הכל נשאר במשפחה

שפונדר פדלון : חברי ילדות, דור שני

מבניית בית הספר האמריקאי ומעל 2,200 יחידות דיור בכל הארץ. כך נולדה שותפות משפחתית של חברי ילדות

איך הכול התחיל

הסיפור של קבוצת שפונדר פדלון התחיל הרחק מהשולחן המשרדי. רועי פדלון וארז שפונדר, חברי ילדות, גדלו כל אחד בבית של יזמים: הרצל פדלון ויהושע שפונדר, שניים ממקימי הארץ בפועל. בתחילת שנות ה-2000 המשיכו כל אחד בעסק המשפחתי שלו, עד שהבינו שביחד הם חזקים יותר. הפריצה המשמעותית הגיעה עם הקמת בית הספר האמריקאי באבן יהודה – פרויקט ביצועי מורכב שהיווה את יריית הפתיחה. מאז, הדרך הייתה ברורה: מיזוג, הקמה של חברה אחת, וניהול משותף שמחבר ביצוע, יזמות וערכים.

מה שומר על השותפות חזקה

"האיזון בין חדשנות הדור השני לניסיון של המייסדים", אומרים פדלון ושפונדר. "אנחנו נותנים מרחב ליזמות, אבל תמיד עם כבוד למורשת ולידע שנצבר. יצירתיות בתכנון ושמרנות במימון. זה מה שמבטיח יציבות".

פרויקטים מובילים

כיום מתכננת ומבצעת קבוצת שפונדר פדלון מעל 2,200 יחידות דיור ברחבי הארץ וכ-100,000 מ"ר של שטחי מסחר ומשרדים. בנוסף, פועלת החברה בתחום ההתחדשות העירונית עם מעל 1,200 יחידות דיור בתכנון וביצוע, וסך הבנייה הכולל עומד על יותר מ-210,000 מ"ר.

מה מחזיק עסק משפחתי לאורך זמן?

עבור שפונדר ופדלון, התשובה פשוטה: שילוב בין חזון לביצוע, בין משפחתיות לשותפות עסקית, ובין ערכים ציוניים לשיטות ניהול מתקדמות. "אנחנו רואים בבנייה של קהילות את לב העשייה שלנו, ומאמינים שחוסן המדינה תלוי בחוסן החברתי", הם מסבירים.

 אלון אשלי-לירן :התחדשות משפחתית

כך הפכה משפחת אלון את הסיפור המשפחתי שלה לבסיס
של אלפי יחידות דיור בהתחדשות עירונית

איך הכול התחיל.

בראש הסיפור עומד אשר אלון, שהקים בשנות ה-90 את חברת אשלי. כמי שזיהה מוקדם את הפוטנציאל הגלום בהתחדשות עירונית, הוא יזם את פרויקט הפינוי-בינוי הראשון בתל אביב. בהמשך חבר לגיסו רוני בריק, נשיא התאחדות הקבלנים בוני הארץ ובעליה של חברת לירן – והשניים הקימו יחד את קבוצת אשלי-לירן. מאז מובילה הקבוצה פרויקטים של פינוי-בינוי באלפי יחידות דיור במרכז ובשרון.

מי במשפחה עושה מה.

עם השנים הצטרפו ארבעת ילדיו של אשר אלון לעסק – כל אחד עם תחום התמחות שונה: שאולי (סמנכ"ל), עינת (עו"ד, ניהול פרויקטים), עדי (שיווק) ואיתי (ניהול). אליהם הצטרפו גם החתנים ובני משפחה נוספים – בביצוע, שירות לקוחות ומכירות. גם בצד של לירן, ילדיו של רוני בריק וחתנו משמשים בתפקידים בכירים. המבנה הזה יצר מערכת ניהול משפחתית-מקצועית סינרגטית, שבה כל אחד יודע את מקומו וגם את מקומו של האחר.

שולחן העבודה ושולחן השבת.

העבודה עם משפחה יוצרת מחויבות, נאמנות וזהות אינטרסים נדירה, וכמובן גם הרבה מפגשים בלתי פורמליים, כמו ארוחות צהריים משותפות במשרד. אבל סביב שולחן השבת, נשמר כלל ברור: לא מדברים על עבודה, רק שירי שבת ושירי ארץ ישראל. האתגר המרכזי, מספרים בחברה, הוא דווקא בשילוב עובדים חיצוניים בתוך מרקם משפחתי צפוף – ואת האתגר הזה הם פותרים בהרבה כבוד הדדי.

הפרויקט שמספר את הסיפור.

רחוב ויצמן ברעננה, שם יזמה הקבוצה את פרויקט הפינוי-בינוי הראשון בעיר, הוא בעיני המשפחה הלב של החברה. זהו הפרויקט שבו כל הילדים כבר עבדו יחד, וכל אחד מצא את מקומו. העובדה שאשר אלון עצמו נולד וגדל באותה שכונה, והדיירים הם חברי הילדות שלו, הפכה את המיזם למפגש חד-פעמי בין עבר אישי לעתיד עירוני.

טיפ מהלב

"כשכמה בני משפחה עובדים יחד, חייבים לבנות מראש מנגנון שוויוני ושקוף", אומר אשר אלון. "שכר שווה, חלוקת תפקידים ברורה, כבוד הדדי והבנה שכל לקוח נכנס לא רק לחברה, אלא למשפחה".

שתית: בונים מדינה, בונים משפחה

מהסב שעלה ובנה בידיים חשופות ועד לדור שלישי שכבר חושב יזמות. הסיפור של משפחת שטרית

איך הכול התחיל.

הסיפור של חברת שתית מתחיל הרבה לפני שנחתמה העסקה הראשונה. הוא מתחיל בסב המשפחה, פועל בניין בבאר שבע, שעלה לארץ ובנה את המדינה בידיים חשופות. המראה הזה של עבודה קשה, של עשייה ציונית יומיומית נצרב בליבו של בנו, שלום, והפך למנוע פנימי של שאיפה, התמדה וחזון. שלום בחר ללכת ללמוד הנדסת בניין בטכניון, מתוך אמונה שהדרך להשפיע באמת עוברת דרך מקצועיות, ידע ואחריות. בשלב מסוים, נקרתה בדרכו הזדמנות לרכוש את חברת "שתית", אז חברה ביצועית קטנה. מהרגע הזה, החזון הפך למציאות. מעבר לשאיפה העסקית, שלום נשא בליבו מחשבה עמוקה: להקים חברה שתהיה גם בית, מקום שבו ילדיו יוכלו לגדול, להתפתח ולעבוד יחד איתו.

מי במשפחה עושה מה.

עם השנים הצטרף הדור הצעיר, וכל אחד מהם הביא איתו נדבך נוסף לפסיפס המשפחתי-עסקי. גל (35), הבן הבכור, הלך בעקבות אביו, למד הנדסת בניין בטכניון ומשמש כיום כמשנה למנכ”ל. עומר (30), הבת השנייה, למדה תואר בעיצוב פנים ב-HIT, והיא המעצבת הראשית של החברה. שחר (26), הבת השלישית, למדה מנהל עסקים ויזמות, באוניברסיטת רייכמן, וכיום מנהלת את תחום השיווק בחברה. שלי (19), הצעירה, עדיין בשירות צבאי, אבל כבר חלק מהסיפור. כמו כן, אורנית, האם והרעיה, מנהלת מיום הקמתו את מלון "קדם", במורדות יערות הכרמל, מלון בריאות וספא, המלון שנבנה ע"י חברת "שתית".

החוזקות, האתגרים, והשבת.

"לעבוד עם הילדים זה הדבר הכי טוב שקרה לי", אומר שלום. "אין גאווה גדולה יותר מלראות אותם מובילים את החברה". שחר מוסיפה: "גם כשיש חילוקי דעות, אני תמיד לומדת מאבא". האתגר? לדעת להפריד – במשרד הוא הבוס, בבית הוא אבא. סביב שולחן השבת העסק לא מחוץ לשיח, אלא חלק מהמשפחה. זו הזדמנות לשיח רגוע, סיעור מוחות משפחתי וחלומות לעתיד, גם עם בני משפחה שאינם עובדים בחברה.

הפרויקט שמספר את הסיפור.

"פסגת נתי" בבאר שבע הוא הרבה יותר מפרויקט מגורים. הוא נושא את שמו של רס"ן נתי אלפסי ז"ל, שנפל במלחמת חרבות ברזל – בנו של בן דודו של שלום. הבחירה להנציח לוחמים בפרויקטים של שתית אינה סמלית בלבד, אלא חלק מהזהות של החברה.

טיפ מהלב

"עסק משפחתי מצליח כשזוכרים שהמשפחה קודמת לעסק", אומר שלום. "כשהכבוד, ההקשבה והערכים נשמרים, אפשר לבנות לא רק חברה מצליחה, אלא גם שושלת לדורות".

קבוצת נצר :ישראל בונה את הצפון

כך משפחת נצר בנתה קבוצה משפחתית עם יסודות עמוקים בצפון הארץ

איך הכול התחיל.

ישראל נצר, אב המשפחה, מהנדס בנייה ותיק, החל את דרכו המקצועית כמ"מ מהנדס העיר יקנעם וכמנהל מחלקת בינוי בגוף מוסדי. לפני כ-40 שנה יצא לדרך עצמאית והקים חברה קבלנית. בתחילת הדרך פעלה החברה בביצוע עבודות ציבוריות ותשתיתיות בעיקר עבור גופים מדינתיים ומוסדיים – מביצוע עבודות תשתית קטנות לרשות הטבע והגנים ועד לבניית בתי חולים ובתי אבות עבור משרד הבריאות ועיריות בצפון, כקבלן ראשי בסיווג ג'5.

מי במשפחה עושה מה.

הבן הבכור, ארז נצר, הלך בעקבות אביו לתחום ההנדסה האזרחית, ונכנס לפני כ-15 שנים לחברה כדי להצעיד אותה קדימה גם לתחום היזמות, לצד שמירה על ערכי הביצוע שליוו את החברה מיום היווסדה; הבן הצעיר, אלעד נצר, הצטרף אף הוא לעסק המשפחתי לפני כעשור, ומוביל את פעילות הנכסים המניבים של החברה – תחום מהותי בהונה העצמי ובחוסנה הכלכלי, המאפשר לה להיכנס ליזמויות חדשות דרך תוכניות לאומיות אסטרטגיות בצפון, כמו תמ"א 75; האחות שובל, בוגרת הנדסת תעשייה וניהול, עבדה בחברה כארבע שנים והובילה תהליכי הטמעת מערכות ושיפור תהליכים. כיום היא פועלת בעולם ההייטק, אך ממשיכה ללוות את החברה מאחורי הקלעים; האם, ארלט נצר, לאחר קריירה של כ-20 שנה בניהול משרד הקבלה וחדרי המיון בבית החולים כרמל, הטמיעה בחברה סטנדרטים גבוהים של סדר, אחריות ויחסי אנוש – תרבות ארגונית שמורגשת עד היום; לצידם פעלו לאורך השנים בני הדור הקודם: האחים של ישראל, אורי ז"ל ומנשה, שניהלו את תחומי האדמיניסטרציה והביצוע והיו חלק בלתי נפרד מהמעטפת הניהולית. ומי שמוביל כיום את הקבוצה לצד ארז הוא שלומי דהן, חבר ילדות, משפטן, כלכלן ורס"ן במילואים, שנחשב חלק אינטגרלי מהמשפחה ומהעשייה הניהולית.

משפחה ועסק – יתרונות ואתגרים.

היתרון הגדול הוא התחושה שאתה "בבית גם בעבודה": אמון מלא, שפה משותפת, תיאום אינטואיטיבי. האתגר – להפריד בין העסק לבית. לדעת לשחרר מחלוקות, לא לקחת אותן לשולחן השבת, ולהציב גבולות ברורים בתוך היומיום המשפחתי.

הפרויקט שמספר את הסיפור.

ייזום וביצוע של פרויקט מגורים קטן בנהריה – 30 יח"ד בלבד – הוא אולי צנוע במידותיו, אבל מסמל את כל מה שהקבוצה מאמינה בו. זה היה הפרויקט הראשון שליווה ארז לאחר סיום לימודיו בטכניון ועבודה בחברת ניהול פרויקטים. ישראל הקפיד שיתחיל מהשטח ממש, כעוזר למהנדס ביצוע באתר, מהיום הראשון ועד למסירה. זהו ה-DNA של משפחת נצר: אין קידום על בסיס שם, רק דרך שמתחילה מלמטה.

שולחן השבת – קודש, לא קונסטרוקציה.

כמשפחה שומרת מצוות, ענייני עבודה נשארים מחוץ לשולחן השבת. "זו ברכה אמיתית", הם אומרים. "השבת שומרת עלינו מלהישאב לעבודה 24/7. שם אנחנו פשוט יחד – כמשפחה, לא כקולגות".

טיפ מהלב

"תתייחסו לעסק כאילו הוא לא משפחתי – במקצועיות ובסטנדרטים; ולמשפחה – כאילו היא העסק הכי חשוב בעולם. ככה בונים משהו שיכול באמת לגדול ולהחזיק לאורך זמן".

קבוצת יהודה לוי :צמיחה הדרגתית

מהעסק הקטן שהקים הסב המייסד ועד לשילוב הבין-דורי שמחבר ניסיון, טכנולוגיה וראייה חדשה. כך בנתה משפחת לוי קבוצת נדל"ן.

איך הכול התחיל.

היסודות של קבוצת יהודה לוי הונחו בידיים של אלברט לוי ז"ל – אדם שראה ביזמות לא רק פרנסה, אלא דרך חיים. בתחילת הדרך היה זה עסק קטן, עם הרבה אמונה ונכונות ללמוד תוך כדי תנועה. עם השנים צמח העסק לפרויקטים מורכבים וגדולים, אבל הערכים: יושרה, עמידה במילה, מקצועיות וקשר אנושי, נשארו בדיוק כפי שהיו.

מי במשפחה עושה מה.

הצמיחה הייתה הדרגתית, וגם הכניסה של בני המשפחה לעסק נעשתה צעד אחר צעד, כל אחד לפי יכולותיו ותחומו. הדור הוותיק מביא את הראייה הרחבה והיציבות, הדור הצעיר מוסיף כלים טכנולוגיים, שפה ניהולית חדשה ותהליכי עבודה עדכניים. החיבור הזה יצר קפיצת מדרגה משמעותית, בלי לוותר על הערכים המקוריים.

יתרונות, אתגרים והגבול שביניהם.

היתרון הגדול בעסק משפחתי הוא האמון – אין צורך להתחיל כל שיחה מאפס, יש שפה משותפת ותחושת שליחות. האתגר, לעומת זאת, הוא לדעת להפריד בין מקצועי לאישי: לא לקחת ויכוח למקום רגיש, להגדיר תפקידים, ולכבד גבולות – גם בתוך המשפחה.

הפרויקט שמספר את הסיפור.

פרויקט "מחל ק.חיים" מסמל את הדרך שעשתה הקבוצה: זהו פרויקט שבו יהודה, דור שני בחברה, זיהה פוטנציאל שאחרים עוד לא ראו, והוביל אותו מהחזון ועד הביצוע, תוך עמידה בלוחות זמנים ובסטנדרטים גבוהים במיוחד. זהו פרויקט שמייצג את היכולת להתמיד, לפתור בעיות ולהישאר מחויבים – גם כשלא קל.

מה קורה סביב שולחן השבת.

העסק הוא חלק מהחיים, אבל בשולחן השבת מנסים לשמור על איזון: להיות קודם כול משפחה, לתת מקום לדברים שמעבר, ולא לתת לשיחות העבודה להשתלט. לפעמים זה עולה, אבל הכל במידה.

טיפ מהלב

להיכנס לעסק משפחתי זו זכות, אבל גם אחריות. דברו פתוח, תגדירו ציפיות, ואל תשכחו: עסק אפשר לבנות מחדש. משפחה לא".

קבוצת גלנור : לבנות בשביל להשפיע

מהחזון של כתריאל ז'לוטי בשטחי התשתיות – ועד השולחן שבו יושבים יחד בני משפחה, קהילות ורעיונות. כך הפכה גלנור לעסק משפחתי עם שליחות קהילתית

איך הכול התחיל.

חברת גלנור הוקמה לפני למעלה מ-40 שנה על ידי כתריאל ז'לוטי – מהנדס עם חזון, שראה בבנייה לא רק מקצוע אלא שליחות. ההתחלה הייתה בצעדים קטנים, הרבה אתגרים בשטח, והרבה אמונה. עם הזמן גדלה החברה והרחיבה את פעילותה, אבל הערכים נשארו כשהיו: יושרה, חריצות ומחויבות לאנשים ולמקומות.

מי במשפחה עושה מה.

הכניסה של הדור הבא הייתה טבעית ולא מובנת מאליה: כל מי שנכנס – נכנס מתוך תשוקה, התאמה ואחריות. רמה אורם, בתו של כתריאל, מנהלת כיום את הקבוצה כמנכ"לית. יואב, אחיה, מהנדס במקצועו, מוביל פרויקטים ביצועיים מורכבים. אחרים עוסקים בשיווק, פיתוח עסקי וקשרי קהילה. השונות ביניהם הפכה לחוזקה, שמביאה לשולחן דעות מגוונות, אך תמיד מתוך אמון מלא ואכפתיות הדדית.

משפחה ועסק – יתרון ואתגר.

המשפחה היא היתרון הכי גדול והאתגר הכי עדין. כשיש אמון מלא, אפשר לדבר בגובה העיניים, בלי פילטרים. אבל גם הגבולות מיטשטשים. עם השנים, למדו לייצר איזון, להקשיב באמת, ולהזכיר לעצמם שהקשר המשפחתי קודם לכל.

הפרויקט שמספר את הסיפור.

פרויקט "רובע אחד" בירושלים מגלם את כל מה שגלנור מייצגת: בנייה שיש בה חזון, הקשבה, ושיתוף עם הקהילה. זה היה אחד ממיזמי ההתחדשות העירונית הראשונים בעיר וליווה אותו תהליך ארוך, מורכב ומרגש. לא רק לבנות, אלא להיות חלק מהמרקם האנושי.

מה קורה סביב שולחן השבת.

בעבודה לא תמיד מדברים, אבל היא תמיד שם. השולחן המשפחתי הוא לא משרד, אבל כן מקור להשראה: רעיונות, התלבטויות, שאלות של נכדים. לפעמים דווקא מי שמחוץ לחברה שואל את השאלה הכי נכונה.

טיפ מהלב

"הבסיס לעסק משפחתי הוא אמון. גם כשלא מסכימים: שמרו על כבוד, שיחה פתוחה, ומטרה משותפת. העסק הוא דרך לבנות ולהשפיע, אבל הוא קודם כול דרך לחזק את מה שחשוב באמת: את המשפחה"

בונוס כך נבנתה בונוס – מהמחסן בחצר לבית של מימון

הסיפור של משפחת גולדיאן

איך הכול התחיל.

רחוק מהמגדלים הגבוהים של תל אביב, בתוך מחסן קטן בחצר הבית, כאשר החברה עסקה בתחום של ייעוץ כלכלי לגופים גדולים ולעיריות. העובדים הראשונים היו שניים בלבד, רו"ח אריק גולדיאן וטלי גולדיאן עצמון. משם, צעד אחרי צעד, בהדרגה ובשמרנות, נבנתה חברה שהפכה עם השנים לשחקן משמעותי בשוק האשראי החוץ בנקאי.

מי במשפחה עושה מה. העסק היה תמיד חלק מהבית. שיחות טלפון על רמקול, לקוחות שכולם מכירים בשמם ושולחן שישי שבו הכלכלה היא שיחת חולין. כבר מעל שלושים שנה שהחברה פועלת, ועם הזמן שלושת הילדים גדלו לתוך העסק: עו"ד דנה גולדיאן ברק (מנכ"לית), מלי גולדיאן מנשה (מנהלת תפעול ומערך אשראי) ונועם גולדיאן (רו"ח).

איך זה עובד כשזו משפחה.

יש תפקידים מוגדרים, יש גבולות, ויש כבוד הדדי. אין נושאים שאי אפשר לדבר עליהם, אבל כל אחד יודע בדיוק היכן האחריות שלו מתחילה ונגמרת. הסוד הוא לדעת לסמוך, לשחרר ולכבד את המומחיות של כל אחד. הדור הצעיר מביא איתו יתרונות של חשיבה רעננה, שימוש בכלים דיגיטליים, גישה אחרת לניהול עובדים וללקוחות. לצד זה, יש גם אתגר לא פשוט בעצם הכניסה לעסק מבוסס והצורך להוכיח שהמקום מגיע בזכות השכלה, ניסיון ויכולת, ולא רק בגלל שם המשפחה. זהו תהליך שלוקח זמן ודורש רגישות וביטחון. הבחירה להצטרף לעסק מעולם לא נבעה מלחץ או מציפייה, אלא התגבשה באופן טבעי עם השנים. ואולי דווקא העובדה שלא הופעל לחץ, היא זו שגרמה לבחירה להיות טבעית ומלאה.

הפרויקט שמספר את הסיפור.

גם מול החשש הידוע מערבוב משפחה ועסקים, בני המשפחה רגועים. הם מודעים לסיכונים, אבל מאמינים שהקשר החזק ביניהם הוא יתרון ולא חולשה. לעבוד יחד, להיפגש כל יום, לאכול צהריים כמעט כל יום, להשקיע זמן ואנרגיה בעסק שהוא גם שלהם, זו זכות. לא במקרה, גם הסטטיסטיקה בישראל מראה שרוב העסקים במדינה הם עסקים משפחתיים שעוברים מדור לדור.

מה קורה סביב שולחן השבת.

שיחות חולין על כלכלה, עבודה ואשראי. ופשוט החיים עצמם נכדים, בני ובנות הזוג - הכל מתערבב.

טיפ מהלב

"בסוף, מה שמחזיק עסק משפחתי הם השורשים המשפחתיים - הקשבה, כבוד, סבלנות ואמונה שזה שלך באמת", אומרים בני המשפחה. "והלקוחות? הם מרגישים את היציבות, זמינות וקבלת החלטות מהירות". בסופו של דבר, "במובן הכי עמוק של המילה – בונוס היא הבונוס המשפחתי שלנו".

קטה גרופ מחנות למגדלים

ממפעל טקסטיל שהלך ונעלם ועד לחברה משפחתית עם 225 עובדים שצומחת מגרש אחר מגרש. הסיפור של משפחת קטה

איך הכול התחיל

היסודות של קטה גרופ מגיעים מעולמות אחרים לגמרי. גיל קטה, בעלים ויו"ר הדירקטוריון, הלך בעקבות אביו וסבו לעולם הטקסטיל: ייצור בארץ, יבוא מהמזרח הרחוק, עשרות שנות ניסיון. אבל ב-2004 הוא בחר לכתוב פרק חדש: מגרש קטן ברחוב מנדלסון 9, עשר דירות, ומכאן, התחילה הדרך. בהדרגה נרכשו מגרשים נוספים, נרקמו עסקאות עם בעלי קרקע, והלב הפועם עבר מעולמות הבד ללבני בטון.

מי במשפחה עושה מה

מהר מאוד הצטרפה אשתו של גיל לעשייה, ובהמשך גם ארבעת ילדיהם: אור, עוז, רון ועדי. כל אחד מהם שותף לניהול, לבנייה, ולחברה שנחשבת כיום לאחת הקבוצות המשפחתיות האיתנות והצומחות בתחום. קטה גרופ מונה כיום 225 עובדים, ומובילה פרויקטים של בנייה חדשה, התחדשות עירונית ויזמות מתקדמת, תוך שימת דגש על הקשר האנושי, איכות החיים וסביבה בטוחה לדיירים הוותיקים והחדשים כאחד.

המשפחה, העסק והשבת

שולחן השבת הוא המקום שבו הכול נפגש: העסק, הערכים, השיח וההחלטות. "אנחנו מדברים, משתפים, לפעמים גם מחליטים", מספרים בני המשפחה. "המשפחתיות מחזיקה את העסק, והמחויבות שלנו לדיירים שומרת עליו אנושי".

טיפ מהלב

"אל תפחדו להתנסות. תלמדו מהשוק, תהיו יצירתיים, ואל תחשבו רק על הקושי של הרגע, אלא על הדרך לבנות משהו ארוך טווח, יציב ומשמעותי. אחריות היא לא רק חובה – היא הזדמנות".