ענף הבנייה הישראלי, אחד ממנועי הצמיחה החשובים ביותר של המשק, מצוי במשבר עמוק – אולי הקשה בתולדותיו. כ-18 חודשים לאחר תחילת מלחמת חרבות ברזל, השטח נראה משותק: מאות אתרי בנייה ברחבי הארץ פועלים בתפוקה חלקית בלבד, לוחות זמנים נמרחים, יזמים וקבלנים מדווחים על האטה דרמטית, והמחסור בעובדים מיומנים הפך לאיום אסטרטגי. המחירים, כצפוי, כבר מתחילים להגיב כלפי מעלה.
"היום אנחנו בעיצומה של בעיה שהזהרנו ממנה שנים", אומר אלדד ניצן, יו"ר התאחדות תאגידי כוח האדם הזר בענף הבנייה. "תמיד אמרנו שלא יכול להיות שנמשיך להסתמך על עובדים פלסטינים, ושהמדינה חייבת להיערך מראש עם חלופה – אבל אף אחד לא הקשיב".
עד לאוקטובר 2023, כ-80 אלף פועלים מהרשות הפלסטינית עבדו מדי יום באתרי הבנייה, לצד כ-20 אלף עובדים זרים ועובדים ישראלים – רובם מהחברה הערבית. מדובר בתמהיל שבמשך שנים החזיק את הענף על הרגליים, אבל גם יצר תלות מסוכנת. תלות שהתפוצצה ברגע אחד – בשבעה באוקטובר. "ברגע שסגרו את השערים לפועלים הפלסטינים, הענף איבד את עמוד השדרה שלו", מסביר ניצן. "זה לא רק מספרים – זו גם התמחות. הם היו מומחים בעבודות שלד ורטוב – לא ניתן להחליפם בן רגע".
מאז, נעשו ניסיונות להגדיל את מכסת העובדים הזרים. כיום פועלים בישראל כ-60 אלף עובדים זרים בענף הבנייה, מתוכם כ-55 אלף שמועסקים דרך תאגידים מורשים; המכסה המאושרת עומדת 100 אלף עובדים זרים – כך שחסרים עשרות אלפי פועלים מקצועיים באתרי העבודה.
"יש פה דיסוננס", טוען ניצן. "המדינה אישרה להביא 100 אלף עובדים זרים לענף הבנייה – אבל היא לא מצליחה להוציא את זה לפועל. למה? כי הרגולציה חונקת, כי אין מספיק כוח אדם ברשות האוכלוסין, כי הבירוקרטיה מתנהלת בעצלתיים".
ניצן מסביר כי גם כאשר הממשלה כן פועלת, היא שוכחת לדאוג לרציפות התפקודית של מי שאמור ליישם את ההחלטות בשטח. "הגדילו את מכסת העובדים – אבל שכחו להכפיל את כוח האדם במערך שמנהל אותם. רשות האוכלוסין וההגירה עושה כל שביכולתה עם האמצעים הדלים שעומדים לרשותה, אבל פשוט אין לה יכולת אמיתית להתמודד עם נפח העבודה. אי אפשר לצפות ממערכת שלא עברה התאמה ארגונית להתמודד עם הכפלה של מספר העובדים".
"יש היום יותר מ־20 אלף עובדים זרים שמוכנים לבוא – והם לא מגיעים רק כי אין מספיק פקידים שיטפלו בטפסים. ככה לא בונים מדינה"
בנוסף, למרות קריאות חוזרות מהענף והמלצה של ועדת המנכ"לים לעובדים זרים – משרד האוצר ממשיך לסרב להפחית את האגרות על הבאת עובדים זרים בענף הבנייה ב-50%. זאת, יודגש, על אף העובדה שהאגרות המוטלות על תאגידי כוח אדם עבור כל עובד זר עומדות כיום על כ-23,430 שקל – סכום כפול מהאגרות בענף המלונאות (12,450 שקל) ובפער עצום מהאגרות בענפי החקלאות (2,080 שקל), המסעדות (8,650 שקל) והסיעוד הביתי (360 שקל). "העלויות הגבוהות של האגרות עלולות להוביל לקריסת תאגידים כלכלית", מדגיש ניצן ומתריע על בעיה נוספת – חלק מהעובדים הזרים נעלמים או בורחים, מה שמוביל לכך שתאגידים משלמים מראש על האגרות, אך לא מצליחים לגבות את התשלום מהקבלנים. ניצן מציין כי בסופו של דבר, העלויות הללו מתגלגלות לרוכשי הדירות. "עם אישור ההמלצה להפחתת האגרות, נראה לראשונה מזה שנים ירידה של 2%-4% במחירי הדירות", הוא מכריז.
ובינתיים, הביקוש לדיור ממשיך לטפס – צעירים מחפשים דירות, רוכשים ממתינים להיתרים, והענף לא מצליח לעמוד בקצב, עם מחסור חמור בידיים עובדות. "המשבר לא התחיל במלחמה, הוא התחיל בקונספציות שגויות. מי שעדיין סומך על השיטה הקיימת – בונה ארמונות בחול", מתריע ניצן.
הגסיסה של ה־G2G
כאשר מדינת ישראל ניסתה להתמודד עם התלות בעובדים פלסטינים בשנים שקדמו לשבעה באוקטובר, הפתרון שהוצע על ידי מקבלי ההחלטות בממשלה היה מבנה של הסכמים בילטרליים – מה שמכונה G2G (Government to Government). על הנייר, הרעיון היה יפה: במקום שחברות פרטיות או תאגידים יביאו עובדים זרים בעצמם, המדינה תחתום על הסכמים ישירים עם מדינות אחרות, והעובדים יגיעו בפיקוח הדוק. תהליך מוסדר, ולכאורה גם נטול תיווך מיותר. אלא שבמציאות, כמו שקורה לא פעם עם רעיונות בירוקרטיים – התוצאה בשטח הייתה איטית, מסורבלת, יקרה ובעיקר לא אפקטיבית.
"ה־G2G מת. זה לא עובד", קובע ניצן נחרצות. "הממשלה כל כך רצתה להוכיח שהשיטה עובדת, אז הביאה מכל הבא ליד, בלי מיונים אמיתיים, בלי לבדוק מקצועיות – רק כדי לעמוד ביעד. זו לא הייתה תחרות הוגנת מול ההבאה הפרטית – זו הייתה הצגה".
אחרי השבעה באוקטובר, כשהתלות בעובדים פלסטינים התמוטטה, המדינה ניסתה לכפות פתרון חירום מהיר – ודרשה להביא עשרות אלפי עובדים מהודו וסרי לנקה. אבל ללא מנגנון מיונים מקצועי, נוצר מוניטין בעייתי סביב איכות העובדים. "אי אפשר להביא כמויות גדולות של עובדים איכותיים בשיטה הזו", מדגיש ניצן. "המערכת לא ערוכה תקציבית, ואין את הזמן לבנות עכשיו מערך גיוס ובקרה אמיתי מול כל מדינה".
"אי אפשר להביא עשרות אלפי עובדים איכותיים במתווה הממשלתי הקיים. אם המדינה לא תתעשת ותעבור למודל B2B נמצא את עצמנו שוב עם אתרי בנייה נטושים"
יתר על כן, ההישענות הבלעדית על סין כפתרון עוקף – התבררה כטעות אסטרטגית. "הכל התבסס על סין – ואז באה המלחמה, והכול קרס", הוא אומר. "במקום לפתוח אפשרויות מול מדינות רבות, הלכו על הכי קל, וכעת נותרנו מול שוקת שבורה".
המצב הנוכחי, לדעת ניצן, לא מאפשר להחזיר את המודל לחיים. "הוא לא עונה על הצורך הדחוף בעובדים מקצועיים תוך חודשים. המסקנה ברורה: חייבים להתבסס על מודל B2B, עם רגולציה נכונה, אבל גם עם גמישות, מהירות ואחריות מקצועית".
ניצן מדגיש כי הוא בעד פיקוח – אך דורש מודל מציאותי. "אפשר לנהל, אפשר לפקח, אבל צריך לעשות את זה עם אנשי מקצוע, לא עם עקרונות שמנותקים מהשטח. G2G זה קונספט שלא מתאים יותר לענף שלנו, נקודה".
כשאין מי שיחתים את הטופס
אחת הטענות המרכזיות של גורמי מקצוע בענף הבנייה – וגם של אלדד ניצן – נוגעת לא רק להחלטות מדיניות שגויות, אלא בעיקר לתפקוד הלקוי של רשות האוכלוסין וההגירה. "אין שם מספיק אנשים", אומר ניצן. "רשות האוכלוסין פשוט לא ערוכה למשימה שהטילו עליה – ולא באשמתה", הוא מדגיש, "עם האמצעים הדלים שעמדו לרשותם, עשו שם מאמצים אדירים, אבל אי אפשר לצפות שגוף כזה יתמודד עם הכפלה של מספר העובדים, מבלי להוסיף לו כוח אדם ותקציבים. חייבים להבין את זה".
לדבריו, גם היום מונחים על השולחן למעלה מ-20 אלף שמות של עובדים שיכולים להגיע לישראל מחר בבוקר – אך אינם מגיעים, רק בגלל עיכובים בירוקרטיים. "העובדים מוכנים, הטפסים הועברו ממשרד השיכון, התאגידים ערוכים – אבל אין מי שיעביר את הבקשות הלאה. פשוט חסר כוח אדם. אין מי שיאשר, אין מי שיטפל, אין מי שיחתום. וכך הפרויקטים תקועים".
האבסורד, לדברי ניצן, הוא שגם כשכבר מתקבל אישור עקרוני להבאת עובדים – ההוצאה לפועל שלו נמשכת זמן רב מדי. העובד מחכה במדינה המוצא, היזם ממתין באתר, והמנגנון האחראי תקוע בלולאת אישורים פנימיים ותיאומים מול משרדים אחרים. לדברי ניצן, זו, בסופו של דבר, הסיבה המרכזית לכך שמכסת ה־100 אלף נראית כיום כמו חזון רחוק. "זו לא שאלה של מדיניות – זו שאלה של ביצוע", מדגיש ניצן. "וכעת נראה כי אין מי שיבצע".
חברות זרות בענף: רעיון טוב שלא המריא
בהחלטה נוספת שמטרתה להקל על המחסור בכוח אדם בענף הבנייה, הודיע לאחרונה משרד הבינוי והשיכון על זכייתן של שתי חברות בנייה זרות – מווייטנאם וסינגפור – בקול קורא לצירוף קבלנים בינלאומיים לפעילות בישראל. המהלך, שמצטרף לניסיונות המדינה להגדיל את קצב הבנייה ולתת מענה לביקושי הדיור, נועד להרחיב את מגוון החברות הפועלות בשוק המקומי ולחזק את יציבותו. במסגרת ההחלטה, החברות הזוכות יעברו הליך הסדרה לקבלת רישיון קבלן בסיווג הגבוה ביותר. שר הבינוי אף חתם על הוראת שעה מיוחדת שמאפשרת הקלות רגולטוריות למהלך. עם זאת, בענף נשמעים קולות ביקורת על כך שגם גיוס חברות זרות לא יפתור את בעיית המחסור בעובדים איכותיים, שכן לחברות בינלאומיות מהשורה הראשונה לרוב אין עניין בביצוע פרויקטים קטנים יחסית בשוק הישראלי. "זה לחפש את האור מתחת לפנס, במקום להאיר עם זרקור", מסביר ניצן. "הממשלה מנסה עוד ועוד פיילוטים, ונמנעת מלייצר פתרון מערכתי אמיתי. את ענף הבנייה אי אפשר לבנות על ניסויים. צריך מערך חזק, יציב, גמיש – והדרך היחידה היא דרך המגזר הפרטי, עם תאגידים מפוקחים, כמו שעובדים היום".
במקור, היוזמה להביא לישראל חברות בנייה זרות הייתה אמורה להוות קפיצת מדרגה: שילוב של גופים מקצועיים, מיומנים והומוגניים, שמגיעים עם כוח אדם קבוע, שיטות עבודה חדשניות, ציוד מתקדם ויכולת לספק תפוקה משמעותית. "המחשבה הייתה ליצור מסה קריטית של יעילות – קבלנים זרים שיכולים להיכנס, להקים פרויקטים בקצב, למלא את המחסור בהיצע הדיור ולהביא איתם בשורה לענף ולשוק המגורים כולו", אומר ניצן.
אבל המציאות הייתה שונה. לדבריו, החברות הגדולות באמת – אלה שפועלות באירופה, בארצות הברית ובקנדה – פשוט לא רואות בישראל יעד אטרקטיבי. "כשאתה בונה מאות פרויקטים בחו"ל, למה שתגיע לישראל בשביל שמונה או עשרה בניינים? לחברות כאלה אין עניין בשוק כל כך מצומצם". ואכן, מה שהגיע בפועל היו חברות קטנות בהרבה – שלא הביאו עימן שיטות חדשניות או תפיסות ניהול מתקדמות, בניגוד לכוונת המשורר. "העובדים שלהן נטמעו בתוך הצוותים הוותיקים שפועלים כבר בענף – בעיקר סינים – והתוצאה הייתה חזרה לאותה שיטה מוכרת, בלי שינוי אמיתי", אומר ניצן. לדבריו, גם המודל הארגוני שנבנה סביב החברות הזרות – שבו הן אחראיות גם על גיוס העובדים וגם על הניהול בשטח – יצר עומס בירוקרטי, בלבול בתחום האחריות, חיכוכים עם קבלנים, רישוי מסובך ומחסור בתיאום.
כאמור, למרות ניסיונות חוזרים של הממשלה לעודד את המהלך, כולל הטבות והקצאות מיוחדות, ניצן סבור כי מדובר בפתרון שולי – לכל היותר תוספת נקודתית, לא מענה אמיתי למחסור הלאומי. "הפתרון שאנחנו צריכים לא נמצא שם", הוא קובע. "במקום לבזבז משאבים על חברות שממילא לא מסוגלות ולא רוצות להביא את המהפכה, צריך לעשות את מה שעבד בעבר: להביא לפה כמות גדולה של עובדים – 100 אלף, כמו שעשה אריק שרון בתפקידו כשר הבינוי והשיכון בשנות ה-90 עם העלייה מברית המועצות – בדרך פשוטה ומהירה של הבאה פרטית דרך תאגידים, ובלי בירוקרטיה".
הפתרונות קיימים – צריך רק לזוז
אלדד ניצן מציע פתרון חד וברור – כזה שקיים כבר כיום, אבל נבלם על ידי בירוקרטיה מיותרת, חלוקת סמכויות מסורבלת וחוסר החלטיות מצד המדינה. לדבריו, הפתרון למשבר כוח האדם אינו טמון בעוד ועדה, ניסוי או מתווה חדש, אלא דווקא בהרחבת המודל שכבר הוכיח את עצמו: מודל התאגידים. "יש היום קרוב ל-200 תאגידי כוח אדם בענף הבנייה – מערך אדיר שמסוגל להביא כמות עצומה של עובדים באופן מיידי", הוא מסביר. "מה שצריך זה להפסיק לעכב אותם. לייתר את הצורך בהעברת טפסים ממשרד השיכון לאוכלוסין, לחתוך את הבירוקרטיה באמצע, ולאפשר לכל גוף שמבצע גיוסים – לפעול".
מעבר לכך, ניצן קורא לממשלה לאפשר לתאגידים לפעול בחופשיות בשווקים קיימים שבהם כבר פועלים כיום: סין, אקוודור ועוד מדינות רבות שנחסמות בגלל רגולציה מיותרת. "העובדים נמצאים. הם מחכים. כל עוד לא ניתן לתאגידים להביא אותם – הענף יישאר משותק. ברגע שנוריד את החסמים – אפשר להגיע בקלות ל-100 אלף עובדים תוך חודשים ספורים".
לדבריו, אין צורך בהמצאות חדשות: "צריך רק להיזכר במה שעבד. בשנות ה-90 הביאו לפה גלי עלייה עצומים – בלי בירוקרטיה, בלי ניסויים, בלי הגבלות – וזו הייתה נקודת התפנית של המדינה כולה. את אותו הדבר אפשר לעשות היום, ולהציל את ענף הבנייה. פשוט לאפשר למי שכבר פועל – לפעול".
והשורה התחתונה? אם לא יחול שינוי מערכתי מהותי – לא רק הקבלנים יסבלו, אלא גם אזרחי ישראל. המסירות יתעכבו, המחירים יעלו, והפתרונות המיוחלים למשבר הדיור – יישארו בגדר כותרת עיתון. "הכדור במגרש של המדינה", מסכם אלדד ניצן. "זה לא רק עניין של פועלים. זה עניין של מדינה שמבינה איך לנהל משבר – ואנחנו עוד לא שם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו