זה לקח כמעט שמונה חודשים שכללו הכשרה מקצועית ובירוקרטיה אין סופית, אבל ב-20 במאי נחתה בישראל בשעה טובה הטיסה הראשונה ועליה כ-50 עובדים זרים שהגיעו לעבודה בענף הבנייה, מרביתם מהודו.
הנה המושיעים באים, חשבנו כולנו, והיום מתברר שההודים שהגיעו במסגרת ההסכמים הבילטרליים רחוקים מלהושיע – כאשר הקבלנים מעדיפים להישאר עם מחסור בעובדים מאשר להעסיק עובד שצריך ללמד אותו לבנות בית מאפס, והמדינה, שהביאה אותם ארצה במסגרת הסכמים בילטרליים, שולחת אותם בלית ברירה לעבוד במפעלי תעשייה חיוניים, כי הם כבר פה ואין מה לעשות איתם. זאת, חשוב להבדיל, בשונה מהעובדים ההודים שהגיעו במסגרת מתווה הגיוס הפרטי, שנקלטו על ידי הקבלנים באתרי הבנייה.
בשורה התחתונה, הקבלנים צודקים, וגם ההודים המסכנים לא אשמים. אז איך למען השם הגענו למצב העגום הזה של ענף בנייה בלי ידיים עובדות? כמו תמיד, הכל מתחיל ונגמר בממשלות ישראל לאורך השנים.
"ההיסטוריה של הבאת עובדים זרים לענף הבנייה בישראל, שהחלה בשנות ה-90, רצופה מחדלים אדירים בהובלת ממשלות ישראל וגופיה", מסביר אלדד ניצן, יו"ר התאחדות תאגידי כח אדם זר בענף הבנייה. "במשך 30 שנה המדינה עשתה את כל הטעויות האפשריות. מי שחי את הנושא ומכיר את ההיסטוריה שלו, לא מופתע שאנחנו נמצאים בעיצומו של משבר חמור בכח האדם".
ניצן ממשיך: "המחדל העיקרי הוא שהמדינה ממשיכה להתעקש על המתווה של ההסכמים הבילטרליים, למרות שהוא ממשיך להיכשל ולהכשיל אותנו בכל פעם מחדש. גם במקרה של הפועלים ההודים ראינו – אלו שהגיעו דרך המתווה הפרטי הביאו בשורה, וכל עובד שהגיע דרך בילטרלי היה פשוט אסון, בלשון המעטה. חשוב להדגיש שהבעיה היא לא ההודים. בטווח הארוך, המנטליות ההודית תעזור להם להיטמע בישראל. הבעיה טמונה בהסכמים הבילטרליים, ובממשלה שתקועה עליהם, במקום להגביר את הגיוס הפרטי שהוכיח את עצמו פעם אחר פעם כפתרון האמיתי למשבר".
"ועדיין, באמצעות מספר צעדים שהמדינה צריכה לעשות כבר מחר בבוקר, היא תוכל לתקן את המחדלים הענקיים שיצרה בשלושה העשורים האחרונים, ולשפר את המצב תוך שלושה חודשים מהיום", מוסיף ניצן, בנימה של אופטימיות.
כל התחיל עם הפיגועים של שנות התשעים
בספר קהלת נכתב: מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש. כך, גם במקרה הזה ההיסטוריה חוזרת על עצמה. "הפיגועים הרבים שאפיינו את ישראל בתקופה שאחרי רצח רבין ומותם של הסכמי אוסלו, הביאו את משרד העבודה והרווחה להחליט על הבאתם של עובדים זרים לראשונה בישראל", חוזר ניצן בתחילת דבריו לשנות ה-90.
"צריך להבין, עד שנת 1995 לא היו עובדים זרים במדינה כלל, ועל הפיגומים עבדו בעיקר ישראלים ופלסטינים. ברגע שהתחילו הפיגועים, שרת העבודה דאז החליטה שהיא מקדמת הבאת עובדים זרים. באותם ימים הסינים לא היו בכלל אופציה, רוב העובדים הגיעו מרומניה, חלקם מבולגריה, בכל מקרה כולם מאירופה".
"הכל היה בחיתולים באותם ימים, וההבאה של העובדים הייתה ישירה ולא מפוקחת. כל קבלן היה יכול לבקש ולקבל בשנייה. גם לפתוח חברת כח אדם היה קל מדי, והן קמו באותם ימים כפטריות אחרי הגשם. אתה מפקיד ערבות קטנה מאוד, בודקים שאין לך עבר פלילי, ואז אתה מתחיל לייבא עובדים. לא היו אגרות ולא בירוקרטיה. למעשה, בשלב הזה אנחנו נכנסים לימי האופל של סוף שנות ה-90, תחילת האלפיים, שבמהלכן הגענו ל-100 אלף עובדים, ללא שום בקרה על תנאי העסקה, כמו זכויות סוציאליות, מגורים ועוד. העובדים הרוויחו אז שניים וחצי דולר לשעה. היו מקרים שההעסקה עברה דרך גופים עברייניים, שהתחפשו לחברות כח אדם. זה היה נראה ממש כמו סחר בבני אדם, פשוט קטסטרופה", מסכם ניצן את שנות ה-90.
שנות האלפיים: מילניום חדש עם תקווה חדשה
"בשנת 2003 קמה ועדה של משרד האוצר שקבעה למעשה את שיטת התאגידים, כפי שהיא היום. לפי אותה שיטה, יקומו תאגידי כח אדם חדשים, אשר יתנו ערבויות למדינה, שתרוויח כסף מהעסקה דרך תשלום האגרה. תוך שנתיים המחיר של עובד זר קפץ ל-45 שקלים לשעה, כפול ממה שהיה טרם השיטה החדשה, בגלל שהמדינה העלתה מס מעסיקים ובכך הקפיצה את מחיר העסקה. קמו עשרות תאגידים, והמדינה הרוויחה הון מהעסקת עובדים זרים באותם ימים. למעשה, כולם הרוויחו, ובעיקר המדינה", אומר ניצן. "השיטה יצרה סדר מסוים בנושא של העובדים הזרים בענף, העובדים שהגיעו היו מקצועיים, נוצרה מסה קריטית של 30 אלף עובדים, והעתיד היה נראה חיובי".
"עם זאת, הסכם הזוי שחתם משרד האוצר עם התאחדות הקבלנים בשנת 2003, ערב כינונם של התאגידים, עוצר את גיוס העובדים הזרים בניסיון להחזיר את העובדים הישראלים לענף הבנייה. התוצאה: בשנת 2010 היו אפס עובדים זרים בענף, העובדים הישראלים לא הגיעו, ונוצר מחסור חמור במצבת כח האדם, דבר שהעלה באופן משמעותי את מחירי הדירות".
"בשנת 2011 המדינה מבינה שאין אלטרנטיבה להבאת עובדים זרים, וחוזרת למתווה של גיוס דרך התאגידים, כשהמכסה עומד על 8,000 עובדים. עם זאת, הפעם המדינה לקחה מהתאגידים את הגיוס הישיר, ואלו שמתבקשים לגייס עובדים זרים לענף הבנייה הם הפקידים ברשות האוכלוסין וההגירה – שלא מבינים כלום בבנייה, או בגיוס".
ניצן ממשיך: "התוצאה: למשך חמש שנים הגיעו לפה מעט עובדים לא מקצועיים, ושוב אין מספיק פועלים, ומחירי הדירות מזנקים. בשנת 2015 מגיע שר האוצר, משה כחלון, ומעלה את מכסת העובדים הזרים ל-15,000. בו זמנית הוא מכניס את העובדים הסינים לתמונה, וחותם על הסכם עם גוף מסחרי בסין. כך, מתחילים להגיע העובדים הסינים הראשונים באמצעות הסכמים בילטרליים".
"המצב היה טוב יותר באותם ימים, אבל עדיין לא קל. הפלסטינים כבר הגיעו בהמוניהם והציפו את אתרי הבנייה בישראל, אך שיטות הבנייה שלהם היו מיושנות והחברות הגדולות העדיפו את העובדים הזרים, למרות מחירם הגבוה. הביקוש היה גבוה ובשנת 2021, בממשלת בנט, המכסה עלתה דרמטית ל-30 אלף".
"לצד הגדלת המכסה, המדינה עשתה טעות קשה ושמה את כל הביצים שלה בשני סלים: סינים ופלסטינים. זאת, במקום לפעול בצורה חכמה ולפתוח שווקים נוספים. כיום גם ברשות האוכלוסין והגירה מבינים עד כמה זו הייתה טעות, אבל כמו תמיד בישראל, עד שהדברים לא מתפוצצים לנו בפנים, כלום לא משתנה, וזה בדיוק מה שקרה".
בוקר השבעה באוקטובר: הכל קורס
"ערב המלחמה עבדו בישראל כ־90 אלף פועלים פלסטינים לצד 24 אלף עובדים זרים, רובם הגדול מסין. בבוקר השבעה אוקטובר הכל התהפך. הפלסטינים לא הורשו עוד להיכנס לישראל ואלפי עובדים זרים נטשו מהפחד. גם הברז מסין נסגר בגלל פוליטיקה. ענף הבנייה נותר משותק", נזכר ניצן באותה שבת שחורה. "למרות הצורך הבהול, נקלטו בישראל עד כה כ-35 אלף עובדים, רובם מהודו. אמנם זו הכמות הגדולה ביותר שהייתה פה, אך נכון להיום זה מעט מדי ומאוחר מדי"
כחודש אחרי פתיחת המלחמה, פנה ניצן לשרי הממשלה הרלוונטיים עם בקשה לאשר בהקדם מתווה עוקף הליכים בירוקרטיים. הוא התריע כי כבילה של תאגידי כח האדם בעת הזאת לאותה בירוקרטיה של הסכמים בילטרליים לא יכולה להביא מזור לענף בעת חירום, ויש לשחרר את הענף ולהורות על הבאת עובדים במהירות האפשרית, ובמסגרת מסלול הגיוס הפרטי, כפי שהיה בעבר.
- מתחילת המלחמה נפתחו 160 תאגידי כח אדם חדשים שלא מצליחים להביא עובדים. איך אתה מסביר את זה?
"בלחץ המלחמה והמחסור שנוצר, המדינה מנסה לתקן עיוותים של שנים, וכך נוצרות עוד טעויות", ניצן מסביר מחדל נוסף שהוביל למצב הנוכחי. "ההחלטה הפזיזה להגדיל את מספר תאגידי כח האדם היא טעות גדולה של רשות האוכלוסין וההגירה, שהביאה לפתיחת תאגידים בצורה כזו פרטיזנית. 160 תאגידים הוקמו בזמן קצר, ללא שום הדרכה או הכוונה. אנשים, שלא מבינים למה הם נכנסים, מסתערים וחושבים שמצאו כסף על הרצפה. ואז, מה שבעצם קורה, זה שמתחיל מחול שדים והכל נעשה בלחץ היסטרי, כאשר המדינה זורקת אותם לקרשים לאחר שהכניסה אותם להתחייבויות כספיות אדירות. חלק מהם נמצאים כיום על סף פשיטת רגל", אומר ניצן.
- ומה עם העובדים ההודים שהגיעו לארץ?
"מאז שהחלה המלחמה, המדינה נמצאת בניסוי וטעייה. תחילה, אישרה הממשלה את הגדלת מכסת העובדים הזרים בענף הבנייה ל־65 אלף עובדים שיגיעו במסגרת הסכמים בילטרליים, ועוד 20 אלף שיגיעו במסגרת מסלול גיוס פרטי. עם זאת, במקום לעשות זאת בצורה נכונה, היא בחרה לקחת גוף לא מקצועי כמו התאחדות הקבלנים כדי למיין את העובדים בארץ מוצאם. מה שקרה זה שבנוסף לזמן הארוך שלקח לעובדים להגיע, עקב בירוקרטיה מייגעת, העובדים שהגיעו במסגרת ההסכמים הבילטרליים גם התגלו כחסרי מיומנות בסיסית במקצועות הבנייה, שלא לומר שואבי מים וחוטבי עצים, והקבלנים שלחו אותם חזרה למשרד ההגירה, שבלית ברירה העביר אותם לתעשייה ומפעלים חיוניים. זאת, 180 מעלות מהעובדים שהגיעו במסגרת המתווה הפרטי, שנקלטו באתרי הבנייה", מסביר ניצן.
"מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, יהודה מורגנשטרן, שהבין כי המצב לא יכול להימשך כמו שהוא, יצר מתווה לגיוס פרטי של תאגידים, לפיו כל תאגיד יוכל להביא 30% מהמכסה הכללית שלו דרך גיוס פרטי. עם זאת, משרד השיכון, שמקבל את המסמכים מהעובדים הזרים שהתאגידים מגייסים, מגיב באיטיות משוועת ויוצר עיכובים משמעותיים בבדיקת המסמכים, שלעתים נמשכים שלושה חודשים ויותר. ככה אי אפשר לפתור משבר", אומר ניצן. "בנוסף, לפי המתווה, תאגידים נדרשו להציג מינימום של 200 עובדים במסגרת ההסכם הבילטרלי כדי להיות מסוגלים להביא עובדים בצורה פרטית, מה שהקשה על התאגידים החדשים לממש את המתווה. יש לציין כי גם לזה מורגנשטרן היה ער, והחל מה-1 באוגוסט נכנס תוקף נוהל חדש המאפשר הבאת עובדים ללא המינימום. עם זאת, גם הוא תקוע במבוכי הבירוקרטיה, ולא מראה תוצאות בשטח".
"עוד דבר שהמדינה למדה הוא שאסור להסתמך על גוף אחד ולא מקצועי במיונים לעובדים הזרים. גם את השיעור הזה היא מיישמת בימים אלו, כאשר החליטה לפתוח מכרז לחברות פרטיות ומקצועיות שיבצעו את המיונים בארצות המוצא של העובדים. טוב מאוחר מאשר אף פעם".
- מה הפתרונות שאתה מציע למצב?
"הזכרתי ארבעה מחדלים עיקריים שהביאו אותנו עד הלום – ההתמקדות של המדינה בשוק הסיני לצד ההישענות על הפלסטינים; ההחלטה הפזיזה של לשכת ההגירה והאוכלוסין לפתוח את שוק התאגידים בצורה לא מסודרת; ההתעקשות של המדינה להמשיך עם ההסכמים הבילטרליים ולהגביל את המתווה הפרטי; והבחירה של המדינה בגוף אחד ולא מקצועי לביצוע המיונים המקצועיים לעובדים הזרים", מסביר ניצן.
"מכאן, שלושה צעדים שהמדינה צריכה לקדם כבר מחר: יצירת מסה של כ-120 אלף עובדים זרים בישראל מעשר מדינות שונות לפחות, כך שגם אם הפלסטינים יחזרו בכמות כזו או אחרת לא נהיה תלויים בהם; נוכל לייצר זאת רק באמצעות מסלול גיוס פרטי, מה שגם יכניס עבודה ופרנסה לתאגידים החדשים וישמור עליהם במשחק, ולכן זה הצעד השני שהמדינה צריכה לעשות זה להגביל את ההסכמים הבילטרליים ולהעביר את המיקוד למתווה הגיוס הפרטי; הדבר השלישי, שכאמור מקודם בימים אלה: השמה של חברות פרטיות, מקצועיות ובלתי תלויות, לצורך מיון העובדים הזרים בארץ מוצאם, טרם הגעתם לישראל. הדבר ישפר באופן משמעותי את איכות העובדים שיגיעו. אלו צעדים שאפשר וצריך לקדם בטווח של עד שלושה חודשים. ברגע שזה יקרה, כבר בשנים הקרובות הענף יעבור למצב של יציבות ושגשוג".
"לסיום, חשוב לי להוסיף, אם לא נתחקר את הלקחים ונסיק את המסקנות מהמחדלים שהתרחשו ערב המלחמה, במדינה בכלל ובענף הבנייה בפרט – נחזור לאותו המצב בדיוק. המסקנות הן אלו שצריכות להנחות אותנו בעתיד, על מנת שנהיה חכמים וחזקים יותר".
אלדד ניצן, יו"ר התאחדות תאגידי כח אדם זר בענף הבנייה: "הבעיה היא לא ההודים. בטווח הארוך, המנטליות שלהם תעזור להם להיטמע בישראל. הבעיה היא בהסכמים הבילטרליים, ובממשלה שתקועה עליהם, במקום להגביר את הגיוס הפרטי שהוכיח את עצמו פעם אחר פעם כפתרון האמיתי למשבר"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו