איך תערוכת אמנות הפכה שש משפחות שכולות למשפחה אחת

המחיר הכואב של השכול: הלוחמים סמל גיא בזק, סמ"ר רועי ברקת, סמל תומר ליבוביץ, סמל עידו עובדיה ורב־סמל אמיר פישר ז"ל נפלו כולם בקרבות מאז פרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר.

כחודשיים לפני נהרגה בתאונה מבצעית בעת מילוי תפקידה סרן לידר פרץ ז"ל. מאז, ובמהלך השנתיים האחרונות, נפגשו שש משפחות הלוחמים מדי יום שלישי בקבוצת תמיכה של משרד הביטחון, מפגשים שחיברו ביניהן ויצרו קשר מיוחד. בעקבות פנייה של האמן איתמר שמשוני לאחת המשפחות נולד הרעיון ל"מגדלור" - תערוכה שתחבר בין המשפחות לאמנים ותנציח את סיפורי הלוחמים דרך אמנות.

בתערוכה, שתיפתח מחר בגלריה "על הצוק" בנתניה (יוזמה והפקה של איתמר שמשוני, אוצר ד"ר גיא מורג־צפלביץ'), משתתפים שלל אמנים שליוו את המשפחות, למדו את סיפור חייו של הנופל ויצרו יצירה אמנותית מקורית המוקדשת לו בתחומי האמנות השונים, בהם ציור, פיסול, צילום, וידאו־ארט, מיצב, איור דיגיטלי ואמנות טקסטיל. במהלך התערוכה יתקיימו בגלריה פעילויות מגוונות שיכללו סיורים עם משפחות הלוחמים, מפגשים עם האמנים, ועוד.

בראיון מיוחד ל"ישראל היום" מספרות מירב פרץ, אמה של סרן לידר פרץ (קצינה לוגיסטית בגדוד 77 בחטיבה 7, שנפלה בהעברת קו מבצעי בצאלים), והאמנית קרן שפילשר שליוותה את המשפחה, על הקשר שנוצר ביניהן ועל הנחמה שיש באמנות ככלי מרפא.

"מה שאני יודעת לעשות הכי טוב גם ברגעי משבר וגם ברגעים הטובים יותר זה לצייר", מספרת קרן. "מ־7 באוקטובר, שבוע אחרי שקמתי מההלם, התחלתי לצייר יומן מלחמה. באינסטגרם שלי כל יום עולה לפחות דימוי אחד שמדבר על חרבות ברזל, כבר פיתחתי חוסן. הרגשתי ציירת מלחמות. כשאיתמר שמשוני, היזם של הפרויקט הזה, התקשר לפני יותר משנה וסיפר לי שהוא רוצה להפגיש אותי עם משפחה מקבוצת התמיכה, חשבתי שאני קופצת לבריכה הזאת כאילו זה משהו שאני יודעת לשחות בו. אבל לא אשכח את היום שנכנסתי בדלת, הכרתי את אסף ומירב, ואחר כך את המשפחה המורחבת. יצאתי משם אחרת, עם ידיעה שאני חייבת לעשות משהו כאמנית, שיש לי את הכלי שיכול לתרגם רגשות. בפגישה הראשונה רוב הדיבור היה של ההורים, אני שתקתי, אבל אני זוכרת שהבטחתי להם דבר אחד - שהקיר שלהם יהיה הכי צבעוני בתערוכה, שאי אפשר יהיה להתעלם מהצבעוניות שלו. אני יודעת מה לידר אוהבת, מה צבע העיניים שלה, באיזה טיולים משפחתיים היא נהנתה. המשפחה של לידר התיישבה לי בלב והרחיבה אותו. מבחינתי אני לא ציירת שבאה לעשות תערוכה, אנחנו משפחה".

"חד־משמעית", מצטרפת מירב לדבריה של קרן. "אני משחזרת את המפגשים הראשונים שלנו, ואני בוכה והשריר של הלב מתרחב. קרן העבירה את לידר בצורה מדויקת. בתערוכה הזאת אנחנו רוצים להנכיח את החיים המלאים של הלוחמים המדהימים האלה, שחיו חיים מדהימים, צבעוניים, עמוסים ומאושרים, וזה בא לידי ביטוי בתערוכה בכל מיני צורות".

"חרדת ביצוע"

מה רצית שקרן תדע על לידר, מה היה לך חשוב להעביר לה?

"השם שלה - לידר. דר זו אם הפנינה, והיא היתה פנינה מטורפת. ערך המשפחתיות היה נר לרגליה. ידענו כמה המשפחה היתה חשובה לה, אבל רק אחרי לכתה הבנו עד כמה. היא העבירה את זה לחיילים שלה בצבא, לחניכים שלה בצופים. וקרן מספרת את הסיפור של לידר בצורה כל כך יפה, מדויקת ומהממת. אסף ואני לא יכולנו לבקש משהו טוב יותר. אסף משתחרר בימים אלה מסבב מילואים רביעי, אחרי יותר משנה בעזה, בלבנון ובסוריה, וכשלידר נהרגה הבנו שאנחנו מתחילים מסע. ברגע שעלה הרעיון לתערוכה הזאת ידענו שאנחנו מתגייסים לזה".

קרן, איך היה עבורך תהליך היצירה?

"היה לי קושי של חרדת ביצוע, זה לקחת חסות על כאב של מישהו אחר ולתרגם אותו. הבטחתי להם, כאמור, קיר צבעוני - והבטחות צריך לקיים".

לתרומות לפרוייקט ניתן להקיש כאן