מדוחה אל דחי: סיפורה של סכנין אכן שווה ספר

מעברים של סופרים לערים נידחות כדי לספר משם את סיפורה של העיר מבעד לקבוצת הספורט המקומית הוא ז'אנר שהיה נפוץ למדי בתחילת המילניום הנוכחי הן בספרות הספורט האירופית והן בספרות הספורט האמריקית, שהגיעה כמובן באיחור לאחר זו האירופאית.

בישראל הז'אנר הזה לא קיים בכלל, וזאת בשל העובדה שרוב קבוצות הספורט המעניינות נמצאות בערים הגדולות וגם מכיוון שקיימת דלות משמעותית בספרות שעוסקת בספורט בישראל, אלא אם כן מדובר בספרים שהם דירוגי וויקיפדיה: הספורטאית הכי טובה, המשחקים האולימפיים הגדולים ואלבומי גביע העולם בכדורגל. מדובר במוצרי מדף מסחריים מצוינים, אבל לבטח לא ספרות.

באוגוסט 2007, חודשים ספורים אחרי שהשתחרר מהצבא, החליט טדי פסברג, ירושלמי ואוהד מושבע של בית”ר ירושלים, לוותר על הטיול שאחרי הצבא ולהחליף אותו במגורים במשך שנה בעיר סכנין שבמחוז הצפון. סכנין הייתה אז הלהיט של הכדורגל הישראלי: קבוצה ערבית ראשונה שזוכה בגביע המדינה, אליו מתוולה חיבוק מההמונים. היא הופכת לסנונית שאמורה לבשר שינוי עמוק בכדורגל ובחברה הישראלית. 15 שנה לקחו לו לעבד את הטקסטים שהחלו בבלוג באתר "וואלה!" לכדי ספר. בינתיים השלים הסטודנט הצעיר דוקטורט וכיום הוא משתייך לחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב, ונדמה שבחייו כיום אין שום קשר לבחור שהיה אז.

מדוע יצא הספר רק עכשיו? התשובות כמובן רבות ואישיות, אבל די לראות את סגנון הכתיבה האסוציאטיבי, הפרוע למדי בחלק מהפרקים של הספר, כדי להבין שאולי הופעתו של הספר דווקא עכשיו היא מעין פורקן עבור מי שחייו עברו לכתיבה מאורגנת ומלאה בחוקים משעממים ואינספור הגבלות, באדיבות עולם האקדמיה המעונב.

דווקא משום שספרו של פסברג הוא גם עדות היסטורית לתהליכים שהתרחשו מאז בקבוצת הכדורגל אותה הוא בחר לסקר, הוא מעניין למדי. שם הספר כמו מנסה להעתיק את המיינסטרים הישראלי – הלוא הוא דמות הקיבוצניק יפה התואר - אל תוך החברה הערבית שהופכת להיות אף היא חלק מההוויה הישראלית דרך הכדורגל. גם העובדה שהמחבר הוא אוהד בית"ר ירושלים אמורה להוסיף פלפל למה שמתרחש. אבל כחובב כדורגל, מה שעניין אותי הוא המרחק שעבר ומה קרה לדמויות השונות מאז: לדוגמה כוכב הכדורגל הצעיר, מאור בוזגלו, הגיע כחייל לסכנין ומאז הספיק לפרוש מכדורגל ולהפוך לכוכב ריאליטי, מאזן גנאיים, ה"מאמי" של הכדורגל והחברה הישראלית בעשור הקודם, הפך בשמאל הישראלי לגיבור הטראגי של מערכות הבחירות האחרונות כאשר מפלגתו רע"מ הייתה בין אלו שהפילה את ממשלת השינוי והוא נחשב לקיצוני וככזה "שיצא ממנו הערבי האמיתי".

סכנין עצמה הפכה לעובדה מוגמרת בכדורגל הישראלי, ומשחקיה מול בית"ר ירושלים אמנם נשארו בעלי פוטנציאל נפיץ, אבל נוכח היכולת העלובה של שתי הקבוצות על כר הדשא, גם לעוד משחק בליגת העל.

לסכנין הצטרפה בשנה החולפת קבוצה נוספת מהמגזר, בני ריינה, אך היא לא מצליחה להשתוות -  לסכנין לא בהישגיה הספורטיביים ולא בעניין שהיא מייצרת. סכנין שמתוארת בספר כקבוצה שללא רצון לקחה על עצמה לייצג מגזר שלם, הפכה בשנים האחרונות לקבוצה היחידה שמבלה כמעט קבוע בליגת העל הישראלית. בעוד כדורגלנים ערבים הפכו לכוכבים בין לאומים מאז הביקור של הסופר בסכנין, הקבוצות עצמן נשארו בעליבותן ועם חלומות שבורים להעפיל לליגת העל המקומית.

מקרה סכנין לא יצר שום תופעה ברמה הקבוצתית במגזר הערבי, והאצטדיון הביתי של סכנין מתמלא בצופים פעמים מעטות לאורך שנת המשחקים. היא הפכה לעוד קבוצה שמנוהלת רע בכדורגל הישראלי.

ייאמר לזכות פסברג שהספר אינו כתוב בלשון אקדמית ומרוחקת. הוא לא מאמין במסקנות חותכות או בפיתוח תזה קשיחה, אלא בוחר לתאר את את השנה בסכנין ככזאת המלאה באי הבנות ובחוויות משעשעות ובעיקר מספק הצצה נדירה בספרות הספורט הישראלית אל מאחורי הקלעים של קבוצת כדורגל ישראלית (לפני יותר מעשרים שנה עשה זאת אביב הברון עם ספרו "הירוקים" שעקב אחר מכבי חיפה). זהו ספר שחובבי כדורגל יאהבו גם בשל הנופך ההיסטורי שלו. במובנים רחבים יותר, כגון ההיבטים החברתיים, מחקריים, פסיכולוגיים והשוואתיים אין בו שום בשורה, ואולי טוב שכך, כי הוא מאפשר ליהנות מהקריאה בו, מבלי להיקלע לטרחנות מיותרת.

טדי פסברג / ערימה של חבר'ה על הדשא; הוצאת כרמל, 446 עמודים