פרובנס בעוטף כשהבתים קמים מחדש גם הלב חוזר הביתה

יש מי שחשב שהשאלה הגדולה אחרי השבעה באוקטובר תהיה כמה זמן ייקח לבנות מחדש. בפועל, השאלה האמיתית הייתה אחרת: מי בכלל ירצה לחזור. שנתיים וחצי אחרי, התשובה כבר כאן – והיא לא רק מפתיעה, אלא גם מספרת משהו עמוק על הקשר בין אנשים למקום. לפי דוח הביצוע של מנהלת תקומה לשנים 2023-2025, למעלה מ-92% מתושבי חבל תקומה כבר שבו לבתיהם, והאוכלוסייה באזור לא רק שלא התכווצה, אלא אף גדלה. כיום מתגוררים בחבל כ-65 אלף תושבים, יותר מאשר ערב המלחמה, ומתוכם אלפי תושבים חדשים שהצטרפו לאזור.

מאחורי הנתון הזה מסתתר סיפור נדל"ני, תכנוני ואנושי רחב יותר. חבל תקומה, שנתפס במשך שנים כמרחב גבול, הופך בהדרגה למרחב של בחירה: משפחות חוזרות, קהילות נבנות מחדש, יישובים מתכננים שכונות חדשות, והמדינה מנסה להפוך את השיקום הפיזי למנוע צמיחה ארוך טווח. בין שדות פתוחים לאופק ירוק, בין קהילות שמתחזקות לבנייה שמוגדרת מחדש, העוטף כבר לא רק משתקם. הוא מתעצב מחדש כמרחב עם פוטנציאל מגורים, קהילה, תיירות ותעסוקה, כזה שמזכיר יותר ויותר את מה שאנשי תכנון ויזמות מכנים בשיחות פנימיות "פרובנס בעוטף".

בונים מחדש – טוב יותר

אחד ההבדלים המרכזיים בין שיקום נקודתי לבין מה שקורה היום בעוטף הוא נקודת המוצא. לא מדובר רק בהחלפת מה שנהרס, אלא בניסיון לתכנן מחדש אזור שלם מתוך תפיסה של Build Back Better: לא חוזרים למה שהיה, אלא בונים טוב יותר. בדוח תקומה מדובר במפורש על שילוב בין שיקום פיזי, חיזוק קהילתי, תשתיות, ביטחון, חינוך, בריאות וכלכלה – כלומר על מהלך רב-מערכתי שנועד לייצר אזור חזק יותר, ולא רק להחזיר את המצב לקדמותו.

בקיבוץ נירים, אחת הקהילות הראשונות שחזרו, מספרת מיכל, אם לשלושה: "ידענו שלא הכול מוכן. עדיין היו עבודות, רעש, טרקטורים. אבל הבנו שאם לא נחזור, זה לא באמת יקום. אז חזרנו יחד, כמו שאנחנו. גם אם זה לא מושלם". הילדים חזרו למסגרות, חלק מהמשפחות עדיין חיו בתוך מציאות זמנית, אבל משהו אחד חזר מהר יותר מהכול: התחושה של בית. "היו רגעים קשים", היא מודה, "אבל דווקא לראות את הבנייה בעיניים נתן ביטחון. כל יום עוד קיר, עוד בית, עוד משהו שמתקדם".

החזרה הזו נשענת גם על השקעה חריגה בהיקפה. תוכנית החומש המעודכנת של מנהלת תקומה עומדת על כ-17.5 מיליארד שקל. עד סוף 2025 הושקעו במסגרת הפעילות מעל 11.6 מיליארד שקל, כ-67% מתקציב החומש, ומתוכם נוצלו בפועל כ-5.4 מיליארד שקל בביצוע פרויקטים. זהו פער משמעותי שממחיש גם את המורכבות: מצד אחד, תקציבים אושרו והוזרמו למערכת; מצד שני, חלק גדול מהתקציב עדיין נמצא בשלבי תכנון, התקשרויות וביצוע, כפי שקורה לעיתים קרובות בפרויקטים רחבי היקף של תשתיות, בינוי ושיקום אזורי.

ותיקים חוזרים, חדשים מגיעים

דווקא מתוך המשבר נולדה גם תנועה הפוכה: אנשים חדשים שבוחרים להגיע לעוטף. עומרי, צעיר מאזור המרכז, החליט לעבור לאחד היישובים באזור: "דווקא אחרי מה שקרה, הרגשתי שזה המקום להיות בו. יש פה תחושת שליחות, אבל גם הזדמנות לבנות קהילה מחדש, להיות חלק ממשהו גדול יותר".

הנתונים תומכים בתחושה הזו. לפי הדוח, בעיר שדרות לבדה נרשמה צמיחה דמוגרפית של כ-3.8%, שהם כ-1,400 תושבים נוספים, בעוד שבמרחב הכפרי נרשמה יציבות יחסית ואף ירידה קלה בחלק מהמקומות. במילים אחרות, הצמיחה אינה אחידה: הערים נהנות ממומנטום ברור יותר, בעוד היישובים הכפריים מתמודדים עם אתגר מורכב יותר של החזרת קהילות, שיקום בתים, קליטת משפחות חדשות וחיזוק הביטחון האישי.

כאן נכנסת לתמונה השפה המוכרת של נדל"ן: היצע יחידות דיור, תכנון שכונות, תשתיות ציבור, מוסדות חינוך ופתרונות לצעירים. במסגרת סל הצמיחה הדמוגרפית אושרו 536 מענקים לבניית 1,010 יחידות דיור חדשות, ובשדרות מקודמים מהלכים משמעותיים במיוחד: הקמת מנהלת התחדשות עירונית, תכנון בארבעה מתחמי התחדשות בעלות של 18 מיליון שקל, ותקציב מתוכנן של 257 מיליון שקל לקידום התחום בעיר. לצד זאת, לשדרות עתודות שיווק ובנייה של כ-7,000 יחידות דיור במסגרת הסכמי גג וותמ"ל, נתון שהופך אותה לעוגן העירוני המרכזי בצמיחה העתידית של החבל.

בין מגורים זמניים לחיים קבועים

אחד המפתחות להצלחת השיקום בדרום היה המעבר מתפיסה של פינוי זמני לתפיסה של רציפות חיים. השהות הממושכת בבתי מלון לא יכלה להחליף קהילה, פרטיות ושגרת משפחה. לכן הוגדרו 14 יישובים הזכאים לפתרונות דיור חלופיים, בהתאם להיקף הפגיעה הפיזית במבנים ובתשתיות לצד הפגיעה במרקם הקהילתי. בסך הכול הוקמו כ-1,800 יחידות דיור זמניות בשלושה מסלולים: עירוני, כפרי ומשולב. לצידן הוקמו מבני ציבור, מסגרות חינוך ומרכזי קהילה, כדי שהפתרון לא יהיה רק קורת גג, אלא מרחב חיים.

ההשקעה בשיקום ובחזרה הביתה עומדת על כ-4.665 מיליארד שקל, ומתוכם נוצלו עד כה כ-3.178 מיליארד שקל. המשמעות היא שהשיקום כבר אינו רעיון על נייר, אלא מערכת של אתרי בנייה, תשתיות, עבודות פיתוח, מבני ציבור ויחידות מגורים. ועדיין, הדרך אינה קצרה. בתום מחצית הדרך נותרו ארבע קהילות מחוץ ליישובי הקבע בשל מניעה שיקומית: בארי, כפר עזה, ניר עוז וחולית, וגם בהן העבודות נמצאות בשלבים מתקדמים.

בשטח, אחד הביטויים הבולטים למעבר הזה ממענה זמני לשיקום קהילתי רחב יותר נמצא בפרויקטים של בנייה מתקדמת, שנועדו לקצר לוחות זמנים מבלי לוותר על תחושת בית. "קבוצת היחידה לבנייה מתקדמת" הייתה שותפה בשנים האחרונות לשורת פרויקטים בעוטף ובצפון, בהם הקמת היישוב הזמני עבור מפוני קיבוץ בארי בקיבוץ חצרים, שכלל מאות יחידות מגורים ומבנים נלווים, וכן פרויקטים של התיישבות מחדש בקיבוץ רעים. ברעים הוקמו דגמי מגורים שונים, מיחידות קטנות לצעירים ויחידים ועד בתים משפחתיים ויחידות נגישות, מתוך ניסיון לתת מענה להרכב הקהילה ולשמור על רציפות החיים הקיבוצית. במקביל פועלת הקבוצה בהקמת כיתות לימוד, גני ילדים, מבני ציבור, פתרונות מיגון ומבנים קהילתיים ממוגנים, כחלק מהמאמץ לאפשר לרשויות ולקהילות לחזור לפעילות מלאה בפרק זמן קצר.

לדברי שחר רייכבך, סמנכ"ל מכירות ושיווק בקבוצת היחידה לבנייה מתקדמת, "אחרי ה-7 באוקטובר, המשמעות והאחריות של העשייה שלנו קיבלו ממד אחר לגמרי. היה לנו ברור שאנחנו מתעדפים פרויקטים בעוטף ובצפון ועושים כל שביכולתנו כדי לסייע לרשויות ולקהילות לחזור הביתה בצורה בטוחה, מהירה ומכבדת. בעוטף הבנו מהר מאוד שהאתגר הוא לא רק לבנות מהר, אלא לבנות נכון, בצורה שמאפשרת לקהילה להשתקם, לחזור לשגרה ולצמוח לאורך שנים. דווקא בקהילות שעברו טראומה משמעותית, לאופן שבו מתבצע תהליך הבנייה יש חשיבות עצומה. אתר בנייה פעיל לאורך זמן, עם תחלופה גבוהה של עובדים ונוכחות ממושכת בשטח, משפיע גם על תחושת הביטחון ועל היכולת לחזור לחיים נורמליים. אנחנו גאים לקחת חלק בפרויקטים שמסייעים לקהילות העוטף לבנות מחדש את תחושת היציבות, השייכות והעתיד שלהן, וממשיכים גם היום לעבוד בשיתוף פעולה עם מנהלת תקומה, רשויות וגורמים נוספים כחלק ממאמץ השיקום והצמיחה של יישובי האזור".

בסופו של דבר, המעבר ממלון או אתר ביניים לבית, גם אם זמני, הוא הרבה יותר מפתרון דיור. הוא השלב שבו השיקום מפסיק להיות תוכנית ממשלתית ומתחיל להפוך שוב לשגרת חיים: ילדים שחוזרים למסגרות, קהילה שחוזרת להתכנס, ותושבים שמקבלים מחדש את התחושה שהמרחב סביבם נבנה עבורם, ולא רק סביבם.

כשהמנופים לא עוצרים

אחד הרגעים הסמליים ביותר של התקופה התרחש דווקא בזמן לחימה. במהלך מבצע "שאגת הארי", כשבאזורים אחרים בארץ אתרי בנייה נעצרו, בעוטף המשיכו לעבוד. בזכות פריסה רחבה של מרחבים מוגנים והיערכות מוקדמת, העבודה בשטח לא רק נמשכה, אלא בחלק מהמקרים אף הואצה, לאחר שכוח אדם, ציוד ומשאיות שהתפנו מאתרים אחרים הופנו לאזור.

"פתאום קיבלנו את כל הכוח", מתאר יקיר, מנהל פרויקטים בעוטף. "במרכז עצרו, אז כל הקבלנים, הכלים והמשאיות הגיעו לפה. זה שינה את הקצב לגמרי". לדבריו, 12 מבנים יבילים שהועברו מאתר הביניים בעומר לקיבוץ כיסופים, מהלך שבשגרה היה נמשך שבועות, הושלמו בתוך ימים. בעולם הבנייה, שבו כל עיכוב מתגלגל לשרשרת של עלויות, כוח אדם ולוחות זמנים, זהו שינוי משמעותי.

במקביל, נבחר בחלק מהקיבוצים מודל ביצוע יוצא דופן: היישובים עצמם מנהלים את תהליך הבנייה. מבין 13 היישובים שנפגעו בצורה הקשה ביותר, 12 הם קיבוצים, ובמקום מודל קלאסי שבו המדינה או חברה חיצונית מובילות את הפרויקט מלמעלה, הקהילות מקבלות לידיהן תקציבים, בוחרות קבלנים, מנהלות סדרי עדיפויות ומובילות את הביצוע. "זה מודל שמקצר תהליכים בצורה דרמטית", מסביר גורם מקצועי בתחום. "אבל מעבר לזה, הוא מחזיר לתושבים שליטה. זה כבר לא 'פרויקט עבורם', זה משהו שהם בונים בעצמם".

בין הרס לבנייה בקצב מואץ

בשטח, המספרים מקבלים צורה מוחשית. בבארי, אחד היישובים שנפגעו הקשות ביותר, עומד תקציב השיקום על כ-470 מיליון שקל. נכון לפברואר 2026 בוצעו בפועל כ-22% מהתקציב, ובמסגרת תוכנית השיקום נמצאים בביצוע מתקדם שיפוץ והשלמה של כ-350 מבני מגורים. לצד זאת מתוכננות ונבנות שכונות חדשות: 52 יחידות דיור בשכונת השקמים, 12 יחידות דיור בשכונת אשלים ו-68 יחידות דיור בשכונת הפרדס, לצד שיקום מבני ציבור, מרפאה, מבני חינוך ותשתיות.

בכפר עזה משלבים בין קצב לטכנולוגיה: 48 יחידות דיור מוקמות בשכונת הצעירים, לצד מבנים בשיטת GSB מתקדמת, שמאפשרת בנייה מהירה ואיכותית יותר. בניר עוז, שהחזרה אליו עדין לפניו, כבר הושלמו 10 יחידות דיור חדשות וכ-30 נוספות נמצאות בשיפוץ. בנירים ובעין השלושה, שכבר חזרו לחיים קהילתיים פעילים יותר, מתקדמות עבודות בנייה ושדרוג מבני ציבור.

בתוך תנופת הבנייה הזו יש גם שכבה עמוקה יותר, אנושית יותר. "הבתים האדומים", אותם בתים שנהרסו באירועי השבעה באוקטובר ונבנים מחדש, אינם רק פרויקט הנדסי. בנירים נבנו 28 יחידות חדשות, חלקן בתים אדומים; ברעים נבנו 11 יחידות חדשות לצד חמישה בתים שנבנים מחדש; ובכיסופים מוקמות 10 יחידות חדשות לצד 18 בתים שנבנים מחדש מהיסוד. מאחורי כל מספר כזה יש משפחה, זיכרון, ולעיתים גם החלטה לא פשוטה לחזור לאותו מקום, אבל לבית אחר.

לא רק קירות: בונים אמון

אחת התובנות המרכזיות מהשטח היא שהשיקום אינו נמדד רק בקירות, אלא גם בתחושת הביטחון והאמון. בתחום הביטחון הוקצתה מעטפת תקציבית של כ-827 מיליון שקל (שמתוכה נוצלו בפועל כ-429 מיליון שקל) במעטפת יישובית רחבה, הכוללת תשתיות וטכנולוגיה להגנה, חיזוק המענה הרפואי המרחבי, ציוד לרכזי הביטחון, ואבזור ואימון של כיתות הכוננות. זו אינה תוספת שולית לפרויקט מגורים, אלא תנאי בסיסי לשוק נדל"ן מתפקד: בלי תחושת ביטחון, גם בית חדש ותשתית חדשה לא מספיקים כדי לשכנע משפחה להישאר לאורך זמן.

גם במבט קדימה, מנהלת תקומה מנסה לעבור משיקום לצמיחה. תוכנית העבודה לשנת 2026 כוללת 116 פרויקטים בהיקף תקציבי של כ-2.7 מיליארד שקל. בין הפרויקטים: 68 מיליון שקל לתכנון מעונות סטודנטים ומגורי צעירים, 80 מיליון שקל למסלולי השקעות הון להעתקה, הקמה או הרחבה של מפעלים ועידוד תעסוקה בפריון גבוה, 184 מיליון שקל לסל תקומה לחינוך, 35 מיליון שקל לשיפור שירותי הבריאות בקהילה ו-100 מיליון שקל למרכיבי ביטחון ביישובי החבל.

במילים אחרות, האתגר הבא כבר אינו רק החזרת תושבים, אלא יצירת סיבה להישאר – ואפילו לבוא. שיעור הצעירים בני 20-34 בחבל ירד בכ-0.4% ועומד על 22.3%, נתון שממחיש כי משיכת אוכלוסייה צעירה ושימורה עדיין לא הושגו במלואם. לכן סוגיות כמו מגורי צעירים, תעסוקה איכותית, תחבורה, חינוך ובריאות יהפכו בשנים הקרובות ממעטפת משלימה למבחן המרכזי של הצלחת המהלך.

מודל ישראל לשיקום

חבל תקומה נמצא באמצע הדרך, אבל כבר עכשיו מסתמן שהוא עשוי להפוך למודל ישראלי לשיקום אזורי אסון: שילוב בין תקציב מדינתי גדול, ניהול ייעודי, מעורבות קהילתית, פתרונות דיור זמניים, תכנון ארוך טווח וביצוע מהיר בשטח. לא במקרה החליטה הממשלה להעתיק חלקים מהמודל גם לשיקום הצפון, שם המציאות עדיין מורכבת יותר: חזרת התושבים איטית, חוסר הוודאות הביטחונית נמשך, והאמון הציבורי נשחק.

אבל דווקא משום שהמספרים בדרום מרשימים, צריך לזכור שהמבחן האמיתי עוד לפניו. יעד הכפלת אוכלוסיית החבל לכ-120 אלף תושבים עד 2033 אינו יימדד רק בכמות יחידות הדיור שייבנו או בתקציבים שיאושרו, אלא ביכולת להפוך את העוטף למרחב חיים שלם: בטוח, נגיש, מתפקד, כלכלי ומושך. מקום שבו משפחות לא רק חוזרות כי זה הבית שהיה להן, אלא בוחרות להישאר כי זה הבית שהן רוצות לבנות קדימה.

ביום העצמאות ה-78 למדינה, העוטף מציג מציאות שלא רבים האמינו שתתרחש כל כך מהר. כן, הדרך עוד ארוכה. יש עוד מה לבנות, עוד קהילות לחזק, עוד אמון להעמיק ועוד תקציבים שצריכים להפוך לביצוע ממשי. אבל דבר אחד כבר ברור: זה כבר לא רק סיפור של שיקום. זה סיפור של בחירה. ושל אזור שלם שמנסה להפוך את הפצע הגדול ביותר שלו לנקודת פתיחה חדשה.