"בעיניים יוצאות מחוריהן... רצים הם מהבתים כמו מגיהינום לוהט, צועקים בקולות פולחים לבבות... וזעקות הייאוש והפחד בבתים וברחובות מתערבות עם נביחתם הפתאומית והמשונה של הכלבים".
כך תיאר ז׳ קוטלר בעיתון "הצפירה" את רגעי האימה של רעידת האדמה שפקדה את ארץ ישראל ביולי 1927. ירושלים, יריחו, שכם, טבריה ובקעת הירדן נפגעו קשות, מאות בני אדם נהרגו ומבנים רבים קרסו. כמעט מאה שנה לאחר מכן, העדות הזאת נשמעת פחות כמו מסמך היסטורי ויותר כמו אזהרה שטרם זכתה למענה.
2027 כבר בפתח. לפני פחות משלוש שנים הגיע האיום אל הבית הישראלי מהדרום, אחר כך מהצפון ובהמשך מאיראן. מדינה שלמה למדה לרוץ לממ"ד, לחדר מדרגות, למקלט ציבורי או אל כל קיר בטון שנראה יציב מספיק כדי להחזיק עוד לילה של אזעקות. אלא שבזמן שישראל הביטה לשמיים, אל הטילים, הרקטות והכטב"מים, איום אחר המשיך להמתין מתחת לרגליים. יותר מאלף ימי מלחמה שינו את הדרך שבה הישראלים מסתכלים על הבית. הוא כבר אינו רק הנכס הגדול ביותר שירכשו בחייהם, אלא גם קו ההגנה הראשון של המשפחה. אם בעבר רוכשים שאלו תחילה כמה חדרים יש, לאיזה כיוון פונה המרפסת והאם קיימת חניה, כיום שאלה אחת מקדימה כמעט את כולן: יש ממ"ד?
אלא שמאות אלפי משפחות בישראל עדיין מתגוררות בבניינים ישנים, ללא ממ"ד וללא חיזוק מפני רעידות אדמה, ולעיתים גם ללא מעלית, נגישות או תשתיות המתאימות למציאות הביטחונית והגיאולוגית של המאה ה-21. עבורן, האיום אינו תרחיש רחוק. הוא חלק מהחיים. באותה מדינה שמשקיעה מיליארדי שקלים במערכות יירוט, בחומות, בגדרות ובמערכי ביטחון, בניין מגורים בטבריה, בקריית שמונה, בצפת, בחיפה, בשדרות או בבית שאן עדיין עלול לקרוס ברגע אחד. לא רק בגלל טיל מדויק, אלא גם בעקבות רעידה חזקה. הסיכון כפול ומכופל.
וכאן בדיוק מתחיל הסיפור החדש של הנדל"ן הישראלי. זה כבר אינו רק סיפור על ריבית, משכנתאות, מחירי דירות או קצב מכירות, אלא על השאלה הבסיסית ביותר של מדינה החיה במצב חירום מתמשך: האם הבית הישראלי באמת מגן על מי שחי בתוכו?
הבית הפך לקו הגנה
המלחמה שינתה לא רק את מפת האיומים, אלא גם את הפסיכולוגיה של רוכשי הדירות. אנשי נדל"ן ברחבי הארץ מספרים כי זוגות צעירים מבקשים לראות תחילה את הממ"ד ורק אחר כך את הסלון. משפחות בודקות את גיל הבניין, את מצבו ההנדסי, את הדרך למקלט ואת האפשרות להתחדשות עירונית. עבור הורים לילדים קטנים, קשישים ואנשים עם מוגבלות, אלה כבר אינם שיקולים משניים, אלא תנאי סף. "אחרי כמעט שלוש שנים של סבבי לחימה, ירי מהצפון וריצות למרחבים מוגנים, הציבור איבד את האמון בפתרונות ביניים", אומר ניב רום, מנכ"ל קבוצת כנען. לדבריו, "ממ"ד הפך מסעיף במפרט הטכני לצורך קיומי ולשיקול ראשון במעלה בבחירת דירה".
השינוי מורגש הן בשוק המכירות והן בשוק השכירות. דירות חדשות וממוגנות נהנות מיתרון ברור, בעוד שבדירות ישנות ללא מיגון נוצר לעיתים פער בין המחיר שמבקש בעל הנכס לבין מה שהרוכשים או השוכרים מוכנים לשלם. רום סבור שהמשמעות רחבה בהרבה משינוי בטעם הצרכני: "המלחמה הפכה את חידוש המלאי הישן לאינטרס לאומי. התחדשות עירונית היא הדרך היחידה למגן מאות אלפי דירות בהיקפים משמעותיים, ולכן המדינה חייבת לראות בהאצת הפרויקטים האלה לא רק מדיניות דיור, אלא מדיניות ביטחון לאומי לכל דבר".
גם ארנון פרידמן, מנכ"ל אשטרום מגורים, מזהה שינוי חד בסדרי העדיפויות. לדבריו, המלחמה גורמת באופן טבעי לדחייה של החלטות גדולות, אך אינה מבטלת את הצורך בדירות. "הניסיון בישראל מלמד שלאחר משברים כאלה הביקושים חוזרים במהירות, ולעיתים אף בעוצמה גדולה יותר, בזמן שההיצע נותר מוגבל בשל עיכובים בבנייה ובהשלמת הדירות", הוא אומר. "אם בעבר ממ"ד היה יתרון, כיום הוא הפך לדרישת בסיס עבור משפחות רבות".
העיכוב ברכישת דירות משפיע בינתיים גם על שוק השכירות. כאשר משפחות דוחות עסקה אך עדיין זקוקות למקום מגורים, הלחץ עובר לשוק השכירות ומחזק את הביקוש לדירות, ובייחוד לדירות ממוגנות. פרידמן סבור כי המדינה צריכה לבחון מחדש גם את היחס למשקיעים, כדי שדירות חדשות שנבנו עם ממ"דים לא יישארו ריקות וכדי להגדיל את היצע הדירות להשכרה.
רונית אשד לוי, מנכ"לית אפריקה ישראל מגורים, אומרת כי השנים האחרונות המחישו שמגורים אינם רק סוגיה כלכלית או תכנונית. "הם חלק בלתי נפרד מהחוסן הלאומי", היא אומרת. "המלחמה חידדה את החשיבות של מיגון, של איכות התשתיות ושל היכולת של ערים ושכונות להתמודד עם מצבי חירום. התחדשות עירונית אינה רק כלי להגדלת היצע הדיור, אלא אמצעי חיוני לחידוש מבנים ותיקים ולשיפור ביטחון התושבים".
נתוני שוק הדירות מתחילת 2026 כבר מתחילים לשקף את השינוי. לפי נתוני יד2, אחד מכל חמישה מוכרי דירות הוריד את המחיר המבוקש במודעה, בשיעור ממוצע של כ-4.2%. הורדות בולטות נרשמו בין היתר בטבריה, בחיפה, בצפת ובנוף הגליל - ערים המתמודדות בעת ובעונה אחת עם חוסר ודאות ביטחונית, מלאי גדול של מבנים ותיקים ובחלקן גם סיכון סייסמי משמעותי.
הריבית וההאטה הכלכלית עדיין משפיעות על העסקאות, אך הן אינן מסבירות לבדן את התמונה. רוכשים בודקים כיום לא רק מחיר למ"ר, אלא גם מרחק מהגבול, קיומו של ממ"ד, מצב המקלט, גיל הבניין והסיכוי להתחדשות עתידית. הבית הפך, במידה רבה, גם למדד של חרדה.
השינוי אינו נעצר בגבולות הדירה. המלחמה החזירה למרכז גם את ערכן של קהילה חזקה, שכנות וערבות הדדית. יישובים ושכונות שבהם פעלו מערכי חירום, קבוצות מתנדבים וקהילות מגובשות הצליחו להתמודד טוב יותר עם הפינוי הממושך, עם הפגיעה בעסקים ועם חוסר הוודאות. עבור משפחות רבות, תחושת הביטחון נמדדת כיום לא רק בעובי קירות הממ"ד, אלא גם בשאלה מי יעמוד מעבר לדלת ברגע האמת.
רונן יפו, מנכ"ל דוניץ אלעד, מדגיש כי הדיון בהתחדשות עירונית לא יכול להסתכם רק בתוספת יחידות דיור או בשדרוג חזות הבניין. "כשמחליפים מבנים ישנים בבנייה חדשה, בטוחה ומודרנית יותר, מדובר לא רק בשיפור איכות החיים לדיירים הוותיקים, אלא גם בהיערכות נכונה יותר למצבי חירום. בסופו של דבר, עיר חזקה מתחילה בבניינים בטוחים יותר, בתשתיות מתקדמות יותר ובמרחב עירוני שיודע לתת מענה אמיתי לתושבים".
משקמת אחרי, אך לא נערכת לפני
אלף ימים אחרי 7 באוקטובר, התמונה בחבל התקומה מורכבת וכואבת, אך גם מפתיעה בעוצמת החזרה. חבל התקומה, נזכיר, הוא אזור שדרות רבתי והיישובים במועצות האזוריות אשכול, חוף אשקלון, שדות נגב ושער הנגב אשר בתיהם, כולם או חלקם, נמצאים בטווח של עד 7 ק"מ מגדר המערכת סביב רצועת עזה וגם האזורים בתחומי המועצות האזוריות המנויות לעיל המצויים בטווח של עד 7 ק"מ מגדר המערכת המקיפה את רצועת עזה. לפי נתוני מנהלת תקומה, 43 מתוך 47 יישובי החבל כבר חזרו לפעילות. חולית וכפר עזה צפויים להתחיל את חזרת הקהילות בסוף אוגוסט, בארי צפויה לחזור בסוף השנה וניר עוז במהלך 2027.
יותר מ-92% מתושבי החבל כבר שבו לבתיהם, ולצדם נוספו יותר מ-5,000 תושבים חדשים. בחבל מתגוררים כיום כ-65 אלף תושבים, לעומת כ-62 אלף ערב המלחמה, בעוד יעד הממשלה הוא להכפיל את אוכלוסיית האזור עד 2033. מאחורי הנתונים נמצאות קהילות שבתיהן נשרפו, משפחות שאיבדו את היקר להן מכל ויישובים שנדרשים לא רק לשקם תשתיות, אלא לבנות מחדש תחושת אמון. לצד התושבים החוזרים, מגיעות גם משפחות חדשות – בהן לוחמי מילואים, קצינים, אנשי ביטחון, רופאים וזוגות צעירים שמבקשים לראות במעבר לעוטף המשך אזרחי של המאבק על קיומו.
יוזמה פרטית של פילנתרופים יהודים מארצות הברית מבקשת להביא לאזור עד 500 משפחות של משרתי מילואים. הקרן המתוכננת, בהיקף של כ-100 מיליון דולר, אמורה להעניק לכל משפחה סיוע של כ-100 אלף דולר לרכישת בית, לצד סיוע במשכנתה ובהשתלבות בקהילות שנפגעו.
במיזם "בתים ללוחמים" כבר נערך פיילוט שבמסגרתו ביקרו עשרות משפחות בכרם שלום, בחולית ובסופה, ו-14 מהן קיבלו החלטה עקרונית לעבור לאזור. איתמר חיון, לוחם מילואים וממייסדי המיזם, מתאר את הניצחון לא רק במונחים צבאיים, אלא גם ביום שבו לוחם חוזר מהקרב ויודע שיש לו מקום שבו יוכל לבנות עתיד.
בחולית, שאיבדה 20 מתושביה ועובדיה, שואפים להגדיל את הקהילה מכ-200 תושבים לפני הטבח לכ-300 חברים בתוך חמש שנים. במקביל לשיקום הבתים, חדר האוכל, הרפת ומבני הציבור, מתקיימת שם גם בנייה מסוג אחר: בנייה של אמון ושל יכולת להישאר. אלא שבזמן שהדרום מתחיל בזהירות להיבנות מחדש, בצפון המצב מורכב בהרבה. יישובים מתמודדים עם נזקי לחימה, עסקים שקרסו, שוק נדל"ן חלש ומשפחות שעדיין מתקשות לחזור לשגרה. אם בדרום כבר מדברים על צמיחה דמוגרפית, בחלק מיישובי הצפון עדיין מדברים על שיקום, פיצויים והמתנה.
ערן סיב, יו"ר התאחדות קבלני השיפוצים, אומר כי סיום סבב הלחימה אינו מסיים את מצב החירום עבור אלפי משפחות, רשויות ובעלי עסקים. "האירועים המחישו עד כמה החוסן האזרחי של ישראל תלוי ביכולת להחזיר במהירות מבנים שנפגעו לתפקוד מלא", הוא אומר. "בכל מקום שבו נפגעו דירות, מבנים משותפים, עסקים או מוסדות ציבור, קבלני השיפוצים הם בין הראשונים שנכנסים לשטח. המדינה חייבת לראות בענף השיפוצים חלק מתשתית החירום הלאומית". לדבריו, השיקום אינו יכול להסתכם בתיקון חלון, חזית או מערכת שניזוקה. "הציבור מבין היום יותר מתמיד שהבית הוא לא רק נכס כלכלי, אלא גם מרחב ביטחון אישי ומשפחתי. שיקום נכון אינו רק תיקון נזקי העבר – הוא השקעה בחוסן של העתיד".
חמי שאול, מנהל חטיבת מגורי הבוטיק וההתחדשות העירונית בקרסו נדל"ן, סבור כי במתחמים שנפגעו יש לבחון לא רק כיצד מחזירים את המבנה למצבו הקודם, אלא האם נכון לנצל את השיקום לחידוש עמוק יותר. "החזרת התושבים לבתים בטוחים וממוגנים צריכה להיות משימה לאומית מהמעלה הראשונה", הוא אומר. "שיקום אינו יכול להסתכם בתיקון הנזק בלבד. הוא יכול להיות הזדמנות לחדש מתחמים, לשפר את איכות המגורים ולהבטיח שהמבנים שייבנו יהיו בטוחים ועמידים יותר". הקושי הוא שאין מסלול אחד שמתאים לכל מקום. במתחמים מסוימים נכון לקדם פינוי-בינוי רחב, המאפשר לחדש שכונות שלמות, לשדרג תשתיות ולהוסיף שטחי ציבור. במקומות אחרים אין אפשרות להמתין במשך שנים להתגבשות מתחם גדול, והפתרון המהיר יותר עשוי להיות התחדשות של בניין יחיד. "לא ניתן להמשיך לקדם את כל המדינה באותה שיטת עבודה", אומר שאול. "יש מבנים שבהם אין היתכנות למתחם רחב, או שההמתנה למסלול כזה עלולה להימשך שנים. במקרים האלה המדינה צריכה לאפשר גם מסלולים למבנים בודדים".
הפער בין שיקום לאחר אסון לבין מניעתו מראש מתחדד עוד יותר כשמביטים אל מתחת לפני הקרקע. בישראל קיימות כ-610 אלף דירות שנבנו לפני 1980 ואינן עומדות בתקן המודרני לעמידות בפני רעידות אדמה. במשך כמעט שני עשורים של תוכניות חיזוק והתחדשות, חוזקו או נבנו מחדש רק כ-40 אלף יחידות דיור - פחות מ-7% מהמלאי הזקוק לחיזוק. בטבריה, אחת הערים החשופות בשל קרבתה לשבר הסורי-אפריקני, אפשר לראות את הפער כמעט בכל רחוב: בנייני שיכון ישנים, עמודים חשופים, סדקים, תוספות מאולתרות ומשפחות שאינן יכולות פשוט לעבור לבית חדש. תמונה דומה קיימת בקריית שמונה, בצפת, בבית שאן, בבקעת הירדן ובערים נוספות שבהן הסיכון גבוה, אך ערך הקרקע אינו מאפשר לפרויקטים רבים לעמוד בפני עצמם מבחינה כלכלית. כך נוצר האבסורד הישראלי: במרכז הארץ, שבו הקרקע יקרה והכדאיות גבוהה, ההתחדשות העירונית מתקדמת. בפריפריה, שבה הסיכון הסייסמי והביטחוני גבוה יותר והצורך במיגון דחוף יותר, פרויקטים נתקעים.
דוח מבקר המדינה כבר הצביע על כך שכ-58% ממיזמי ההתחדשות העירונית מקודמים במחוזות תל אביב והמרכז. במקומות החשופים יותר לרעידות אדמה, לטילים ולירי רקטות, היקף הפרויקטים נמוך משמעותית. המשמעות היא ששיקול הרווחיות ממשיך לקבוע במידה רבה היכן ייבנו בתים בטוחים, ולא בהכרח רמת הסיכון.
עדי בורקין, מנכ"ל פרשקובסקי גרופ, מדגיש כי המטרה אינה יכולה להסתכם בתוספת יחידות דיור. "בניין חדש מביא עמו ממ"דים, תקן עדכני לעמידות בפני רעידות אדמה, מעליות, נגישות, תשתיות חדשות, מרחבים ירוקים ושטחים קהילתיים. אלה אינם עוד רכיבי איכות חיים בלבד, אלא חלק מתשתית החוסן של השכונה".
אבישי בן-חיים, מנכ"ל רוטשטיין נדל"ן, אומר כי למדינה יש תפקיד מרכזי ביצירת הוודאות הנדרשת כדי שמהלכים כאלה יתקדמו. "הביקוש הבסיסי לדיור בישראל לא נעלם", הוא אומר. "אנחנו רואים לעיתים האטה בקצב העסקאות, אך לא שינוי יסודי בצורך האמיתי של הציבור בפתרונות דיור". לדבריו, נדרש לקצר את הליכי התכנון והרישוי, לקדם פתרונות ארוכי טווח למחסור בכוח האדם, להשקיע בתשתיות ובאזורי ביקוש חדשים ולייצר יציבות רגולטורית. "יש מקום לבחון צעדים שיקלו על מימון פרויקטים ועל קידום התחדשות עירונית, במיוחד באזורים שבהם קיימת חשיבות לחיזוק ולמיגון מבנים".
עדי וכלר, מבעלי קבוצת וכלר וולף, מזהירה כי חוסר הוודאות הביטחוני מקפיא את פעילותם של חלק מהרוכשים והמשקיעים, בזמן שהיזמים מתמודדים עם התייקרות חומרי הגלם, עלויות מימון כבדות וגידול בעלויות כוח האדם. עם זאת, לדבריה, "המלחמה לא מעלימה את הצורך בדירות, אלא מגדירה מחדש את מגמות הביקוש - לדירות חדשות עם ממ"ד ולפרויקטים של התחדשות עירונית". וכלר קוראת למדינה לעבור למדיניות חירום אקטיבית שתכלול הסרת חסמי תכנון, פתיחת צווארי בקבוק בירוקרטיים ורשת ביטחון לפרויקטים, בעיקר באזורי העימות ובפריפריה. בלעדי צעדים כאלה, היא מזהירה, העיכוב בבנייה עלול להפוך בהמשך למחסור גדול יותר וללחץ מחודש על מחירי הדיור.
2026 תכריע מי באמת בנוי להצליח
המלחמה אינה משפיעה רק על בחירת הדירה או על היכולת לקדם התחדשות עירונית. היא שינתה גם את אופן העבודה באתרי הבנייה, את מבנה העלויות ואת יחסי הכוחות בין חברות הנדל"ן.
אמיר פריזר, מנכ"ל ובעלי AM הנדסה, מתאר שילוב של ריבית גבוהה, אי-ודאות ביטחונית והתייקרות חדה בעלויות הביצוע. לדבריו, יש פרויקטים שכבר השלימו את התכנון אך אינם יוצאים לביצוע בשל שחיקת הכדאיות הכלכלית, ובתחום המשרדים קיימים גם פרויקטים שנעצרו לחלוטין. "המדינה חייבת להתייחס למשבר הזה כאל סוגיה אסטרטגית", הוא אומר. "הפתרון אינו להמשיך להסתמך על עובדים מהשטחים, אלא להגדיל באופן משמעותי את היקף העובדים והחברות הזרות, בעיקר במקצועות שבהם קיים מחסור חריף". לצד זאת, לדבריו, יש להמשיך לקדם בנייה מתועשת וטכנולוגיות שיפחיתו את התלות בכוח אדם.
השינוי נדרש גם ברמת ניהול הפרויקט. בתקופה שבה אספקה משתבשת, עובדים חסרים ועלויות משתנות במהירות, תפקידו של מנהל הפרויקט אינו יכול להסתכם בפיקוח על לוחות זמנים. ניר אפללו, מנכ"ל ובעלי אפללו ניהול ופיקוח נדל"ן, מנסח זאת בחדות: "המלחמה לא יצרה בעיות חדשות באתר הבנייה; היא חשפה את מי שלא ידע לנהל כשהשמיים היו בהירים". לדבריו, היזם אינו יכול להמתין לכך שהמדינה תפתור את כל הבעיות, אלא נדרש לבנות חסינות תפעולית: לאתר חלופות, לתאם בין הספקים, לזהות מוקדם כשלים ולנהל את המשבר כחלק מהפרויקט. "מי שמנהל את המשבר כחלק מהפרויקט מסיים את הבנייה כשכולם עדיין מנסים להבין מה קרה", הוא אומר.
מריו זוזל, מנכ"ל ובעלים משותף של אלמוגים, סבור כי התקופה הנוכחית תחדד את ההבדלים בין חברות הנשענות על תנאי שוק זמניים לבין חברות שפועלות מתוך אסטרטגיה ארוכת טווח. "אין לשפוט את שוק המגורים לפי נתונים נקודתיים", הוא אומר. "מי שמצליח לאורך עשרות שנים הוא מי שפועל תוך ניתוח תמידי של המצב המשתנה ומכניס את ההתאמות הנדרשות". לדבריו, לחברות המשלבות יזמות עם יכולות ביצוע יש יתרון בתקופה של עלויות משתנות ואתגרי כוח אדם. היתרון הזה בולט במיוחד בהתחדשות העירונית, תחום המחייב סבלנות, ניהול מורכב, עבודה ממושכת מול רשויות ובניית אמון מול בעלי הדירות. "דווקא בתקופות מאתגרות, החברות עם הוותק, היציבות והמחויבות ארוכת הטווח הן אלה שימשיכו להוביל", הוא אומר.
אריק גלעד, מנכ"ל הייזום והנכסים המניבים בקבוצת י.ד. ברזאני, מעריך כי השוק יהפוך מפוצל יותר. חברות חזקות ומבוססות ימשיכו ליזום, לרכוש קרקעות ולהוציא פרויקטים לדרך, בעוד שחברות ממונפות או כאלה שנשענו על סביבת ריבית נוחה יתקשו להתקדם. "2026 לא תהיה השנה שבה שוק הנדל"ן יכריע מי צודק, אלא השנה שבה הוא יכריע מי באמת בנוי להצליח", הוא אומר. "ישראל עדיין זקוקה לעשרות אלפי יחידות דיור חדשות בכל שנה. הביקוש האמיתי לא נעלם, הוא רק ממתין לוודאות גדולה יותר מצד הרוכשים".
רבים בענף מעריכים כי 2027 עשויה להפוך לשנת מפנה שבה הרוכשים יחזרו לשוק. אלא שהשאלה הגדולה אינה רק מתי יחזרו הרוכשים, אלא איזה שוק יפגשו כשיחזרו. האם ימצאו מספיק דירות חדשות וממוגנות? האם הפרויקטים שנעצרו ייצאו לביצוע? האם ערים ותיקות יצליחו לחדש את השכונות הישנות? והאם המדינה תדע להפנות את המשאבים גם למקומות שבהם הפרויקט אינו רווחי מספיק, אך הצורך הביטחוני בו דחוף?
במשך שנים שילמה ישראל מיליארדי שקלים לאחר נזקי מלחמה, באמצעות מס רכוש, פיצויים, שיקום מבנים וסיוע לעסקים. אלא שכל בניין שאינו מחוזק היום עלול להפוך מחר לתיק פיצויים; כל דירה ללא ממ"ד היא לא רק סיכון למשפחה, אלא גם עלות עתידית למדינה; וכל שכונה שאינה מתחדשת היא חוב ביטחוני, חברתי וכלכלי שממשיך להצטבר. המדינה יודעת להשקיע במהירות לאחר שהנזק כבר התרחש, אך מתקשה לפעול באותה נחישות כדי למנוע אותו. היא יודעת לשקם קיבוץ שנפגע, לתקן דירה שניזוקה ולפצות עסק שנסגר, אך עדיין לא גיבשה מסלול לאומי רחב שיחזק את המבנים הישנים לפני האסון הבא. המבחן של 2027 לא יהיה רק במספר הדירות שיימכרו או בקצב ירידת הריבית. הוא יהיה בשאלה האם ישראל הפנימה שהבית הוא חלק מתפיסת הביטחון שלה.
העוטף מוכיח שיש בישראל כוח קהילתי נדיר. משפחות חוזרות, לוחמי מילואים בוחרים לבנות בית בקו הראשון, קיבוצים שנפגעו קמים מחדש וילדים חוזרים לשחק במקומות שבהם נשמעו יריות. אבל חוסן אזרחי אינו יכול להישען רק על גבורה פרטית. הוא זקוק למדיניות, לתקציבים, לקיצור תהליכים ולהחלטה לאומית שמגדירה את הבית הישראלי כחלק ממערך ההגנה של המדינה.
החזית כבר אינה נמצאת רק בגבול. היא נמצאת גם בסלון, בחדר הילדים, בחדר המדרגות ובבניין הישן שבקצה הרחוב. היא נמצאת בכל דירה שבה משפחה בודקת אם תהיה מוגנת ברגע האמת. לקראת שנת המאה לרעידת האדמה הגדולה של 1927, ישראל חייבת לשאול את עצמה אם היא באמת מוכנה לאסון הבא. כי טיל אפשר לנסות ליירט. רעידת אדמה לא. ההגנה היחידה מפניה היא בניין שלא קורס, ממ"ד שמציל חיים, עיר שמתחדשת בזמן ומדינה שמבינה שנדל"ן כבר מזמן אינו רק שוק. הוא קו החיים של אזרחיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
