אם רק הייתי

דמותו של המחפש הרוחני פטר דמיינוביץ' אוספנסקי ריחפה בבית ילדותי כדמות סבא שמעולם לא פגשנו. מבין מדפי הספרים הציצה הכריכה הירוקה עם הדימוי הכתום של "החיפוש אחר המופלא", ושמה של הדרך הרביעית והמורה הגדול גורדייף נמסרו בלחש הדוּר סוד מעת לעת. הוריי הכירו באחת מקבוצות העבודה הרוחנית ששגשגו בארץ בשנות ה־80, והושפעו בין היתר ממורי הדרך המזרח־אירופאים. אוספנסקי וגורדייף נודעו כמחפשים רוחניים, שתרו ברחבי העולם אחר דמויות מופת נסתרות והצליחו להציע שיטה רוחנית מבוססת. הם הציעו להולכים בדרכם אמצעים להתבוננות ועבודה פנימית שתוליך אותם לחיי רוח פעילים. לא על הרבה מזה דובר בביתי. מעטה סודיות עוטה את הקבוצות האלה, אך השם "אוספנסקי" לבדו מספיק כדי להרגיש בבית.

תרגום קטעי פרוזה שכתבו הוגים ותיאורטיקנים הוא כמעט תמיד מעשה מבורך. הכתיבה הספרותית מאפשרת להוגים ליישם את שיטתם בדמויות בשר ודף ובעלילה שתשקף תפיסת עולם מטאפיזית. לקוראים היא תאפשר לחשוב מחדש את השיטה, להתבונן בה כדרך חיים ממשית, כזו שמתווה את דרכן של הדמויות. את "חייו המוזרים של איוון אוסוקין" כתב אוספנסקי בראשית דרכו הרוחנית, עוד בטרם פגש את מורו הגדול גורדייף. אוספנסקי כבר היה שקוע במסעו הרוחני. כדי להבין את מהות האדם הוא למד ביולוגיה ופסיכולוגיה, חקר ספרות תיאוסופית ועבד כדי להרחיב את גבולות התודעה.

"חייו המוזרים של איוון אוסוקין" נכתב בשנת 1910, ואוספנסקי השלים מחדש את סופו בשנת 1947, חודשים ספורים לפני מותו. כותרת המשנה של הסיפור, "נובלה אוקולטית ממחזור הרעיונות של 'החזרה הנצחית'", משקפת מהרגע הראשון את הכוונה ההגותית של המחבר - לבחון את הרעיון העתיק של מציאות שמתקיימת חזור ושוב ללא הרף. הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה העלה על נס את התפיסה הזו כ־30 שנה לפני שכתב אוספנסקי את ספרו. "ואילו באחד הימים או הלילות היה מתגנב איזה דימון בעקבותיך עד לבדידותך המבודדת ביותר", כתב ניטשה בספרו "המדע העליז", וכה היה אומר לך: 'חיים אלה, אשר אתה חי כעת ואשר חיית עד כה, תהיה נאלץ לחיותם שוב ושוב ופעמים אינספור; ושום דבר לא יתחדש בהם, כי אם כל מה שהיה, כל כאב וכל עונג... בעל כורחך ישוב וירחש עימך והכל בדיוק באותו הקשר ובאותו סדר'". זהו בדיוק הקונפליקט הניצב בלב היצירה הזו.

החוזר המתמיד הוא איוון אוסוקין, צעיר כבן 25, הנפרד מאהובתו זיניאדה, שנוסעת עם משפחתה לקרים. היא מפצירה בו שיבוא איתה, אך הוא, מסיבות לא מגובשות דיין הנשענות על מצבו הכלכלי, מחליט להישאר מאחור. היא נוסעת ומצהירה כי תחכה לו, אך לא זמן רב. כמה חודשים לאחר מכן הוא מקבל מכתב, שבו נמסר שהיא החליטה להתחתן עם אחר. אוסוקין אוכל את ליבו. הוא יודע שזה באשמתו, שהוא יכול היה לנסוע איתה, והוא לא יודע להסביר מדוע פעל כך. הוא יושב בחדרו נואש, מוציא ממגירת השולחן אקדח וקליעים, טוען אותו, מניח בכיסו ויוצא החוצה. הוא מגיע אל ביתו של "קוסם אחד שהוא מכיר", וכלפיו הוא שוטח את טענותיו על החיים, בחירותיו והחרטות שלו. אולי הייתי יכול לעשות אחרת, מתרעם אוסוקין. אך הקוסם מפתיע אותו וטוען כלפיו: "גם אילו ידעת שדבר מסוים הוא בלתי נמנע, פעולותיך לא היו יכולות לשנות דבר לכאן או לכאן".

אוסוקין מספר כיצד העיפו אותו מהגימנסיה, כיצד סולק מבית דודו וכיצד נזרק מבית הספר לצוערים. "אסוננו הוא שאנחנו זוחלים כמו חתלתולים עיוורים ואיננו יודעים היכן נמצא קצה השולחן שהניחו אותנו עליו", הוא מתלונן. "אסוננו הוא שאנחנו עושים דברים מגוחכים, מפני שאיננו יודעים דבר על מה שיקרה בעתיד. אילו רק יכולנו לדעת! אילו רק יכולנו לראות מעט קדימה!"

הקוסם לוחש כמה מילים סתומות, זורק אבקה מסתורית אל האש שבאח, החדר נמלא עשן והופ - אוסוקין נעלם, ומתחיל את חייו מחדש. מרגע זה אנו הקוראים צוללים אל עולמו של אוסוקין, אל אותם אירועים שדיווח עליהם לקוסם - הגימנסיה, בית דודו, בית הספר לצוערים והנשים שמלוות אותו בכל אחד מהמקומות. למעשה, החזרה הנצחית הזו מעבירה את הקורא באותן תחנות, שנפתחות ונסגרות לעיני הקורא כמפוח אקורדיון.

אוספנסקי מתאר בחוכמה את הזליגה של הגיבור מן ההווה המייאש בחזרה אל ראשית ימיו כנער צעיר. בהתחלה אוסוקין מודע לכך שהוא חזר לעברו בעקבות מעשי הקוסם, והוא חווה מחדש את הדברים שהוא זוכר שכבר עשה. הוא אמנם לא מצליח לשנותם, וחוזר בכל פעם על אותן טעויות, אך הוא מודע לכך שהוא חווה את החוויה כעבר שאליו הוא שב מן העתיד. אך ככל שהזמן עובר, כך זיכרון הקוסם והחיים שכבר קרו נשכח ממנו, והוא מתחיל לחוות את חייו כמין חלום שנחלם כבר, מציאות מדומיינת רחוקה.

בהתחלה אוסוקין מתואר כמי ש"מבין דבר מה ואינו מבין דבר מה בעת ובעונה אחת, וכל ישותו נמלאת תחושה פנימית המבשרת ציפיות חדשות כלשהן". אך בהמשך חייו כבר נחווים במציאות מעיקה: "תימהוני אחד! כנראה אין לך שום מושג מה טיבו של המנגנון הארור הזה. הרי זה כל העניין, ששום דבר לא נעשה בבת אחת. הכל נעשה מעט־מעט, בהדרגה... אתה רואה הכל מרחוק, אבל כשאתה ניגש למשהו קרוב־קרוב, אינך רואה עוד את השלם אלא רק חלקים נפרדים ממנו, זוטות שאין להן שום חשיבות. לא, אחי, זו מלכודת מהסוג שהשד עצמו ישבור בה רגל".

אופיו של איוון אוסוקין ילדותי למדי, והוא מועד למעשים שמסבכים אותו פעם אחר פעם. גם כשהוא יודע שהוא עושה מעשה שהוא יתחרט עליו, הוא בכל זאת בוחר לפעול כך. תכונת אופי זו מוסיפה תהייה על גורל החזרה הנצחית - ואילו היה מדובר בדמות פחות עקשנית, פחות פוחזת וקפריזית, גם אז היתה נידונה לחזרתיות בלתי נגמרת? ניתן למצוא כמה תשובות לשאלות שכאלה בכמה מן הסופים השונים שהציע אוספנסקי לנובלה. כך או כך, מה שאוספנסקי מבקש להראות הוא שלא פעם אנו כבר יודעים את הסודות הגדולים של חיינו, אך חסר לנו דבר אחד כדי לחיות אותם כראוי - להבין אותם באמת. 

פ.ד. אוספנסקי / חייו המוזרים של איוון אוסוקין;
מרוסית: דינה מרקון, תשע נשמות, 232 עמ'