ישראל רועדת - האסון הגדול עוד לפנינו

אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי? שיר למעלות, תהלים קכא

עוד מימי התנ"ך מתוארים מראות אפוקליפטיים של אדמה נבקעת, ערים נחרבות, אש, תימרות עשן ונפילת אבנים – תיאורים שכנראה משקפים רעידות אדמה וצונאמי קדומים. אחת מהן התחוללה במאה השמינית לפני הספירה, כ-200 שנה לפני חורבן בית ראשון, ומוזכרת בספר עמוס, שהתנבא "שנתיים לפני הרעש".

מאז ועד היום נראה כי דבר לא השתנה. רעידות אדמה בעוצמה גבוהה בארץ ישראל מתרחשות אחת למאה שנה. הבעיה היא שכעת אנחנו כבר יודעים זאת, ועדיין, כמו תמיד – מעדיפים להעלים עין ולדחות את ההתמודדות.

רק לפני פחות מחודש, רעידת אדמה אדירה בעוצמה של 8.8 בסולם ריכטר הכתה את חצי האי קמצ'טקה שברוסיה. בעקבותיה הוצאו אזהרות צונאמי ביפן ובארה"ב, גלי ענק איימו על אלסקה והוואי – תזכורת עולמית לאיום הישן-חדש שגם אנחנו עלולים לחוות.

נכון, אנחנו רגילים לעסוק ללא הרף באיום האיראני ושלוחותיו, אך נדמה כי האיום הגדול באמת נמצא תחת רגלינו – השבר הסורי-אפריקאי שחוצה את ישראל לאורכה. לעיתים נדמה כי אפשר רק לגחך נוכח שלטים לאורך חופי הארץ שכתוב עליהם "צונאמי – אזורי כינוס", אך האיום ממשי לחלוטין.

ההיסטוריה מלאה תיעודים מצמררים: בשנת 749 לספירה גלים בגובה 14 מטר הטביעו את נמל קיסריה של הורדוס; ב-1068 רמלה חרבה כמעט כליל וכ-15 אלף איש נספו; ב-1201 גל צונאמי שטף את עכו וערי החוף; וב-1837 כרבע מתושבי טבריה נספו ברעש אדמה אדיר, חלקם מגלי צונאמי שעלו מהכנרת, וצפת נחרבה כליל. ב-1927 התרחשה הרעידה האחרונה הגדולה בישראל, שזרעה הרס בצפת, רמלה, לוד ושכם. בתים קרסו כמגדלי קלפים על יושביהם. ההיסטוריה חוזרת, וגם הפעם הסכנה מוחשית מתמיד.

אנחנו חיים על זמן שאול. רעידה גדולה מתרחשת כאן אחת למאה שנה בערך – והאחרונה, כאמור, התרחשה לפני 98 שנה. עכשיו תעשו את החשבון לבד. נוסיף לכך את העובדה שבעבר הייתה כאן צפיפות אוכלוסין זעומה לעומת המצב כיום, והנזק האפשרי במונחים של חיי אדם ורכוש, עוקף כל תרחיש מלחמתי עם איראן.

לא מוכנים, ולא מתכוננים

אז עד כמה אנחנו באמת מוכנים? האם "כיפת הברזל של האזרחות" תספיק? כנראה שלא. לפי מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור מתניהו אנגלמן, "ל-90% מהתושבים אין פתרון מיגון באופק". במילים אחרות: גם בשנים הקרובות נמשיך לחכות לפצצה או לרעידת אדמה בחדרי המדרגות, בבוקסר, באמצע הלילה.

והמציאות לא לוקחת שבויים. במהלך מתקפת הטילים האחרונה, טיל נפל במרחק של כ-100 מטר בלבד מפרויקט פינוי-בינוי ברמת גן (ביוזמת ים סוף נדל"ן מקבוצת פפושדו). למרות עוצמת ההדף – לא נגרם נזק לנפש. ההבדל היה ברור: ממ"דים, תקן מחמיר ומיגון מתקדם שנבנו כחלק מהפרויקט.

עו"ד יריב בר דיין, שייצג את בעלי הדירות בפרויקט, מדגיש: "זה כבר לא מקרה תיאורטי. הטיל נפל ממש קרוב, והבניינים עמדו בזה. שוחחתי עם הדיירים, הם שהו בממ"ד, יש פגיעות הדף ונזקים, אבל אין פגיעות בנפש. לעומת זאת, באותה מתקפה, במתחם בחולון שבו משרדנו מייצג את היזם ושהיה ערב פינוי, ספגנו פגיעה ישירה. לא היו שם ממ"דים, לא היה מיגון, ולצערי הרב היו פגיעות ונזק כבד לרכוש. זו טרגדיה שאפשר היה למנוע. זו מציאות מצמררת שממחישה את הפער המציל-חיים בין מתחמים ישנים ולא ממוגנים לבין מתחמים שעברו התחדשות עירונית".

כמו טיפה בצונאמי

בואו נעשה רגע סדר: בשנת 2024 נהרסו בישראל כ-5,000 דירות בלבד במסגרת פרויקטי התחדשות עירונית. נשמע לא רע? ובכן, מדובר בירידה של כ-5% לעומת השנה הקודמת, אז נהרסו 5,380 דירות – והמספרים הקטנים הללו מגוחכים אל מול קנה המידה של הסכנה: כ-1.67 מיליון דירות בישראל עדיין ללא ממ"ד, מתוך כמעט 3 מיליון דירות בסך הכול. במילים פשוטות – יותר ממחצית מהדירות במדינה אינן ממוגנות.

אז כמה זמן עוד נמשיך לדשדש? האם נחכה שפצצה או רעידה ייפלו ורק אז נחשוב על פתרונות? מבצע "עם כלביא" חשף את הפער הבלתי נתפס בין הבניינים החדשים לישנים. הטילים לא הבחינו בין שכונות שעברו פינוי-בינוי לבין כאלה שעוד ממתינות לוועדות. אך בזמן שהאיום ברור לעין – הממשלה בתרדמת.

מבקר המדינה מתניהו אנגלמן התריע שוב, בצורה חדה: "רק 10% מהדירות קיבלו אישור לחיזוק. חייבים תוכנית חירום לאומית". לדבריו, מדינת ישראל ממשיכה לטמון את ראשה בחול: "גם לאחר התרעות חוזרות ונשנות, הממשלה לא מפנימה את הסכנה הטמונה בכ-810 אלף דירות שאינן עמידות בפני סכנות מציאותיות, כמו טילים, רעידות אדמה וקריסות מבנים". המסקנה – אין לנו עוד את ה"פריווילגיה" להמשיך לקדם תוכניות בניין עיר (תב"ע) במשך חמש שנים ולהמתין שלוש שנים נוספות להיתר. הפרוצדורה לא תעמוד במבחן המציאות ביום פקודה.

קצת פרופורציות בבקשה

30 הרוגים ממלחמת איראן-ישראל. סיפורים באמת טראגיים וקורעי לב: ניצולת שואה, ילדה בת 7 הנמצאת בארץ לטיפולי סרטן ומשפחתה תושבי אוקראינה, 4 בנות משפחה מטמרה, או חייל וחברתו שנהרגו מפגיעת טיל בבאר שבע – דקות לפני כניסתה של הפסקת האש לתוקף.

אז נכון, מתקפת איראן יצרה תחושת חירום, הסכנה הגדולה באמת לא ירדה מהפרק. קצת פרופורציות בבקשה. על הסכנה האיראנית אתם שומעים חדשות לבקרים, אבל כמה מכם שמעו על התרחיש של המכון למחקרי ביטחון לאומי שהוכן ב-2022? על פיו, יותר מ-7,000 איש ייהרגו ומאות אלפים יוותרו חסרי קורת גג ברעידת אדמה. התרחיש צופה נזק כבד ל-29,000 בניינים ונזק קל עד בינוני ל-290,000 בניינים נוספים. חצי מיליון עקורים מיד לאחר הרעידה, והפחתה לכ-170,000 לאחר שחלק מהעקורים יוכלו לשוב לבתיהם באישור המהנדסים.

ישי רוט, המשנה למנכ"ל קבוצת שובל ואחד מאנשי המקצוע הבולטים בתחום ההתחדשות העירונית בישראל, שלח לאחרונה מכתב דחוף לשר השיכון חיים כץ, ובו הזהיר בחריפות: "המלחמה הבאה – רעידת אדמה קטלנית. מדינת ישראל פשוט לא ערוכה. הסיכון מוכר, אך ההיערכות לוקה בחסר. אנחנו יושבים על קו שבר פעיל, והאדישות מסוכנת". לדבריו, מרבית המבנים בישראל, במיוחד אלה שנבנו לפני שנות ה-80, אינם עומדים בתקן עמידות סיסמית: "אנחנו מדברים על מאות אלפי יחידות דיור, בתי ספר, בתי חולים ובנייני מגורים שברגע האמת פשוט יתמוטטו. זה לא תרחיש קיצון, זה תרחיש ודאי".

אנו טובעים בים של חברות

מול הצורך העז לחזק מבנים ולבנות ממ"דים, עולה השאלה: עד כמה אפשר לסמוך על מי שאחראי לכך בפועל – החברות שפועלות בשטח? בשנים האחרונות הוצף שוק ההתחדשות העירונית בכ-1,500 חברות חדשות. זה אולי נשמע מבטיח, אבל מאחורי המספרים מסתתרת סכנה: אחת מכל שלוש חברות בענף נמצאת כיום בסיכון גבוה, ויש ספק אמיתי אם תשרוד את התקופה הקרובה.

במקביל, מאות אלפי מבנים ברחבי הארץ עדיין אינם עומדים בתקן רעידות אדמה או מצוידים בממ"ד כנדרש. והענף – רווי בגורמים חסרי ניסיון, ללא רישוי או מוניטין. העובדה שמדובר בתחום שאין בו כל דרישה לרישיון או הכשרה מחייבת, למרות שהוא נוגע ישירות בגורלם של מיליוני תושבים פשוט בלתי נתפסת.

תחום ההתחדשות העירונית משקף את המשבר העמוק בענף הנדל"ן כולו: סביבת ריבית גבוהה, מחסור חמור בכוח אדם מקצועי, ירידה חדה בפריון העבודה, עלייה דרמטית בעלויות הבנייה ומיזמים שנתקעו בשל חוסר מימון; התוצאה: סכנה מוחשית לקריסת חברות רבות, מה שמותיר את בעלי הדירות לעיתים בלי דירה, בלי פיצוי ובלי אופק ברור.

נזכיר כי במלחמה עם איראן התמודדנו עם פגיעות ישירות בלב אזורי הביקוש. מחוז תל אביב ספג את הפגיעה האנושה ביותר, עם כ-200 מבנים שנפגעו בצורה משמעותית. קרוב ל-50 מתוכם צפויים להיהרס. אך שאלות רבות עדיין נותרו באוויר: האם כספי הפיצוי של המדינה יופנו ישירות לקידום פרויקטי פינוי-בינוי? ואם כן – באיזה מסלול? באילו לוחות זמנים?

ראש עיריית בת ים, צביקה ברוט, הציע לממשלה מודל חד וברור: לרכוש מהתושבים את נכסיהם שנפגעו קשות, לפי ערך הנכס לאחר אישור תוכנית הפינוי-בינוי, בצירוף פיצוי כספי נוסף של כ-30%. כך, לדבריו, ניתן יהיה לייצר ודאות ולקדם במהירות את הפרויקטים, בלי להיתקע במבוי סתום ביורוקרטי או משפטי.

בינתיים, הצוות הבין-משרדי שהוקם לטובת שיקום המתחמים שנפגעו הבין דבר אחד ברור – הפתרון חייב להיות פינוי-בינוי רחב היקף. לא תיקונים קוסמטיים. לא טלאי על טלאי. אלא תוכניות מוסדרות שיקיפו מתחמים שלמים באזורים שנפגעו. אבל גם כאן, המציאות חזקה מהכוונות: הליכים תכנוניים בישראל נמשכים שנים, ולוחות הזמנים מייגעים, מסורבלים ואיטיים בצורה מתסכלת.

הכוונה ברורה – אבל היישום? תקוע. שוב מתנגשים שני עולמות: הרצון הלאומי לחיזוק מתחמים, מול המציאות שבה כל דייר מחזיק בזכות קניין שיכולה להפיל תוכנית שלמה. ומה עושים עם סרבנים? איך שוברים את הקיפאון? איך מתגברים על התנגדויות? איך גורמים לפרויקט לצאת לפועל כשכל צעד דורש חתימה, היתר, דיון, ועדה, תיאום, תקצוב? בעיה.

הצלת חיים? האחריות על האזרח

גל קסטל, מנכ"ל אורון נדל"ן, החברה הראשונה ששיקמה בניין שנהרס ישירות מטיל איראני בחולון, לא מנסה לייפות את המציאות: "האחריות על הקמת ממ"ד מוטלת כיום כמעט לחלוטין על האזרח. בין אם מדובר בשדרוג מרחב קיים ובין אם בבנייה חדשה – האזרח הוא זה שנדרש לממן, לבדוק, לתכנן, להתנהל מול הרשויות ולשאת בנטל הכלכלי. המדינה? כמעט ואיננה נוכחת". לדבריו, אין כיום תוכנית לאומית לשדרוג ממ"דים, אין קרן ייעודית, אין סיוע בהיתרים, ואפילו פיקוח שוטף כמעט שאינו קיים. "הפער הזה", הוא מדגיש, "בולט במיוחד בבתים שנבנו לפני כניסתו לתוקף של התקן המחייב ממ"ד. מדובר במאות אלפי יחידות דיור, רבות מהן בפריפריה. משפחות שרוצות להוסיף ממ"ד נאלצות להתמודד עם תהליכים ביורוקרטיים בלתי נגמרים, עלויות עצומות, ולעיתים גם עם מגבלות תכנוניות או סכסוכי שכנים. התוצאה ברורה: רק מי שיש לו – שורד. כל השאר פשוט נותרים חשופים לסכנה".

הפתרון לטענתו מונח על השולחן: במקום להטיל את המשימה על הפרט, המדינה צריכה להוביל מערך מתואם: מימון לשדרוג המרחבים, ליווי מקצועי, אישורי תכנון מואצים, והשקעה בתשתיות ביטחון אזרחי. "ממ"ד הוא לא פריווילגיה, הוא חלק מהחוזה האזרחי עם המדינה. אם נמשיך לראות בו תקן בלבד – נמשיך להפוך את הביטחון האישי לשאלה של מצב כלכלי. ובמדינה כמו שלנו, שבה המלחמה היא חלק מהנוף, זהו כשל שאי אפשר להסכים איתו", מסכם קסטל.

הצעד הבא של המדינה:

לגבות כסף מהניצולים

אבל במקום לטפל באיום הסיסמי ולהשקיע במיגון אמיתי – ברשות הממשלתית להתחדשות עירונית נאלצו להתמקד השנה בביטול הדרישה המקוממת של האוצר להשבת מענקי סבסוד ממשלתיים בעת מכירת דירה שהושבחה בפרויקט התחדשות עירונית.

מה המשמעות? על פי המהלך המקורי שגיבש משרד האוצר, בעלי דירות שיקדמו פרויקט פינוי-בינוי עם יזם ויקבלו במסגרתו מענק ממשלתי, יידרשו להירשם כמי שקיבלו הלוואה מהמדינה. בהתאם, תירשם הערת אזהרה על הדירה, ובעת מכירתה, בעל הנכס יידרש להשיב את סכום המענק לקופת המדינה. נשמע מופרך? זה לא רק נשמע כך. 120 ראשי ערים מכל רחבי הארץ חתמו על התנגדות נחרצת למהלך, שכונה על ידי רבים "תאוות בצע ממשלתית על חשבון ביטחון הציבור".

אתם קולטים את האבסורד? אנחנו משלמים מיסים כדי שהמדינה תדאג לביטחוננו, לא כדי שתחזיר לנו חשבוניות ברגע שנרצה למכור נכס מחוזק. אם המדינה באמת רוצה לעודד חיזוק מבנים – היא לא יכולה להתנהג כאילו מדובר בהלוואה פרטית. מדובר בחיים של אנשים, לא בהשקעה נדל"נית.

עו"ד אלעזר במברגר, עד לאחרונה ראש הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית, הסביר את הבעיה הבסיסית במהלך של האוצר: "גם אם יתגבש הרוב הדרוש לפי חוק (67%) לטובת פרויקט פינוי-בינוי, לא ניתן יהיה לחייב את המיעוט המתנגד, הדיירים הסרבנים, לחתום על הסכם הכולל נטילת הלוואה מהמדינה. גם סוגיה זו לבדה הייתה מביאה לעצירה מוחלטת של רוב הפרויקטים בפריפריה. בסופו של דבר, גבר השכל הישר וההצעה נגנזה".

אמנם ההצעה ירדה מהפרק, אך הניסיון עצמו מלמד לא מעט על הלך הרוח במוקדי קבלת ההחלטות: לא תוכנית חירום לאומית, לא ראייה כוללת של התחדשות עירונית כפרויקט הצלה – אלא שורת רווח גרידא.

ומול ההתעקשות לגבות כספים, נותרת שאלה אחת בוערת: איפה תוכנית החירום הארצית? לא כזו שנולדה מתוך ה"חור של הגרוש" – אלא מתוך הבנה שמדובר בפיקוח נפש.

משוואה בלתי אפשרית

המצב הנוכחי מציב את היזמים במשוואה בלתי אפשרית: מצד אחד – דרישה ציבורית וצודקת למיגון, תשתיות ושיקום מהיר; מצד שני – מערכת בירוקרטית איטית, מסורבלת, מנותקת מדחיפות השטח. בעוד הציבור דורש ממ"ד, הרשויות מתעקשות על שימור עצים. בעוד יזמים מבקשים לתכנן, המדינה קובעת תב"עות ללא תשתיות. ובינתיים, השעון ממשיך לתקתק.

ניר שמול, מנכ"ל החברה לפיתוח והתחדשות עירונית, מציב את הדברים בצורה ברורה: "התחדשות עירונית היא פיקוח נפש, אבל אנחנו אפילו לא מתקרבים לקצב ההתחדשות הנדרש כדי למגן את אזרחי המדינה ולספק להם דירה עם ממ"ד". הנתונים מוכיחים את הפער: במחוז המרכז נהרסו בשנה האחרונה 2,558 דירות – כמעט מחצית מהכמות הארצית; במחוז תל אביב 1,163 דירות; במחוז הדרום – 370 בלבד; ובמחוז הצפון, הממוקם בלב השבר הסורי-אפריקאי – רק 125 דירות נהרסו במסגרת פינוי-בינוי; "דווקא בפריפריה, שם עיקר הסכנה, המדינה עדיין לא פתרה את בעיית האטרקטיביות להתחדשות עירונית", מוסיף שמול. לדבריו, יש לאפשר קידום גם של פרויקטים בתבנית תמ"א 38, למרות ביטולה, באמצעות זכויות בנייה נוספות ותכנון חכם של תשתיות. בלי זה, לא יהיה מיגון בפריפריה".

איילת רוסק, מנכ"לית מכלול מימון נדל"ן, מביאה דוגמה עוצמתית: "בבית שמש, ילדים הראו לנו שהם שמים בלוקים זמניים בעמודים חצי הרוסים. יש מבנים שעומדים על ארבעה עמודים רעועים. זהו מצב בלתי נסבל הכרוך בסיכון חיים של ממש. כדי שהמיגון בפריפריה יתגבר, יש צורך בהקלות והטבות נוספות – שיאפשרו ליזמים איכותיים להמשיך לחזק ולבנות את הארץ".

ניב רום, מנכ"ל קבוצת כנען, מציע למדינה לשנות גישה: "צריך כעת לאפיין את המצב לשני מסלולים מקבילים: פרויקטי פינוי-בינוי רגילים שחייבים להתגבר על כל הבירוקרטיה, ופרויקטים שנפגעו ישירות במלחמה - שם זה כבר לא עניין של שיפור תנאי מגורים, אלא של השבת קורת הגג לאנשים שאיבדו כל שהיה להם. יש להסתכל על המשימה הזו כהצלת חיים של ממש בכל מובן: מפני איומים ביטחוניים ומפני רעידות אדמה שמאיימות על מיליוני ישראלים. משפחות שקורת הגג שלהן נהרסה מפגיעת טיל זקוקות לתשובה מהירה - 10 חודשים מהפגיעה לתחילת הבנייה זה הסטנדרט החדש. כל יום עיכוב זה עוד יום שאנשים נשארים ללא בית בגלל האויבים שלנו".

אבישי קימלדורף, משנה למנכ"ל שיכון ובינוי, מחזק: "אנחנו תחום שחושב לטווח ארוך. מענקי האיזון שניתנים לפרויקטים בפריפריה הם קריטיים, אבל הם עדיין לא מספקים. צריך להרחיב אותם. זו לא פריווילגיה, זו חובה לאומית". לדבריו, לצד סבסוד כלכלי, נדרש סיוע ממשלתי משמעותי בתשתיות – מרתפים, כבישים, תשתיות היקפיות. "הרשויות לא מסוגלות לספק את זה לבד. בלי תקציב לאומי, זה פשוט לא יקרה. אנחנו נתקעים עוד בשלב התב"ע, כי בלי תשתיות אין היתרים, ובלי היתרים – אין פרויקטים".

עו"ד אדריאנה שכטר, מנכ"ל ובעלים משותף בקבוצת אדלר, מתארת מציאות כמעט אבסורדית בעיר הגדולה: "ברובע 3 בתל אביב, עולה שוב ושוב הסוגייה בין צורכי ביטחון לתכנון עירוני ולשימור עצים. הדרישה למרחבים מוגנים קריטית, במיוחד לאור המלחמה האחרונה, אך עיריית תל אביב ממשיכה להציב אילוצים שמונעים תוספות בנייה. הדין ברור: מיגון קודם לעצים. חייבים למצוא פתרונות תכנוניים יצירתיים – אבל לא על חשבון ביטחון הדיירים".

שון קפואה, סמנכ"ל פיתוח עסקי והתחדשות עירונית בקבוצת זיתוני, חותם: "העובדה שיש מיליוני ישראלים שחיים ללא מיגון בשנת 2025 – היא פשוט שערורייה. מדובר בצורך קיומי. הממשלה והרשויות המקומיות חייבות להפנים את זה. במיוחד בפריפריה, יישובים שלמים נבנו בשנות ה-50 וה-60. הסכנה ברורה. עכשיו זה הזמן להאיץ, לבנות, לחזק – ובעיקר להפסיק להפריע".

לשמור על היגיון כלכלי

בתחום המימון, השינוי נדרש לא פחות מאשר בתכנון או בביצוע. אי אפשר לנהל שוק חדש עם כלים ישנים. המודלים הפיננסיים שנבנו לאורך שנים התבססו על שוק חזק, תזרים קבוע, ודירות שנחטפות "על הנייר". אבל המציאות השתנתה, והמודלים כבר לא רלוונטיים.

כיום, רק פתרונות מימון יצירתיים, גמישות מחשבתית, והתאמת תזרים חכמה – יכולים להפוך את האתגר להזדמנות. מה שהיה נכון ב-2019, פשוט לא עובד ב-2025. כך, למשל, מבצעי מכירות לא אחראיים, כמו מודל 20/80, שאינם מייצרים תזרים מזומנים מיידי לפרויקט, הפכו לבעיה של ממש. המימון נתקע, הפרויקטים נמרחים, והסיכון גובר.

המציאות אף החמירה עם ביטול הצמדת תקבולי הרוכשים למדד תשומות הבנייה – בעוד עלויות הביצוע ממשיכות לעלות. הרווחיות נשחקת, והאיזון מתערער. התוצאה: יזמים מהססים, פרויקטים נתקעים, והציבור נשאר חשוף.

החלטות אמיצות – עכשיו

כדי לשחרר את הפקק, אחד המהלכים שנבחנים בימים אלו הוא הפחתת שיעור ההסכמה הנדרש מהדיירים לקידום פרויקט – גם באזורים שלא נפגעו ישירות. מהלך דרמטי כזה יכול להוציא לדרך מאות פרויקטים תקועים, שכרגע נחסמים בשל דיירים סרבנים או חוסר ודאות משפטית.

במקביל, יש לפעול לתמיכה יזומה ביזמים: הגדלת מכסות עובדים זרים, ביטול חסמים בייבוא חומרי בנייה ומיגון, והקצאת מסלולי מימון מהירים, מותאמים ואפקטיביים – במיוחד בפריפריה ובאזורים רגישים.

רפי אלמליח, מנכ"ל מינהל התכנון, מנסח זאת בצורה חדה: "המדינה צריכה לקבל החלטות אמיצות ומרחיקות לכת בנושא התחדשות עירונית. ה-66% הסכמה מדיירים – לא מספיקים. צריך להוריד את הרף, כדי לאפשר לפרויקטים לצאת לדרך".

לא רק שיקום. התחלה מחדש

וכמו בכל משבר – גם כאן יש תקווה. מבצע "עם כלביא" המחיש עד כאב את הסכנות שבטילים בליסטיים והנזק הישיר והעקיף שהם גורמים למבנים ולחיים עצמם. אבל מתוך ההרס – עולה הזדמנות.

זו לא רק שעת שיקום של תשתיות – אלא רגע לשנות את כללי המשחק. להפוך את ההתחדשות העירונית מפרויקט מקומי, טכני ומורכב – לתוכנית לאומית, חוצה משרדים, עם ראייה של ביטחון אזרחי.

נתנאלה ולדמן, סמנכ"לית במכלול מימון נדל"ן, מסכמת את הרוח שנדרשת כעת: "שיקום אזורי לחימה חייב להפוך לפרויקט לאומי מוסדר, שמשלב פתרונות מיגון עם ודאות כלכלית ורגולטורית. משברים הם נקודת מבחן, אבל גם קרקע פורייה לשינוי. מי שיביט רק על מה שנהרס – יפספס את מה שניתן לבנות. מנגד, מי שיזהה את החלון שנפתח – ימצא בו מקום להזדמנויות חדשות".

הממ"ד מציל חיים – אבל לא לבדו

עד כמה באמת אפשר לסמוך על הממ"ד כקו ההגנה האחרון של האזרח, לנוכח מקרי המוות בפתח תקווה ובבאר שבע – שנגרמו מפגיעות ישירות גם בתוך ממ"דים?

יגאל אליהו, שותף ומייסד קבוצת ההנדסה והפיקוח יגאל אלון, מציב את הדברים בפרופורציה: "מרחב מוגן דירתי הוא המקום הבטוח ביותר בזמן אזעקה, ועמד באינספור מבחנים לאורך השנים. כשהנחיות פיקוד העורף נשמרות – הן מצילות חיים. גם פגיעות טילים ישירות, סמוכות לממ"דים, הסתיימו ברוב המוחלט של המקרים ללא נפגעים משמעותיים בקרב יושבי הדירה".

בפיקוד העורף מזכירים: הממ"ד נבדק בניסויי פיצוץ והדף ועמד בהם בהצלחה. זה לא עוד חדר בבית, אלא חלל מהונדס בקפדנות, שנבנה לפי תקן מחמיר ונבדק בשלבי התכנון, הביצוע והאכלוס על ידי גורמי מקצוע והג"א. לעיתים נשמעות טענות לגבי כיווני החלון בממ"ד, אך המציאות בשטח ברורה: אין עוד חזית אחת. ירי מדרום (חמאס), מצפון (חיזבאללה), ממזרח (איראן) ומדרום-מזרח (החות'ים) – כמעט כל נקודה בארץ נתונה לאיום. מה שחשוב הוא עמידה בתקן, לא כיוון".

ומה עם בניינים חדשים שנפגעו למרות העמידה בתקן? ישראל דוד, מ"מ יו"ר האיגוד להנדסי תשתיות ומהנדס בעל שם עולמי, מספר כי כבר לפני שמונה שנים הוזמן להציג תרחישי פגיעה במגדלים בדיון רשמי בפיקוד העורף, בפני מפקד הפיקוד עצמו: "הצגתי את כל מה שקרה עכשיו – פגיעות במבנים עם ממ"דים. זה לא היה דיון על בתים ישנים, אלא בדיוק על המגדלים החדשים. לכן, מאז – אני מעדיף לגור במגדל חדש במרכז העיר מאשר בבית בן 60 שנה ליד הים". לדבריו, "הממשלה לא יכולה למנוע 100% מהפגיעות – אבל היא כן צריכה לנהל סיכונים. הבעיה? שהממשל שלנו בתחום הזה קפא כבר יותר מ־35 שנה. יש בישראל אנשי מקצוע מעולים עם תובנות חדשות – רק שאין מי שיקשיב. תמיד עסוקים במבנה הבא שנהרס או בתחלופת בעלי תפקידים".