נאמנים לנצח

סעיף 69 לחוק מיסוי מקרקעין מאפשר רכישת זכויות במקרקעין באמצעות מנגנון נאמנות. השימוש בנאמנות מתבצע בעיקר במקרים בהם יש רצון להסתיר את זהות הקונה, וכן במקרים של העברת נכסים במסגרת משפחתית.

המחוקק הסדיר אף את נושא מיסוי הנאמנות כדי להימנע מכפל מס בעת העברות וקבע בסעיף 69 (א): "מכירה של זכות במקרקעין והעברת זכות באיגוד, מנאמן לנהנה, יהיו פטורות ממס".

סעיף 74 לחוק קובע כי: "כל אדם הרוכש בשמו הוא בשביל פלוני זכות במקרקעין או זכות באיגוד מקרקעין, רשאי להודיע למנהל תוך 30 יום מיום הרכישה, כי רכש את הזכות בשמו הוא בשביל אחר, ומשיודיע כך - יראו אותו כנאמן לעניין סעיף 69".

הקביעה האם רכש אדם זכות במקרקעין בשמו עבור אדם אחר ובכך הפך לנאמן, נקבעת על פי תנאי ההסכם שבין הרוכש, לבין המוכר. ככל שמדובר בנאמנות אמיתית, ישולמו המיסים במלואם עבור עסקת הרכישה. כאשר יעביר הנאמן את הזכויות לנהנה, לא ישולם מס בגין עסקה זו (הכל בכפוף לעמידה בכל ההנחיות בעניין).

 

הפסקת הנאמנות

בערעור אזרחי 4299/17 עליזה ויצמן נגד חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ (עליון; י' עמית, ד' ברק ארז, א' שטיין; 8/10/20), שניתן בשבוע שעבר בבית המשפט העליון בשבתו כערכאת ערעור, נקבע כי המערערת, שהיא אחת הנהנים בנאמנות שאינה קצובה בזמן נקוב, אינה זכאית להביא את הנאמנות לקיצה ביחס אליה בלבד.

נפסק כי לפי מטרת הנאמנות, כפי שגובשה על ידי יוצריה, הנאמנות באה לסיומה עם מכירת המגרש נשוא הנאמנות, וכי עניין זה אינו נמנה עם המקרים שבהם רשאי כל צד להפסיק את הנאמנות במתן הודעה לנאמן. כאשר יוצר הנאמנות הוא גם הנהנה, הוא יכול לשנות את תנאי הנאמנות רק בהסכמת כל הנהנים. סעיף 37 לחוק המקרקעין לא מקנה למערערת זכות לביטול הנאמנות ביחס אליה.

פרטי המקרה: בשנת 1961 נרשם על שמה של משיבה 1 מגרש סמוך לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. בעלי המניות של המשיבה השתייכו למשפחות טננבוים, סטניצקי, גרובמן וויצמן.

בשנת 2007 נמכרו 14 המניות של משפחת סטניצקי למשיבה 2, חברת ליאור, שבבעלות בני משפחת ויצמן. רכישת 14 המניות בוצעה כך שליאור תחזיק אותן בנאמנות עבור הנהנים - בני משפחת ויצמן, שהיו גם יוצרי הנאמנות, כאשר רבע מהמניות היו עבור בעלה של המערערת.

בעקבות פטירת בעלה, ירשה המערערת את אחזקותיו הישירות במשיבה 1 (3 מניות), את חלקו במניות הנאמנות (3.5 מניות) ואת מניותיו בחברת ליאור. בשנת 2012 הודיעה המערערת לחברת ליאור על סיום הנאמנות ודרשה לשחרר את חלקה במניות הנאמנות ולהעבירן על שמה.

נוכח דחיית בקשתה הגישה המערערת המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי לצוות על ליאור למלא אחר דרישותיה. הערעור נסב אודות פסק הדין קמא, ועיקרו סביב השאלה האם זכאי אחד הנהנים בנאמנות שאינה קצובה בזמן נקוב, להביא את הנאמנות אל קיצה ביחס אליו בלבד. הערעור שכנגד נסב אודות אי פסיקת הוצאות משפט לזכות חברת ליאור.

 

שינוי תנאים בהסכמה

בית המשפט העליון (מפי השופט עמית ובהסכמת השופטים ברק-ארז ושטיין) דחה את הערעורים ופסק: המערערת טענה כי סיום נאמנות ביחס לנהנה מסוים אינו מותנה בהסכמת יתר הנהנים, כי ככלל, הנאמנות מסתיימת כאשר הנהנה מודיע לנאמן, וכי חל שינוי נסיבות משמעותי מאז נוצרה הנאמנות.

ברם, דרך רכישת המניות בנאמנות נועדה להגשים שתי מטרות: השאת יכולת ההשפעה של משפחת ויצמן בהחלטות על מכירת המגרש; מזעור תשלומי מס שיידרשו בעת המכירה. ממטרות אלו נובע כי מועד סיום הנאמנות הוא מכירת המגרש. 

בית המשפט קבע כי כאשר יוצר הנאמנות הוא גם הנהנה, הוא יכול לשנות את תנאי הנאמנות רק בהסכמת כלל הנהנים. מסקנת השופטים הייתה כי לפי תנאי הנאמנות ומטרותיה, כפי שגובשו על ידי יוצריה, הנאמנות באה לסיומה עם מכירת המגרש. מכאן שהמקרה הנוכחי אינו נמנה עם המקרים שבהם רשאי כל צד להפסיק את הנאמנות במתן הודעה לנאמן.

הנאמנות נועדה לאחד את הכוחות במשפחת ויצמן, על מנת להציג חזית אחת במסגרת החזקות המשפחה במשיבה 1, וכדי למנוע אפשרות כי מי מהם יצרף את כוח הצבעתו במשיבה 1 לבעלי מניות אחרים.

הסעד לו עתרה המערערת נגד חברת ליאור היה לצוות עליה להשיב למבקשת רבע מ-14 מניות משיבה 1, המוחזקות עבור המבקשת בנאמנות על ידי ליאור. בית המשפט קיבל את טענת ליאור לפיה כל עוד לא נמכר המגרש, על חברת ליאור להמשיך לפעול בנאמנות, ולא קמה עילה לפרוק הנאמנות על ידי המבקשת.

בכך הפעיל בית המשפט את סמכותו, הכריע במחלוקת שבין הצדדים ודחה את תביעת המערערת ואת הסעד שהתבקש נגד ליאור. הוראת בית המשפט ליוצרי הנאמנות הנהנים לקבל החלטה מנומקת בבקשתה, אינה נוגדת את הדין והיא מתבקשת ונובעת במישרין מהסעד שביקשה המערערת.

הוראת בית המשפט נדרשה לצורך בירור השאלה אם המערערת זכאית לכך שתבוטל הנאמנות ביחס אליה וחלקה במניות הנאמנות יועבר לידיה. במיוחד נכון הדבר, משקבע כי התנגדות סתמית של הנהנים לבקשת המערערת, מבלי שתוכח פגיעה בהם, "נוגדת את תקנת הציבור".

אפילו היה בהוראת בית המשפט משום מתן סעד שלא נתבקש, הרי שמתקיימים התנאים שבדין לפסיקת סעד כזה; גם אם יתברר כי היעתרות לבקשת המערערת לא תפגע בשאר הנהנים, אין משמעות הדבר כי שגה בית משפט קמא בהוראתו.

טענת המערערת כי היא זכאית לתבוע פירוק שיתוף של הנאמנות לפי סעיף 37 לחוק המקרקעין נדחתה. המערערת אינה מבקשת לפרק את משיבה 1, שהיא איגוד מקרקעין, כי אם לבטל את הנאמנות ביחס לעצמה, ולהעביר לידיה את חלקה במניות הנאמנות מחברת ליאור, שאיננה איגוד מקרקעין. משכך, סעיף 37 לחוק המקרקעין לא מקנה למערערת זכות לביטול הנאמנות ביחס אליה.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו