתבונן בזיקנה באופן שנוסך עליה ניחוח של שלווה והשלמה.

באותן השנים, בעוד גולדברג משלימה עם זקנתה, המשורר דוד אבידן, שהיה בן 26 בלבד, שאל בשיר מפורסם בשם "ערב פתאומי": "אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו?". על כך הוא השיב תשובה מצמררת ואכזרית להפליא: "הוּא קָם בַּבֹּקֶר, וּבֹקֶר בּוֹ לֹא קָם. / הוּא מְדַשְׁדֵּשׁ אֶל הַמִּטְבָּח, וְשָׁם / הַמַּיִם הַפּוֹשְׁרִים יַזְכִּירוּ לוֹ, / שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ (...) אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ? / לֹא מֶלֶך / וְיִפּוֹל / לֹא עַל חַרְבּו". בניגוד גמור לגולדברג, חייו של האדם הזקן, אליבא דאבידן הצעיר, שבריריים ועלובים כל כך, עד שאפשרות המוות "(הנפילה") כמעט נראית כגאולה או כנחמה פורתא.

שני המשוררים העברים הללו מסמנים בשירים אלה את הקטבים האפשריים של התבוננות ספרותית בזיקנה: מן הצד האחד - הזיקנה כ"גיל הזהב", תקופה של השלמה, זיכוך, מלאוּת, תבונה, שלווה וניסיון חיים; מנגד - הזיקנה כתקופת דעיכה גופנית ונפשית, כימים של בגידת הגוף והחושים, טשטוש הזיכרון, צער על הנעורים שחלפו ועמידה לנוכח המוות הבלתי נמנע.

הספר "על ההזדקנות: מרד וכניעה", שהופיע זה עתה בעברית וכולל חמש מסות של הפילוסוף ז'אן אמרי, נוטה במובהק לקוטב ה"אבידני" והפסימי. הספר, המבוסס על חמש הרצאות שאמרי נשא ברדיו בשנת 1968, מתנגד במובהק לדיון ב"זיקנה" כמצב ביולוגי נתון וסטטי, שמגיעים אליו בנקודה ברורה. כפי שמסבירה הפילוסופית עילית פרבר, בהקדמתה מאירת העיניים לספר, אמרי לא דן ב"זיקנה" כמצב בחיים, אלא מבקש לדבר על "הזדקנות" - תהליך הידרדרות הדרגתי והכרחי, שאין בו גרם של נחמה, חמלה או עדינות, והוא נגמר רק בסוף הבלתי נמנע - ב"נפילה" החותמת והסופית.

חמש המסות שבספר מחולקות על פי אותו תהליך ומסמנות את שלביו: "היות וחלוף הזמן" - פרק פילוסופי על אודות תפיסת הזמן והחיים הסובייקטיביים בתוכו כ"זמן נחווה"; "להיעשות זר לעצמך" - פרק ספרותי ויפה להפליא על חוויית הזרות והניכור כלפי הגוף בתהליך ההזדקנות, שמובילה לניסיון כושל למרד בזיקנה; "מבטם של האחרים" - פרק על החוויה החברתית הקשה הכרוכה בהזדקנות ועל תפיסת החברה את האדם המזדקן; "לא להבין יותר את העולם" - הפרק הנוגע ביותר ללב שבספר, העוסק בתפיסת המזדקן את העולם שרץ הרחק ממנו ומשתנה לנגד עיניו לבלי הכר באופנות, בתפיסות, בטכנולוגיות ועוד; "לחיות עם המיתה" - הפרק החותם המתמודד עם חוויית החיים לנוכח המוות המתקרב, ומתאר את הכניעה לצל שהוא מטיל.

אמרי נולד בווינה בשם הנס מאייר, בשנת 1912, למשפחה יהודית מתבוללת. אמרי (סיכול אותיות של מאייר), נודע בעברית בעיקר בשל ספרו "מעבר לאשמה ולכפרה" משנת 1964, שתורגם לעברית על ידי יונתן ניראד (עם עובד, 2000). ספר זה, בעל אותו מבנה של חמש מסות, מתאר בעוצמה אדירה את חוויותיו של אמרי במלחמת העולם השנייה, שבה נתפס בצרפת כאיש רוח יהודי וכאיש תנועת ההתנגדות הבלגית, עוּנה על ידי הגסטפו ושרד את אושוויץ, בוכנוואלד וברגן־בלזן, ואת הגותו בעקבות המלחמה.

סגנונו של אמרי נע בין פילוסופיה, סוציולוגיה, ספרות ואוטוביוגרפיה, ובפתח על ההזדקנות הוא מצהיר כי ניתן לפגוש בספר אנשים מזדקנים "כדמות מוכרת היטב מיצירה ספרותית", "כהפשטה טהורה מכוח הדמיון", ואפילו "בקווי המתאר של כותב שורות אלה".

"על ההזדקנות" גדוש ציטטות ואזכורים לפילוסופים (דקארט, קאנט, ניטשה, היידגר, ראסל, סארטר, סימון דה בובואר, ברגסון) ולסופרים (גתה, תומאס מאן, הלדרלין, לסינג, פרוסט). כמו כן, אמרי מרבה ללהטט במשחקי מילים עדינים ומחוכמים בגרמנית ובצרפתית. את כל אלה מצליחה המתרגמת מגרמנית, ליאורה בינג־היידגקר, להעביר בזהירות ובידענות רבה, בהערות השוליים המלוות את הספר ובגוף הטקסט, תוך שהיא מנווטת את הקורא בין שלל המונחים והרעיונות שפרנסו את מוחו הקודח של אמרי.

הקריאה אינה קלה, לא מצד התוכן המורכב והממד הרגשי המלווה אותו, ולא מצד השפה והסגנון האינטלקטואלי. אף על פי כן, קל מאוד להיבלע במסות המהפנטות ולגמוע את דברי נבואת הזעם האכזרית שלו. דבריו המפוכחים והקשים של אמרי על כישלון כל אפשרות של מרד בהזדקנות ועל הכניעה הסופית בפני המוות, דברים החותמים את מסתו החמישית בספר, מתחברים, כפי שגם הוא עצמו מצהיר, למסתו "יד נשלחת בנפש", על מוות מרצון, שכתב ב־1976, שנתיים לפני שאכן שלח יד בנפשו והתאבד.

אם אכן מדובר בספר קשה וכואב המציג את חוויית ההזדקנות כחוויה פילוסופית, פסיכולוגית וחברתית חסרת כל שלווה וחן ומלאה סבל והתפוררות - מתבקש לשאול: מדוע בכלל לקרוא את הספר?

ניתן לטעון תחילה שהספר מציע לקוראים מחשבות כלליות ומרתקות על זמן ועל החיים בתוכו, שאינן קשורות בהכרח בהזדקנות. נוסף על כך, ספרו של אמרי מצליח לומר דבר מה עמוק על הזיקנה בספרות ובתרבות, ולייצר אמפתיה כלפי אותן דמויות בדיוניות וממשיות שהוא מציג. שלישית, כתוצאה מכך, בכוחו של הספר לפקוח את עיני הקורא לעוולות איומות שהחברה גורמת לאנשים מזדקנים, באופן שבו היא מתייחסת אליהם במודע ושלא במודע.

עם זאת, דומה שאם היינו מפנים את השאלה הזו אל אמרי עצמו, הוא היה משיב שהספר מציע לנפץ אשליה גדולה, קיטשית, נפוצה ורבת שנים סביב הזיקנה. לכן, להבדיל מכל נחמה, חמלה או שלווה, זהו ספר אשר מבקש להיישיר מבט מפוכח אל "המחלה חשוכת המרפא שאיתה אנו באים לעולם", ולנסות לכתוב עליה אמת צרופה בלבד.

אכן כך חותם אמרי את ספרו: "האם א' (כינויו של אמרי לעצמו ולאדם המזדקן כאחד) תרם משהו לערעור שיווי המשקל, להוקעת הפשרה, להרס הדימוי של הסוגה, למיגור הנחמה? הוא מקווה כך. הימים מתכווצים ונהיים צחיחים, הוא משתוקק לומר את האמת". √

ז'אן אמרי, על ההזדקנות: מרד וכניעה, תרגום מגרמנית: ליאורה בינג־היידקר, עריכה מדעית ומבוא: עילית פרבר. כרמל, 2023. 169 עמ'