קאלצ'ר קלאב: רומן ראשון לעיתונאי ניב הדס

הפעם האחרונה שפגשתי את ניב הדס טרם ראיון זה הייתה לפני חודש, במסיבה של תחנת רדיו ישנה ואהובה שנסגרה לפני חמש שנים וחצי. מה שעל הנייר היה אמור להיות פחות ערב נוסטלגי ויותר קאמבק חד פעמי ותזכורת מתקתקה למסיבות שפעם נחשבו לבין הטובות בזמנן, מתגלה בשלב די מוקדם של הערב כגלולת פיכחון מרה. פחות בלאסט פרום דה פאסט ויותר נצנוץ אחרון ולא מרשים במיוחד מכוכב שמת מזמן.

טרפת רחבת ריקודים לא נרשמה שם, בערב שהוקדש יותר לנוסטלגיה ולשיחות "Remember when" (סוגת השיחה הנחותה ביותר שיש – רפרנס שיבין כל גיק של טלוויזיה, וניב הוא בהחלט כזה). בהמשך הוא יעניק לתיקלוט שלו במסיבה את תואר "הסט הכי גרוע שלי אי פעם", יסביר (וידייק) אודות חוסר התאמה מושלם בין די ג'ייז, חלל וקהל, ושנינו נסכים שמדובר באירוע נפל. כזה שמעלה דיון על תפקידו של מתווך התרבות והמבקר, טייטל שהוא נשא בלא מעט מערכות עיתונות (גילוי נאות: כותב שורות אלה עבד תחתיו לפני כעשור) בעולם התקשורת העכשווי. "זה הכל קשור לדמוקרטיזציה של התקשורת ואמצעי הביטוי", הוא אומר. "גלית דיסטל אטבריאן נהייתה שרה מפוסטים בפייסבוק. היא הייתה סופרת אבל לא הייתה פובליציסטית. הפוסטים בפייסבוק עשו לה את הקריירה. ועוד איזה קריירה, פנסיה מהמדינה עד סוף חייה".

בדיוק. אתה התחלת לפעול בזמנים אחרים, כשעיצוב דעת קהל ובון טון תרבותי דרשו קצת יותר מגישה לרשת.
"אתה שואל האם לא חסרה לי החשיבות התרבותית של המתווך? אני דווקא מרגיש טוב עם המקום שעברתי אליו, שזה ביקורת טלוויזיה. אנשים נורא מחפשים את זה, מחפשים מה לראות. זו צורת הבילוי המועדפת היום, התרבות הכי נצרכת ואמצעי הביטוי האמנותי הכי פופולרי. אז נגיד שברמת האגו אני לא מרגיש איזה אבדן רלוונטיות. זה יצא לי בפוקס. ב'גלריה' שישי וגם בפודקאסט שלי זה מה שאנחנו מנסים לעשות, לשרטט איזשהו צייטגייסט. גם המקום שאתה כותב אתה עושה את זה מנסה לעשות את זה בשביל הקוראים שלו".

אולי לעשות את זה ב"הארץ" זה קל יותר, כי הקהל שלו מחפש ספציפית את הדברים האלה. מבחוץ זה לא בדיוק שרבו על תיק התרבות בחלוקת השלל של הממשלה הנוכחית.
"אני חושב שאנשים כן צמאים לזה, דווקא בגלל ההצפה של האינפורמציה. זה לא סתם ש'מה אתם רואים עכשיו?' זו תמיד השיחה הכי בוערת במפגש החברתי. לא עפתי על 'הלוטוס הלבן' אבל תראה כמה שיח היא מייצרת, איך היא מתניעה מפגשים חברתיים. היא ממש מחולל אנרגטי. אנשים מדברים על הדמויות שם כאילו הן בשר ודם. זו נקודת זכות למייק ווייט שיצר אותה, אבל זה גם מראה כמה תרבות עדיין מעסיקה אנשים והם מחפשים הדבר הזה של מה נכון לראות עכשיו. זה פחות קורה במוזיקה, שם יש תחושה שכל אחד חצב לעצמו את הנתיב. כבר אין משהו שהוא נחלת הכלל בטעם, הכל הולך עם הכל. פלייליסט של מישהו יכול להכיל משהו מאירוויזיון 76', שיר של לאונרד כהן וגם את 'פנתרה' של נועה קירל".

זמנו של הסנוביזם המוזיקלי, שעומד בלב ההגדרה העצמית של המבקר, בעצם עבר.
"וזה טוב, לא? זה נכון מה שאתה אומר, שזה הביא לפחיתות במעמד המבקר. כבר אין מישהו שאומר 'זה מה שצריך להקשיב לו עכשיו'. אני עורך את בן שלו לפעמים ואני קורא אותו כדי לקרוא את בן שלו, לא כדי לדעת מה לשמוע. אני חושב שהוא מראיין טוב ויש לו תובנות ואבחנות חדות על שירים, אבל ברמת הטעם זה נהיה מאוד אוטונומי".

אותה מסיבה לא מוצלחת מציעה גם לינק ישיר להעלאה של נושא חיי הלילה בתל אביב ומצבם הפחות מאידיאלי (גם אם זו כבר קלישאה בשלב זה), אחרי הסגירה של מועדונים כמו הבלוק וברים כמו הלוציפר. מקרה קשה במיוחד נרשם כשכמו כדי להוסיף עלבון לפציעה, במקום בו היה פעם ממוקם פעם האלפבית עומד כעת סניף של "ויקטורי". ניצחון של מי נרשם כאן - לא ממש ברור, אבל את מקומם של מערכת ההגברה, הספסלים והתורים לתאי שירותים תופסים עכשיו מוצרי חלב, פחיות שימורים, מחלקת נקניקים ותוגת מפסידים.   

"אני מרגיש טוב עם המקום שעברתי אליו, שהוא ביקורת טלוויזיה. אנשים נורא מחפשים את זה, מחפשים מה לראות. זו צורת הבילוי המועדפת היום, התרבות הכי נצרכת ואמצעי הביטוי האמנותי הכי פופולרי. אז נגיד שברמת האגו אני לא מרגיש איזה אבדן רלוונטיות"

"מניסיוני, אין ואקום אף פעם", הוא מפריך את השמועות על מותה של הסצנה. "זה תמיד נע בגלים, תמיד יש תחושה שיש איזה משבר. אז נכון, סגרו את הבלוק, אבל מתחילת הקורונה הוא כבר די קרטע וגם לפני זה הוא כבר נכנס לאיזו פינה של מינימל רומני שלא ברור מה בינו לבין הטעם, הסצנה או היצירה המקומית.

אני מדבר עם הקהל הטבעי שלי, במירכאות, בטור שאני כותב ובפודקאסט שאני מגיש ועם אנשים שעוקבים אחרי בטוויטר, ובא לי להגיע גם לאנשים שלא חשופים אלי ב'הארץ'. לא חושב שלי ולהם לא יכול להיות שיח משותף ושהם לא יכולים ליהנות מהספר. אם הם יבחרו לקרוא אותו? הלוואי. זה יהיה מאוד כיף"

"הברקפסט התנהל לא טוב, אבל הפאי מתנהל יותר טוב כנראה. ויש גם עכשיו את 'בור'. האוזן קנו את הבוטלג, לא יודע מה יהיה עם זה אבל יש ניסיונות. יש במסגר מקום שפתחו עכשיו שנקרא 'דום TLV'. לקחו שמות של שני מקומות של פעם וחיברו ביניהם. הלוגו שלו נורא דומה לזה של הבלוק, אז בוא נגיד שזו השראה. אבל זה מקום חדש. לך לתדר. היה פה פעם משהו כמו התדר? סופרמרקט של קלאבינג ותרבות אלטרנטיב ומוזיקה. קורים שם דברים ויש מסיבות. אני חושב שמועדון כמו הבלוק באמת פחות מתאים לעכשיו. כמו שיש את הסגמנטציה הזו בפלייליסטים, שלכל אחד יש את הפלייליסט שלו ואת רשימת הצפייה שלו, לכל אחד יש טעם קצת אחר ונהיות מיני-סצנות. זה מגניב. כי דברים מתרסקים ומתפוררים ואז מתאחדים למשהו חדש".

אז עכשיו זה לא יותר משלב לימינלי, עד שתתקבל צורה מגובשת חדשה?
"נראה לי שכן. הדברים הם כל הזמן דינמיים, אתה אף פעם לא יודע מה יקרה. השלטון הנוכחי של העירייה נורא מנסה למשטר את הדברים, להרחיק את חיי הלילה לקצוות, למתחמים. בסוף איכשהו זה נמלט חזרה. תמיד יש איזו הסתגלות מחדש".

רמות משתנות של אקסצנטריות

"הלילה הוא לנצח" הוא לא רק תפיסת עולם רומנטית כמו שהוא גם שמו של ספרו החדש והראשון. בשנים האחרונות הדס, 45,  משמש עורך משנה במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ", לצד כתיבת טורים והגשת פודקאסט בנושא טלוויזיה. את ספר הביכורים שלו, שערכה נועה מנהיים ורואה אור בהוצאת "כנרת זמורה דביר" הוא הקדיש לשירה מייקין, זוגתו ובעצמה עורכת ועיתונאית בדה מרקר והארץ. נאמן לעצת הכתיבה המוכרת שיוחסה למארק טווין "כתוב על מה שאתה מכיר", הדס רקם רומן סמי-בלשי (גם אם אין ספק באשר לזהותו של הפושע בו), שעלילתו מתרחשת בין מערכות עיתונים, חללי קלאבים, ברים מעושנים וחדרים אחוריים של מועדונים.

כמו הלילה התל אביבי והתקשורת הישראלית, גם הוא רווי דמויות ברמות משתנות של אקסצנטריות ופיכחות. בין טורי דעה וביקורת (שנדמים לפעמים ממש כמו אייטמים אותנטיים ומספקים כמה מהרגעים המהנים בחוויית הקריאה של "הלילה הוא לנצח") הן שותות, עושות סמים, נעות על אדי היי של מסיבה טובה ומוטחות לקרקע ברגעי שפל, שלרוב מגיעים בכסות הבוקר.

"התחתנתי בחנות הרהיטים של קסטיאל, הכרתי אותו והייתי נוכח בסיטואציות שהוא לא מזהה אותי, שהוא לא יודע מיהו. אבל הוא לא היה גומר את עצמו באותה רמה (כמו הקורבנות) כי הוא היה צריך לתפקד. בגלל זה אני אומר - האמצעי הוא חסר משמעות או לפחות זניח. כי הייתה שם כוונת זדון, וזה הדבר החשוב"

זהו תיאור אפילו לא מוגזם מדי של חיי הקלאבינג, שנכתב כשאלה התאדו לחלוטין בימי הזוהר של הקורונה והדס מצא את עצמו עובר יחד עם בת זוגו למושב כפר חיים שבעמק חפר, שם הוא גר גם היום, אחרי שנים בהן היווה חלק בלתי נפרד מנוף הבילויים של תל אביב. למשמע ההצעה כי מדובר בשיר אהבה לעיר שעזב, קליטת אוזן פרוידיאנית (אולי) גורמת לו לשמוע דווקא את המונח "מכתב פרידה". "אני אולי קצת מבכה את המקום שלי בסצנה הזו, ומשלים עם המקום החדש שלי", הוא אומר.

שהוא?
"'זקן השבט' זה ביטוי גס כזה, ואני גם לא זקן השבט, אבל אני מאוד מהמבוגרים. אני קלאבר מ-94'. בראשון בדצמבר 94' הייתה מסיבת ערפדים באלנבי 58, זו הייתה המסיבה הראשונה שהלכתי אליה. אני לא יודע איך הייתי מסתכל פעם במסיבות על אנשים בגילי היום. זה נורא משונה".

אתה אומר 'אני בן 45, אולי אני לא צריך לעשות עוד את הדברים האלה"?
"אני עדיין נורא נהנה לתקלט ואני מרגיש, וזה יישמע נורא משעשע, שיש לי מה להגיד ושגם יש לי מה לתת. יש לי ולחברים שלי משהו אחר ממה שקורה עכשיו, אבל כן רלוונטי ומתכתב איתו. אני הכי נהנה לתקלט עם חברים, כי אז אני גם יכול להתבליין תוך כדי וזה נורא כיף לי. אנחנו נפגשים על העמדה, שמים מוזיקה, מקשיבים אחד לשני ותמיד עולים רעיונות חדשים. זה גם בילוי בשבילי. עדיין מדגדג לי אם אני רואה שם של די ג'יי שבא לי לשמוע, לא משנה אם ישראלי או מחו"ל.  פעם בשבועיים יוצא לי לישון בעיר בסוף השבוע".

ולהגיע למסיבה כבליין?
"אני קצת פחות מסוגל. אני יכול להיכנס לזה, להתחיל לרקוד והסיטואציה לא תהיה מנוכרת לי. חבר סחב אותי לאיזה אפטר לפני כמה חודשים ובאיזה שבע בבוקר מצאתי את עצמי הכי כמו פעם. תוך שנייה הרגשתי בבית".

אולי אתה חווה את מה שהרבה אנשים שעברו בלילה חוו בשלב מסוים. שזו הייתה פאזה, תקופה בתהליך החיברות שלהם בעיר.
"כן, אלה שאומרים 'אני כבר לא שם'. כשאני הייתי יותר צעיר הייתי מאלה שקוראים לאנשים כמוני 'המטוגנים'. ועכשיו אני המטוגן. זאת אומרת זה שלא יכול להשתחרר".

יש גם מי שרואים בתקופה ההיא פרק זמן רעיל בחיים שלהם. אני מכיר מישהי שהייתה יוצאת לאותו בר בכל לילה ואמרה לי פעם "שום דבר טוב לא גדל פה. יכולתי להיות מישהי אם לא הייתי נשאבת לכאן". אולי זה פשוט תירוץ טוב?  
"זה ניתוח פסיכולוגי בגרוש, אבל זה יכול להיות באמת תירוץ להגיד 'אה, זה הלילה'. אבל אם הוא לא היה אז החיים שלך היו נדפקים במקום אחר. להמון דברים יש את הפוטנציאל להתלבש על נקודות התורפה שלנו ולגרור אותנו למקום רע. אני גם בעבודה הגעתי למקומות האלה, שהתלבשו על נקודות התורפה שלי וזה גרר אותי למקום מאוד רע. זה יכול לקרות בהרבה מקומות וזה נכון שהלילה הוא טריגר להמון דברים, אבל הוא יכול לקחת אותך גם למקום נורא טוב. אני מסתכל על עצמי אבל לא רק על עצמי. אני נזכר בישראל אהרוני, שאמר לי פעם שהדבר הכי טוב שקרה לו זה שהוא התחיל ללכת למסיבות בגיל מבוגר וזה עזר לו להוריד במשקל ולמצוא את ה-center שלו".

אתה יודע מה הבדיחה המתבקשת כאן.
"ברור, וגם אני סיפרתי אותה, אבל זה לא רק זה. אני חושב שכשבן אדם שמבלה באמת אז הוא חופשי. זו תחושה שהיא פרייסלס. זה יכול לקרות לבד על הבר או עם חברים או על הרחבה או פה בפינה עם ג'וינט בפה. יש איזשהו שחרור שהוא באמת מדהים ואי אפשר לתאר אותו למי שלא בזה. החברים הכי קרובים שלי חייבים את זה. המחשבות הכי עמוקות שהיו לי בחיים היו על הרחבה. זה הסייף ספייס שלי".

תל אביב כעיר רפאים

תל אביב של הספר היא מעין דיסטופיה (לא לחלוטין בדיונית). כזו בה השילוש הלא קדוש הון-שלטון-עולם תחתון מכתיב, אפילו יותר מתמיד, את סדר היום והפועלים בה לא מודאגים עוד מזוטות כמו נראות. חלק מהתיאורים בו, של רחובות כמו קינג ג'ורג' או מוקדים כמו דיזנגוף סנטר הריקים מאדם, מזכירים מאוד את עיר הרפאים שהפכה תל אביב בזמן הסגרים הארוכים. הזמן בו החל לכתוב את הספר, אחרי שמה שבמקור היה טקטיקת חיזור נאלצה לקבל ביטוי במציאות, ותחביב צד שכל עוסק בכתיבה ועריכה יגיד לכם שהוא בערך הדבר האחרון שמתחשק לעשות אחרי יום עבודה, הפך להתחייבות. "כשהתחלתי עם שירה אמרתי לה שאני כותב ספר ויש לי כבר פרק. בשביל הדאווין!", הוא מסביר. "ואז, כשכבר היינו ביחד, היא שאלה אותי כל הזמן 'מה עם הספר שלך?' זה טוב הספר? יש לך כבר דמויות? יש דיאלוגים?' אז בחופשה ביוון אמרתי 'כוסאומו, עכשיו אני כותב פרק!'. מאז כתבתי שלוש פסקאות, אלף מילה בכל לילה'".

איך הגעת לכתוב דווקא רומן פשע דיסטופי?
"את הפרק הראשון שאחרי הפרולוג כתבתי ביוזמתי לאנתולוגית נואר שכתבו אסף גברון ואתגר קרת. שלחתי אותו למרות שהם לא ביקשו ממני. הם אמרו לי 'זה אחלה אבל כאילו, מה אתה רוצה שנעשה עם זה? יש לנו מכסת סיפורים, סגרנו עם כולם ואתה לא בתוכניות'. אני מת על סיפורי פשע, Crime fiction. וקראתי אנתולוגיה שערך ג'יימס אלרוי, הסופר שכתב את 'סודות אל.איי' ו'הדליה השחורה', של ספרות נואר מתחילת המאה ה-20. מה שמבדיל אותם מספרות הבלש זה שאלה סיפורים מהביבים של החיים. אמרתי 'בואנ'ה, אני אכתוב כל מני סיפורי פשע קטנים'. ראיתי כבר בעלי מועדונים שנכנסים לחובות מול עולם תחתון והלוואות בריבית ומסתבכים בצרות שגדולות עליהם. אמרתי 'אביא מהעולם שלי'. ואז החלטתי לכתוב על אנס בחיי הלילה, שזה משהו שנתקלתי בו, חוויתי אותו ויצא לי להתעמת איתו מכל האספקטים של זה".

לא צריך לדעת יותר מדי על חיי העיר כדי לעשות את הקישור בין ליאור חלפי, דמות עבריין המין שמופיעה בספר, לבין אלון קסטיאל – אדם מוכר ורב קשרים שפעל שנים רבות בחיי הלילה, עד שנידון למאסר לאחר עשרות תלונות על עבירות מין נגדו, שכללו הטרדה, מעשים מגונים, תקיפה ואונס. בספר, כמו בחיים, העבירות נעשו בחסות סם. במקרה של "הלילה הוא לנצח" מדובר בכזה דמיוני בשם NG – ראשי תיבות של No Guilt (אין אשמה). הסגולה העיקרית שלו פותרת את נוטלו מאחריות מוסרית (בעיני עצמו) בעת ביצוע עבירה. עבור הדס מדובר בקו עלילה שהוא שאב מחוויותיו במציאות, לאחר שחזה בקסטיאל בפעולה ונמנה עם אלה שפעלו כדי לעצור אותו.

זה לא קצת בעייתי לכתוב על נושא טעון כזה מעמדה של גבר?
"ניסיתי לספר סיפור שהוא אחר. לספר את הסיפור הזה זה נורא קשה ואלון קסטיאל הוא לא ההשראה היחידה שלי לסיפור הזה. הוא ממש לא המקרה היחיד. ניסיתי שהדמויות שכתבתי עליהן לא יהיו חד-מימדיות וקורבנות, אלא עגולות, מלאות ושלמות. אני מספר סיפור שהוא שלי".

ועדיין מאוד קרוב לבית.
"לא הייתי צריך לחקור הרבה בנושא, כי מישהי שיצאתי איתה עברה את זה וגם לצערי הרב ראיתי אותו פועל, כך שאני יכול להגיד לך בדיוק מה הוא עשה. ככה גם נולד הרעיון של הסם שהמצאתי. חלק מהדבר שקסטיאל היה עושה זה שהוא היה מוחק את עצמו באותה מידה שהוא היה מוחק אותן. אני לא חושב שזה רלוונטי אם כן או לא היה מעורב שם סם אונס. בסוף מה שקרה זה שהוא אנס. רציתי להראות שהוא מחק את עצמו כמו שהוא מחק אותן כי הוא היה חייב להסיר את אלמנט האשמה. התחתנתי בחנות הרהיטים של קסטיאל, הכרתי אותו וראיתי אותו בסיטואציות שלאו דווקא תמיד קשורות לפגיעה מינית, בהן הוא היה פשוט גמור, לא רואה בעיניים. הייתי נוכח בסיטואציות שהוא לא מזהה אותי, רגעים שהוא לא יודע מיהו. אבל הוא לא היה גומר את עצמו באותה רמה (כמו הקורבנות) כי הוא היה צריך לתפקד. בגלל זה אני אומר - האמצעי הוא חסר משמעות או לפחות זניח. כי הייתה שם כוונת זדון, וזה הדבר החשוב". 

"הכל נהיה נורא הומוגני"

קו עלילה נוסף שמופיע בספר עוסק בעורך שנאלץ להתפשר על ערכיו כדי לשרוד בעולם בו עיתונאים מוסגרים לרשויות באשמת ערעור של חוקי המשטר. בטיימינג שמרגיש כמו קמפיין שיווקי נהדר, הספר יוצא באחד החודשים הטעונים (גם במונחים ישראליים) שידעה המדינה, שכולל את הרפורמה המשפטית של יריב לוין ושיח על סגירת תאגיד השידור. הוא מעלה שאלות על אדפטציה, ערעור של מוסדות ביקורת שלטון וחופש עיתונות.
אמרת לא מזמן בראיון לפודקאסט ש"ישראל היום יכול להיות גם חתרני".
"בהרבה מקומות כן. אני קורא את מדור הדעות של 'ישראל היום' לא מעט כי זו גם העבודה שלי ואני קורא את המגזין של העיתון כי זו העבודה שלי ויש שם דברים שאתה לא רואה בהם רוח מפקד שעוברת דרך כל המדורים וכל העמדות וכל הדעות. בניגוד למקומות אחרים. יש מקומות שבהם זה הרבה יותר בולט בהם".

אולי רצית גם לצאת מאזור הנוחות שלך.
"להורים שלי היו המון חברים ליכודניקים והם היו מתווכחים על פוליטיקה. אבל כשהיו מגיעים הפיצוחים בסוף הארוחה זה היה נגמר ב'נפגשים גם בשבת הבאה בים'. זה קצת כואב לי שהכל נהיה נורא הומוגני. גם הסביבה שאתה מקיף את עצמך בה והאנשים שאתה פונה אליהם והפיד שלך. לאקו צ'יימבר הזה יש גם השלכה על היומיום, לא רק על האנשים שאתה עוקב אחריהם ועוקבים אחריך.

"יש אנשים שהייתי שמח להיות חבר שלהם למרות שהם ימניים, אז מה? זה נהיה עניין כזה שאם אני מצד אחד של המתרס אז אני חייב לציית לכל מיני חוקים ואם אני בצד השני אני גם צריך לציית לחוקים שלו. אתה רואה את זה המון בלעומתיות ימנית אבל גם בשמאל. אתה לא מסכים עם זה כדי לא להסכים עם זה או כי זו העמדה שלך? אלה זמנים נורא משונים לתהליכי חיברות. החברה הישראלית עוברת את התהליך הזה וזה בא לידי ביטוי בכמה שאנחנו משתבללים בתוך האנשים שאנחנו מקיפים את עצמנו בהם".

אין ספק שאתה נחשף כאן גם למי שלא נמנה עם הקהל השבוי שלך.
"הדבר הכאילו הטבעי היה שאתראיין למוסף הארץ אבל זה היה הכי גילוי עריות. רציתי בדיוק את ההיפך, להתרחק. אני מדבר עם הקהל הטבעי שלי, במירכאות, בטור שאני כותב ובפודקאסט שאני מגיש ועם אנשים שעוקבים אחרי בטוויטר, ובא לי להגיע גם לאנשים שלא חשופים אלי ב'הארץ'. לא חושב שלי ולהם לא יכול להיות שיח משותף ושהם לא יכולים ליהנות מהספר. אם הם יבחרו לקרוא אותו? הלוואי. זה יהיה מאוד כיף".