בניין דירות באשקלון . צילום: ארכיון, לירון מולדובן

לאן נעלמו נתוני הדיור הציבורי?

העובדות: בידי משרד השיכון אין נתונים על אודות עשרות אלפי דיור ציבוריות שנמכרו בין השנים 1998 ל-2013 * סימני השאלה: למי הן נמכרו, בכמה כסף, ולמי יש אינטרס להסתיר את המספרים? * בינתיים בוטל חוק המכר שהעניק הנחה למשפחות מעוטות יכולת, תנאי הזכאות ממשיכים להיות חסרי כל הגיון, וישראל משתרכת בכל מה שקשור לדיור הציבורי הרחק מאחורי מדינות המערב

חברת הכנסת יסמין סקאס פרידמן (יש עתיד) ביקשה לאחרונה ממשרד השיכון לקבל מידע על נכסי הדיור הציבורי לפני 2014, אולם בתשובה שניתנה לה נאמר כי לא קיימת היסטוריית נתונים בנוגע לתקופת הזמן המדוברת. התשובה של משרד השיכון ("עקב מגבלות טכנולוגית למשרד אין היסטוריית נתונים לנכסי הדיור הציבורי לפני שנת 2014, ועל כן אין בידינו את הנתונים המבוקשים") מעוררת חוסר נוחות בקרב פעילי הדיור הציבורי ולמעשה אצל כל מי שעדיין מאמין בשלטון החוק. כשלוקחים בחשבון את דוחות מבקר המדינה שהצביעו על מנהל לא תקין בחברת המשכנות שמנהלת את הדירות הציבוריות ואת החשיפות בתקשורת על העברת דירות לגורמים פוליטיים, נשארים עם יותר שאלות מתשובות.

על פי מחקר של הכנסת נמכרו בין השנים 2011-1998 יותר מ־35 אלף דירות ציבוריות, אבל בזה מסתכם המידע. לגבי השנים 2013-2011 אין נתונים כלל. מה שכן ידוע זה שמאז אישור חוק הדיור הציבורי ב־2013 נמכרו עוד 10,000 דירות אבל גם לגביהן הנתונים מעורפלים, ולא ברור כמה מהן נמכרו לדיירים, כמה נגרעו מהמלאי בדרך אחרת וכמה נמכרו לאנשים שבכלל לא זכאים לדיור ציבורי.

תזכורת: בפברואר 2023 בוטל חוק המכר של הדיור הציבורי (חוק רן כהן), שהעניק הנחה במחיר הדירה והיה היחיד שנתן תקווה למשפחות שאין ביכולתן לרכוש נכס. המתנגדים לחוק במשרד השיכון ובמשרד האוצר ניסו ומנסים לחסלו כבר מיום חקיקתו ב־2009 והחוק עצמו לא מומש כלל ולכן הוקפא בחוק ההסדרים עד 2013. רק לאחר התערבות בג"ץ הוחלט לממש את החוק, אך לתקופה מוגבלת בלבד של עשר שנים.

הטענה המרכזית של משרד השיכון ומשרד האוצר היא שבעקבות החוק התדלדל בצורה משמעותית מלאי הדירות הציבוריות שבידי המדינה, ולכן החוק פוגע בחסרי הדיור ולא מסייע להם. לראיה מציגים את הנתון לפיו על כל חמש דירות שנמכרו נרכשה רק דירה אחת ולכן כביכול החוק הוביל לפגיעה במלאי הדיור הציבורי. "מדובר בטענה מקוממת וצינית שאין לה שום בסיס, בעיקר בגלל שחוק המכר הוקפא בחוק ההסדרים בתקופה שבה רוב הדירות בדיור הציבורי נמכרו - בין השנים 1998 עד 2012 - במבצעי מכר שעשתה הממשלה", אומר דני גיגי, מנכ"ל פורום הדיור הציבורי.

"אני בטוח שמשרדי השיכון והאוצר מסתירים את הנתונים ולא מפרסמים אותם, מאחר וחלק מהדירות פשוט חולקו למקורבים בקומבינות. כמי שעוסק בדיור הציבורי כבר למעלה מעשור, מצטברות עוד ועוד עדויות התומכות בכך שיש חוסר רצון לספק מידע לגבי הדירות וזה רק מחזק את טענתי".

פה זה לא אירופה

משרד השיכון והאוצר מסתירים לכאורה גם את כל ההתנהלות הכלכלית סביב מכירת הדירות. צריך לזכור שמדובר בדירות שנבנו על ידי המדינה בסכומים קטנים לפני עשרות שנים, ונמכרו במליונים ובהנחה קטנה עקב עליות המחירים. לטענות המדינה על כך שיש הפסד במכירת הדירות אין בסיס ואם המדינה לא הייתה גוזלת את הכספים ומוסיפה כספים לדיור הציבורי כמו שנעשה בכל מדינות ה־OECD, המלאי היה רק הולך וגדל.

שר השיכון הרב יצחק גולדקנופף, צילום: יהונתן שאול

קחו לדוגמה את פאריז: השנה עבר שיעור הדיור הציבורי בעיר את רף ה־25% מסך כל הדירות, לעומת 13% בלבד ב־2001. הממשלה והעירייה אימצו את ההנחה שמי שעובד ומייצר בעיר זכאי גם להתגורר בה בתנאים הגיוניים ובמחירים סבירים. ההנחה הזאת מבוססת על ההבנה שעיר שנשלטת על ידי יזמי נדל"ן תהפוך לעיר רפאים ותהיה לא פחות גרועה מערים עניות. מקבלי ההחלטות הבינו שבעלי עסקים קטנים, מורים, עובדים סוציאליים ונותני שירותים אחרים אינם יכולים להרשות לעצמם לשלם בממוצע מיליון יורו על דירת של 90 מ"ר ולכן רק דיור ציבורי יכול לספק מענה להשתלטות ההון על נכסי העיר.

הממשלה ועיריית פאריז גם השקיעו מאות מיליוני יורו בשיפוץ הדירות הציבוריות, קבעו תקנות שנותנות עדיפות מוחלטת לעירייה ולמדינה ברכישת דירות, ובנו גם עשרות אלפי יחידות דיור לסטודנטים.

ופאריז לא לבד. באירופה ממוצע הדיור הציבורי עומד על 12% מסך כל הדירות ובשנים האחרונות משקיעות המדינות מיליארדים כדי להגדיל את המלאי. בישראל פחות מ־2% מהדירות הן ציבוריות, בעיקר בפריפריה, ומי שמתגוררים בהן הם האנשים העניים ביותר. האם ייתכן שמקבלי ההחלטות  מעדיפים למכור את הדירות בשוק הפרטי משום שכך ההכנסות גדולות ובעלי ההון והמקורבים לצלחת מקבלים עוד? כך לא מתנהלת מדינה מתוקנת.

תנאי כניסה מעוותים

הקריטריונים לדיור ציבורי בישראל שונים מאוד מאלו שמקובלים בעולם ובמקום לעודד ולהוציא אנשים ממעגל העוני הם מנציחים אותו. כך, למשל, במקום מבחן הכנסה לנפש רגיל לכל אדם כפי שנהוג בעולם, בישראל הזכאות לדיור ציבורי מותנית בכך שיש שלושה ילדים, שהמבקש לא עובד שנתיים ושאין לו יכולת אמיתית לצאת מהעוני. למעשה, הממשלה בחרה לקדם דיור ציבורי עם מנגנון ש"מאלץ" אנשים להיות מובטלים ואינו מאפשר להם להרים את הראש ולהתפתח.

מכון המחקר של הכנסת מצא שבעולם הקריטריון המרכזי לזכאות לדיור ציבורי הוא מבחן הכנסה לנפש, ואין קריטריונים אחרים שפוסלים על הסף זכאות. במדינות רבות דווקא נוהגים לאפשר דיור ציבורי גם לאנשים ממעמד הביניים שהם נותני שירותים בערים הגדולות, ויש מתן עדיפות למי שמנסים גם להתקדם ולצאת ממעגל העוני.

ברור היום שבקריטריונים הקיימים אין גם שום הגיון כלכלי-סוציאלי והם נקבעו בעיקר משום שאין מלאי של דירות. לדוגמה לא ברור למה 11,000 נכים עם הכרה של 100% נכות נפשית אינם זכאים למרות שברור שהם לא יכולים לעבוד וגם אינם יכולים לשלם שכר דירה בשום דרך (וזה לעומת נכים מרותקים לכיסא גלגלים שכן זכאים). כמו כן אין הסבר לכך שאימהות שמקבלות מזונות אינן זכאיות למרות שגובה המזונות מאוד נמוך, ובכלל אמורים לממן את ההוצאות של תחזוקת הילדים ולא תשלומי שכר דירה.

מקבלי ההחלטות גם לא יודעים להסביר מדוע משפחה עם ילד או שניים שההכנסה לנפש בה יותר נמוכה, לא מקבלת זכאות ואילו משפחה עם שלושה ילדים שבה ההכנסה לנפש גבוהה יותר כן תקבל זכאות. עוד יותר מטרידה ואפילו מעוררת זעם היא העובדה שאין בקריטריונים שום אפשרות לזכאות לנשים נפגעות אלימות, שלעיתים עלולות להישאר בתופת האלימות רק בגלל שאין להן קורת גג עבור הילדים שלהן.

ממשרד השיכון נמסר: "הנתונים שקופים לציבור ונמצאים באתר המשרד. נתונים מלפני 2014 (טרם הקמת הקרן לדיור ציבורי) תועדו באופן שונה ועל פי חלוקה אחרת".

דני גיגי: "אני בטוח שמשרד השיכון ומשרד האוצר מסתירים את הנתונים ולא מפרסמים אותם, מאחר וחלק מהדירות פשוט חולקו למקורבים בקומבינות. כמי שעוסק בדיור הציבורי כבר למעלה מעשור, מצטברות עוד ועוד עדויות התומכות בכך שיש חוסר רצון לספק מידע לגבי הדירות וזה רק מחזק את טענתי"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו