“אם המדינה תיתן לנו את הכלים, המשבר יהפוך להזדמנות אדירה”

ראש השנה, יותר מכל חג אחר, נושא עמו ריח של התחדשות והתחלה חדשה. אחרי תקופה מטלטלת במיוחד, שנפתחה בלהבות השבעה באוקטובר ונמשכה במשברים ביטחוניים וכלכליים, השאלה שמעסיקה רבים היא כיצד נוכל לצמוח מחדש. בענף הבנייה, אחד הענפים החיוניים ביותר לחוסנה של ישראל – התשובה מורכבת מתמיד.

אל המרחב הזה שב לאחרונה רוני בריק, שנבחר בפברואר האחרון לכהונה שנייה כנשיא התאחדות הקבלנים בוני הארץ, במקומו של ראול סרוגו, לאחר שכבר הוביל את הארגון בשנים 2016-2019. בגיל 65 הוא מוצא את עצמו שוב בעין הסערה, אלא שהפעם, לדבריו, השטח בוער באמת. אז עוד פעל מול קבינט דיור בראשות משה כחלון, נהנה משיתוף פעולה בין-משרדי ותהליכים מתוכננים שהצליחו להזיז את השוק; היום, הוא קובע, "אין קבינט, אין תוכנית סדורה, אין אסטרטגיה לבניית הארץ".

החזרה של בריק איננה מקרית. מי שמכיר אותו יודע שמדובר באיש עשייה חסר פשרות, שנכנס לנעליים הגדולות לא מתוך נוחות אלא מתוך תחושת שליחות. כבר עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל מצא עצמו מנהל משבר שלא היה דומה לו: מחסור הולך ומחמיר בעובדים, קבלנים קטנים ובינוניים על סף קריסה, והיעדר פתרונות מצד המדינה. "לא דמיינתי קדנציה שנייה מאתגרת כל כך", הוא מודה, "אבל אם לא אנחנו – מי יילחם על המשך קיומו של הענף הזה?".

בריק, שהגיע לתפקיד לאחר קריירה ארוכה בענף, מתאר אווירה של חוסר ודאות שמחלחלת לכל פינה במשק. לדבריו, "אין היום מדיניות ברורה – וכל אחד פועל לפי תחושת בטן. זה לא יכול להחזיק מדינה. בענף הבנייה, שבו מתכננים שנים קדימה, חוסר הוודאות הזה הוא הרסני".

אבל למרות הדברים הקשים, הוא בוחר לראות בראש השנה הזדמנות לחשבון נפש לאומי. "זה הזמן לעצור, לשאול את עצמנו מה אנחנו רוצים לבנות כאן. האם נמשיך לנהל את המשבר בטלאים, או שננצל את ה  הזו כדי לנסח תוכנית כוללת – שתשיב לישראל את האמונה בעתיד שלה?".

בפתח הריאיון המיוחד ל"ישראל היום", שנערך עם עופר פטרסבורג, עורך ופרשן הנדל"ן הוותיק, בריק מתיישב נחוש. הוא יודע שכל מילה שלו נבחנת בשבע עיניים – הן מצד הקבלנים שממתינים לשינוי, הן מצד מקבלי ההחלטות בירושלים, והן מצד מאות אלפי המשפחות בישראל שחולמות על דירה. "אני לא כאן כדי להתחנף", הוא מצהיר, "אני כאן כדי לומר את האמת. וגם כדי להראות שיש דרך אחרת – דרך של בנייה, שיקום ותקווה".

בונים, אבל לא בכל מחיר

אם יש נקודה אחת שמסמלת בעיני בריק את הנתק בין ממשלת ישראל לבין המציאות בשטח, היא המחסור בעובדים. "לפני ההסלמה עם איראן דיברנו על מחסור של כ-40 אלף עובדים בענף הבנייה", הוא מסביר, "והיום המספר גבוה בהרבה. צריך להבין: כל בית שנהרס בצפון, כל בית ספר שנפגע בדרום, כל אגף בבית חולים שיצא מכלל שימוש – כולם ידרשו שיקום. ואנחנו אלה שנבצע אותו. כדי שזה יקרה, המדינה חייבת לפתוח את השערים, לאפשר הבאה ישירה של עובדים, ולהגדיל את המכסה ב-50 אלף לפחות. היא עצרה את עבודת הפלסטינים – קיבלנו את הדין. עכשיו היא חייבת להשלים את המהלך עד הסוף".

אלא שכוח האדם הוא רק חלק מהבעיה. בריק מתאר חסם נוסף, אולי אף מסוכן יותר, והוא התנהלות המערכת הפיננסית: "החסם הקשה ביותר הוא המימון. בנק ישראל מחניק את הענף. הציבור יושב על הגדר, מחכה לירידות מחירים. אנשים מוכנים להוציא עשרות אלפי שקלים על חופשות יוקרה או מסעדות שף, אבל כשזה מגיע לדירה הם ממתינים, אולי המחירים ירדו מהר יותר ואולי הריבית תצנח. התוצאה היא קיפאון שפוגע בכולנו".

ומה באמת קורה למחירים? בריק נחרץ: "יש ירידות, אבל לא משהו דרמטי. מדובר בירידות שנובעות ממשא ומתן טבעי בין קונים למוכרים. השוק כיום הוא שוק של קונים, והמרחב למו"מ גדל. אם הייתי צריך לקנות דירה – הייתי עושה את זה עכשיו. זה בדיוק הזמן".

יש מי שמאשימים את הקבלנים עצמם בעיכוב, כאילו הם "יושבים על הגדר" ומחכים לרווחים עתידיים. בריק מתקומם: "אף קבלן לא יוצא לבנות בלי ודאות שיוכל למכור. מי שמייעץ לילדיו להמתין עם קניית דירה, מתעלם מהמציאות. דירה בישראל היא מוצר במחסור כרוני. בתוך חודשים ספורים נמכרות 30-40 אלף דירות, ושוב נוצר מחסור. במקביל, מצטרפים מדי יום משקי בית חדשים. הבנייה לא עומדת בקצב ואנחנו נדרשים לספק פתרון לבעיה שאין לה תחליף".

ואם לא די בכך, בריק מצביע על עיוות נוסף: "המדינה היא המרוויחה הגדולה. מצד אחד היא דורשת מאיתנו להוריד מחירים, ומצד שני היא גובה 22,600 שקל בשנה אגרה על כל עובד זר – לעומת 9,000 שקל בלבד במסעדנות או בתעשייה. זה שוד לאור יום. אי אפשר לדרוש מאיתנו גם לספוג את העלויות וגם להוריד מחירים. אנחנו לא פילנתרופים – אנחנו מייצרים מוצרים שכולם צריכים: דירה, מבנה ציבור, תשתית. אבל לא נבנה בכל מחיר".

המחסור בעובדים, יוקר המימון והמדיניות הכלכלית המכבידה יוצרים, לדבריו, מציאות של "מלחמה פנימית". בריק מתאר ציבור מפולג: "חלק מהאנשים מחכים שהקבלן ייקלע לקשיים ואז אולי יוריד מחיר, וחלק מבינים שתמיד אחרי מלחמות המחירים מזנקים ולכן עכשיו הזמן הנכון לקנות".

העדפות הרוכשים, לדבריו, משתנות אף הן: "משפחות מוותרות על דירה גדולה ללא ממ"ד ומעדיפות דירה קטנה יותר עם מיגון. בהתחדשות עירונית אנחנו נאלצים לפתוח מחדש הסכמי תמורות, כי הרשויות משנות כל הזמן את תנאי המשחק. בלי ודאות אי אפשר להתקדם. אפילו באוצר כבר מבינים שחייבים להתאים את החוזים למציאות החדשה".

משבר כהזדמנות לשיקום לאומי

השיחה עם רוני בריק מגיעה לנקודת השיא שלה כשהוא נשאל על השיקום הצפוי בצפון. עיניו מתקשות להסתיר את התסכול: "העבודות עוד לא התחילו", הוא אומר, "וזה חמור מאוד. מאז קום המדינה הקבלנים תמיד היו שם, בזמן לחימה ולאחריה – כדי לשקם. גם היום זו משימה קדושה: להעניק סביבת חיים ראויה לכל אזרחי ישראל. אבל אם נחכה עוד חודשים ושנים עד שיסתיימו תהליכי תכנון אינסופיים, השיקום יימשך עשור. אסור שזה יקרה".

בריק מאמין שהכוח לשינוי לא טמון רק בממשלה, אלא גם בשלטון המקומי. "חשבנו שהמלחמה תוביל לאישור מהיר של פרויקטי התחדשות עירונית, אבל בפועל רובם תקועים. המדינה חייבת לתמרץ ראשי ערים, אחרת זה לא יקרה. בסוף, ראש העיר הוא זה שמחזיק את המפתח. אם רוצים באמת להגדיל את היצע הדירות, אולי הגיע הזמן להעביר יותר סמכויות לוועדות המחוזיות".

אבל השינוי אינו רק בחוץ, אלא גם בפנים – בתוך התאחדות הקבלנים עצמה. בריק מספר על מהפכה פנימית שמתרחשת בימים אלה: "ההתאחדות, במתכונתה הישנה, הפכה מיושנת. המציאות השתנתה, והגיע הזמן שנתאים את עצמנו. אנחנו פותחים את השורות לכל יזם ולכל עסק שפועל באתרי בנייה, לא רק לחברות הגדולות. אנחנו מרחיבים את השירותים, מייעלים את התהליכים ומתאימים אותם לצרכים החדשים. ההתאחדות היא הבית של כל מי שפועל בענף – ואנחנו בונים אותה מחדש, בדיוק כפי שנבנה את המדינה".

בכל הקשיים והמשברים, בריק מקפיד לשמור על מסר אופטימי – מסר שהוא כמעט מצווה בימים של חשבון נפש לאומי. "ענף הבנייה תמיד ידע לעמוד באתגרים, גם בשעות החשוכות ביותר. אם המדינה תיתן לנו את הכלים הנכונים – נהפוך את המשבר הנוכחי להזדמנות אדירה לבנות מחדש את ישראל. לא רק דירות, אלא גם תשתיות, מוסדות ציבור ומרחבים שיחזקו את החוסן הלאומי".

עם כניסתה של השנה החדשה, בריק מנסה לנסח חזון פשוט וברור: "העתיד של מדינת ישראל לא יכול להיבנות על המתנה. אסור להיתקע בחוסר החלטיות. עלינו לפעול עכשיו – כדי שלדור הבא תהיה מדינה חזקה, יציבה ומוגנת יותר. זהו צו השעה, וזהו הצעד האמיתי של התחדשות לקראת השנה החדשה".

"העתיד של מדינת ישראל לא יכול להיבנות על המתנה. עלינו לפעול עכשיו"

“בלי ודאות אי אפשר להתקדם. אפילו באוצר כבר מבינים שחייבים להתאים את החוזים למציאות”