ההכרזה על זכייתה בפרס ספיר לספר ביכורים על "לילה אחד, מרקוביץ'" (כנרת זמורה ביתן) תפסה את איילת גונדר-גושן בהפתעה גמורה. "דורית רביניאן אמרה לי על הזכייה משהו נורא יפה - זה כמו ילדה קטנה שקיבלה נעלי עקב לראשונה ורצה בבית ועושה רעש כדי לראות איך זה מרגיש להיות גדולים. וככה אני, עוד לא לגמרי מרגישה נוח בתוך הטייטל של סופרת", אומרת גונדר-גושן יום לאחר שקיבלה את הפרס בטקס החגיגי בנמל תל אביב.
לדבריה, היא לא היתה בטוחה בעצמה עד ערב הפרס עצמו. "אם השומר בכניסה לטקס היה אומר לי: 'סליחה גברתי, את לא ברשימה', יש סיכוי שהייתי מקשיבה לו ועולה לאוטובוס בחזרה הביתה", היא מחייכת. ובכל זאת, כעת אולי היא תסתגל למעמדה כהבטחה ספרותית.
איילת גונדר-גושן, שנמצאת במהלך עבודה על דוקטורט בפסיכולוגיה, החליטה במהלך לימודי התואר השני שלה ללמוד תסריטאות בבית הספר סם שפיגל "בשביל הנפש". כך, למעשה, החלה בקריירה של כותבת, בעידודו הצמוד של אשכול נבו, שהיה המרצה שלה ודחף אותה אל הבריכה הקרה של כתיבת ספר ראשון. האם היא רואה בספרות מקלט או אופציה לקריירה? "אין לי מושג", היא אומרת, "אבל אני כן יודעת ובטוחה שאנשים תמיד יצטרכו סיפורים. אני מאוד אוהבת מיתולוגיות ותמיד רואה איך בכל התרבויות, למרות כל השונות ביניהן, תמיד יש הצורך הזה לספר סיפור".
היא גדלה בתל אביב, אך שורשיה נטועים בדור המייסד של קיבוצניקים ועירונים שבנו את הארץ. כשהיא נשאלת על הצורך לעסוק דווקא בנושא הזה בספר הביכורים שלה, היא עונה: "ספרות ישראלית חוזרת למקום הזה כי זה סוג של נקודה ארכימדית. כשאתה מסתכל על קום המדינה, זה סוג של חזרה לרחם של דם ואש ותמרות עשן. המדינה נולדה מתוך מלחמה איומה, ואז אתה תוהה איך אתה מתחיל חיים מתוך כל כך הרבה כאוס ואילו חיים אתה יכול לברוא כשנקודת המוצא שלהם היא כזאת".
וכשאת באה לכתוב על נושא משמעותי כל כך, מהם המקורות לסגנון הכתיבה שלך?
"אי אפשר להגיד מילה אחת בעברית בלי להחזיק את התנ"ך באיזשהו מקום מאחוריך, כי זה חלק מהותי מהמטען הספרותי שלנו. ניסיתי לייצר שפה שנעה בין האגדי ובין המציאות הבנאלית והיומיומית של קום המדינה. ללכת על חבל בין שתי תהומות, האחת של הציניות והשלילה המוחלטת והאחרת של ההערצה. מצאתי ששתיהן לחוד לא ביטאו את מה שהתרחש בזמן קום המדינה".
"אקט שבא מאהבה"
הדמות המרכזית בספרה של גונדר-גושן היא של סוכן המוסד יעקב מרקוביץ'. "עניין אותי מאוד לכתוב על מישהו שפעל בתקופה של הדברים הגדולים והחשובים, כשלמעשה הוא עצמו היה איש קטן מאוד. הרעיון של איש זניח בתקופה הזאת תפס אותי", היא מבהירה.
העיסוק שלך כפסיכולוגית סייע לך באפיון שלו? לקחת משהו מהמטופלים שלך?
"אין שום מטופל שהדמות מבוססת עליו, אבל בסיס הסיפור כולו הוא אמיתי, ומכאן נכנסה לפעולה הפסיכולוגית שבי, כשאני מבררת מה גורם לדמות לעשות את מה שהיא עושה ומהם המניעים הפנימיים הקטנים שלה. במקום שבו אנשים מציבים סימן קריאה ומכריזים 'מנוול!' - אני, בתור פסיכולוגית, מבינה שזה קל מדי ומנסה להבין את השורש של הדמות ומה מפעיל אותה".
נוסף על המרכיבים הנפשיים שבו, ספרה של גונדר-גושן מכיל מינון נכון ולא מתייפייף של נוסטלגיה ישראלית. גונדר-גושן סבורה כי הגעגוע הוא לאקט הבריאה של המדינה. "זה אקט שתמיד בא מאהבה, ובטח של מדינה חדשה. מאחורי הקלעים מתרחשים דברים, חלקם פחות טובים ונעימים, אבל הם לא מבטלים את מה שקורה בקדמת הבמה. בתקופה ההיא היתה השתוללות מטורפת של חיים שהתחילו כאן, והאדמה הצמיחה הכל מחדש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו