ספר השירה החדש של אורין רוזנר: העונג שבחרדה

רבים משירי הספר "פעמון", ספרה השני של המשוררת אורין רוזנר, הם שירי אהבה. עם זאת, קביעה זו נכונה רק במידה מסוימת, מפני שחלקם הקטן הם שירי אהבה "תמימים", כמו השיר "האדם הראשון": "כַּמָּה בּוֹדֵד יָכֹלְתָּ לִהְיוֹת, הָאָדָם הָרִאשׁוֹן / בְּכָל עֶרֶב לְהַדְלִיק אֵשׁ / בְּכָל לַיְלָה לִשְׂרֹד / בְּכָל בֹּקֶר, הֶעָשָׁן הַמַּחֲנִיק בָּרֵאוֹת - // וְאָז אָדָם שֵׁנִי מוֹפִיעַ / וּמַנִּיחַ אֶת מְחִילַת יָדְךָ / בְּשֶׁקַע יָדוֹ, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה / אָדָם בְּתוֹךְ אָדָם, / מְעָרָה בְּתוֹךְ מְעָרָה".
שיר זה הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, היות שברבים משירי האהבה שלה יש לרוזנר נטייה לחוּג בעדינות סביב המסוכן, האלים והסוטה - מחול תמידי על סף תהום. כך, למשל, בשיר "השתמטות", שבו הדוברת חוגגת את חיי אהובה "הפחדן", המשתמט ממילואים ומעדיף להישאר איתה במיטה; לכאורה - רומנטיקה ישראלית לנוכח סכנת המוות הקיומית הלאומית. עם זאת, הדוברת מתארת לפתע מחשבה אחרת לגמרי: "וַאֲנִי פּוֹחֶדֶת / מִכַּמָּה שֶׁהָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיֵּלֵךְ אִתָּם, / שֶׁלֹּא יָמוּת, רַק שֶׁכִּמְעַט, / רַק שֶׁסְּתָם - / כַּדּוּר יִלְחַשׁ לְיַד אָזְנוֹ, / כַּדּוּר רַק יְנַשֵּׁק אֶת צַוָּארוֹ, / יְרַפְרֵף בִּשְׂפָתָיו, יְדַגְדֵּג בְּעוֹפֶרֶת" - בכך המשוררת מכוננת פנטזיה ארוטית מעט פרוורטית, הנובעת מהקרבה של אהובה למוות.

בשירים אחרים רוזנר ממשיכה לבסס את הארוטיקה הייחודית החצופה־מסתכנת הזו: למשל, ב"שיר אהבה קרניבורי" (בואכה נקרופילי), המוקדש לאהוב המכין עוף ממולא באורז ובצימוקים: "[..] לְמַטָּה / בֵּין רַגְלָיו, אַתָּה מַטְלִיא אֶת הָעוֹר הַמְּצֻמְרָר, / וּמַכְנִיס אֶל הַתַּנּוּר / עַד שֶׁהַבַּיִת נִמְלָא בְּרֵיחוֹ, / וּבָרֵיחַ הַזֶּה אֲנַחְנוּ שׁוֹכְבִים / עַד שֶׁהַחֹם נַעֲשֶׂה עַז דַּיּוֹ, / וְהַבָּשָׂר רַךְ דַּיּוֹ". כך גם במחזור שירים בשם "פורנו", המציג בפירוט רב פנטזיה סוריאליסטית כמעט אלימה מחדר המיטות: "לִפְעָמִים כְּשֶׁאֲנַחְנוּ שׁוֹכְבִים / הָאוֹר הַכָּחֹל נִדְלַק בְּעֵינֶיךָ, / הַחֶדֶר נִמְלָא בְּנָשִׁים שֶׁצָּפִיתָ בָּהֶן / וְהֵן מִתְעוֹפְפוֹת בַּחֶדֶר, מְרַצְּדוֹת כְּמוֹ גַּחְלִילִיּוֹת[...] הֵן נָשִׁים וְהֵן נוֹעֲצוֹת אֶת שִׁנֵּיהֶן בְּעָרְפִּי / הוֹפְכוֹת אוֹתִי עַל בִּטְנִי / שׂוֹרְטוֹת וְצוֹבְטוֹת וּמוֹשְׁכוֹת בִּשְׂעָרִי עַד שֶׁאֲנִי צוֹעֶקֶת".

נקודת המפתח בנוגע לניחוח הסוריאליסטי־פרוורטי העולה משיריה של רוזנר היא שמדובר תמיד במרחב הפנטזיה - המציאות היא מציאות בורגנית, מונוגמית, תמימה למדי, שבתוכה הסכנה והריגוש נדלים מתוך הפנטזיה הדמיונית המטורפת, שבה דווקא האסור והגס הופכים מענגים ונעימים. ייתכן שבכך רוזנר מעניקה פתחון פה דווקא לעולם הנפשי הסמוי והכמוס ביותר, הבלתי מדובר, שלה ושל צעירים בורגנים רבים מבני דור ה־Y (מילניאלז), בני דורה של רוזנר (ילידת 1991).

ספרה של רוזנר נחתם בחטיבה ייחודית במינה בת 15 שירים, העוסקת בחוויית הדור השלישי לשואה. גם בשירים יפים ומטרידים אלה, כמו בשאר הספר, המשוררת המתגוררת בביטחון בורגני תל־אביבי משתעשעת בפנטזיות מוות הקשורות בשואה: "הָאֱמֶת הִיא שֶׁהָיִיתִי מֵתָה שָׁם. / שְׂרוּעָה לְצַד אַלּוֹן גָּדוֹל לְיַד פֶּלֶג מַיִם, / הָיִיתִי מַבִּיטָה בַּפַּעֲמוֹנִיּוֹת כְּחֻלּוֹת הַשְּׂפָתַיִם וְרוֹעֶדֶת מִקֹּר, / וְהָיוּ בָּאוֹת אֵלַי כָּל חַיּוֹת הַיַּעַר, כְּמוֹ בְּסֶרֶט שֶׁל דִּיסְנִי[...] מְתוּקָה שֶׁלָּנוּ, מְפֻנֶּקֶת שֶׁלָּנוּ, / טֻמְטוּמִית, עִצְמִי עֵינַיִם, מַסְפִּיק", או ב"שיר להורים": "בָּרֶגַע שֶׁבּוֹ נִצְטָרֵךְ לְהַצִּיל אֶת עַצְמֵנוּ, / כְּשֶׁנִּצְטָרֵךְ לִבְחֹר, אֲנַחְנוּ נִבְרַח, / אֲנַחְנוּ נַשְׁאִיר אֶתְכֶם מֵאָחוֹר". בשיר אחר בחטיבה זו, "התשובה לנאצים", מתחברות שתי הפנטזיות המחרידות־מענגות שסביבן מאורגן הספר - זו הארוטית־פרוורטית וזו השואתית־מורבידית: "הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלְּךָ בָּרְחָה בַּזְּמַן מֵאֵירוֹפָּה / וְשֶׁלִּי נִשְׁאֲרָה. שֶׁלְּךָ רָאֲתָה עָשָׁן / וְשֶׁלִּי עָלְתָה בּוֹ // אֲבָל הִנֵּה, בַּסּוֹף שְׁנֵינוּ כָּאן / שׂוֹכְרִים דִּירָה עִם עֲצִיצִים בַּמִּרְפֶּסֶת / בְּתֵל אָבִיב, בַּצָּפוֹן הַיָּשָׁן[...] אֲבָל לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאִם נִרְעַב / נֹאכַל אֶת הַחֲתוּלִים / וְאָז אֶת הַכֶּלֶב / וּבַסּוֹף זֶה אֶת זֶה".

אורין רוזנר / פעמון, עורך: עמרי לבנת.
הקיבוץ המאוחד, 78 עמ'