התקומה הפרטית שלי

חובתנו להעביר את לפיד הזיכרון לדורות הבאים, כי עם שאינו יודע את עברו מערער את עתידו

צילום: Envato Elements // לתת, להתבונן פנימה, לשמור על ייחודיות

לאנשי דור שני של ניצולי שואה יש שואה משלהם. שואה משפחתית, אישית, שנתית. אני נמנית עימם. אני דוממת ומדממת זיכרונות ילדות שחרצו בי ועדיין.

לפני 76 שנים דממו התותחים באירופה. המפלצת הנאצית הוכרעה והעולם נשם לרווחה ממשטר גזע אפל, שלא היה טמא ואכזר ממנו. השמש הפציעה לעולם לאחר 6 שנות חושך. אלה היו 6 שנים מאוחרות מדי. שנים בהן הומתו בני משפחתי ששולחו לתאי הגזים, למשרפות אדם, לגאיות הריגה. חלקם הצטופפו על מיטות עץ בִצְריפי מוות. 6 השנים הללו הותירו הררי אפר וחורבן עשנים, יהדות מפוארת עתיקת שורשים ומורשת נקברה.

יד הכורת עקרה ללא רחם, וממנה שרדו הוריי ז"ל ומתי מעט בני משפחה רחוקה, שמספרם על שתי כפות ידיים, שפסקה תפילתם. זו הייתה השואה שלהם.

מתוך האבל והחורבן הנורא שרדו הורי ז"ל כצללי אדם. אודים מוצלים ניצולים, שהחליטו להתגבר וליטול חלק בתקומה. הם חזרו לחיים, העזו להרגיש שייכות, הקימו את משפחתי הקטנטנה והסכימו להפקיד בידיי וממני לילדיי - דור העתיד - את הזיכרונות הנוראים, ולא נתנו לעצמם, בדרך כלל... לשקוע בִתְהום השיכחה.

הם הצליחו להגשים חלום, על אף האתגרים הרבים שליוו אותם גם לאחר עליית הגשמתם. הם היו המורים שלי והטמיעו בי מילדותי המוקדמת מאוד מהותה של שליחות ומנהיגות חינוכית, אך לא רק. זו השואה והתקומה המשפחתית שלנו.

נשיא המדינה שמעון פרס ז"ל, בנאומו בפני הבונדסטג הגרמני ב-27 בינואר 2010 אמר: "אני משווה לנגד עיני בזה הרגע את דמותו ההדורה של סבי הנערץ עלי, רבי צבי מלצר, איש נאה ונשוא פנים, שזכיתי להיות נכדו האהוב. הוא היה המורה והמחנך שלי. הצטנפתי אז, בשולי טליתו והאזנתי ברטט לקולו הערב והצלול. הוא מהדהד גם כעת באוזנַי, בהתפילת כל נדרי של יום הכיפורים, בַּשעות וברגעים, שלפי אמונתו נקבע בהם על ידי בורא עולם מי לחיים ומי למוות".

כל אחד והשואה שלו.

רוצים להישאר מעודכנים כל הזמן? הירשמו עכשיו לניוזלטר של נדל"ן היום

מדברים נדל"ן עם עופר פטרסבורג. האזינו לפודקאסט החדש >>

עבר ועתיד

במשך שנותיי כמנהיגה, הרביתי להרהר בהעברת לפיד הזיכרון לדורות הבאים, ובתובנה כי עם שאינו יודע ורגיש לעברו מערער את עתידו. כך לאורך השנים העליתי ושיתפתי את תודעת השואה שלי גם באזניהם ובעיקר בליבותיהם.

הזיכרונות הם חלק מהמעשה ומהתפיסה שלא לשכוח: "זוכר אותו עומד בתחנת הרכבת שהִסיעה אותי, ילד בן 11, מן העיירה בדרכי לארץ ישראל. אני זוכר את חיבוקו הנרגש. אני זוכר את המילים האחרונות והמצַווֹת ששמעתי מפיו: "ילדי, תמיד תישאר יהודי!". הרכבת צפרה ונעה. צפיתי בסבי מבעד לחלון, עד שדמותו נעלמה מאחור. זוֹ הייתה הפּעם האחרונה. כשהִגיעו הנאצים, הם ציוו על כל בני הקהילה להתאסף בבית הכנסת. סבי צעד בראש, עטוף באותה הטלית, שבתוכה התכרבלתי כילד, וּמשפחתו עמו. הדלתות ננעלו מבחוץ ואש הוצתה במבנה העץ. מכל הקהילה נותר רק רמץ עָשֵׁן. איש לא שרד".

זה היה גם סיפור חייה של אמי ז"ל, וכך גם נכרת גורלם של הוריה ז"ל.

 

ערכו של חינוך

מנהיגות חינוכית חייבת להטמיע בכל דרך, שעליה לחזק את בני הנוער לשאוב כוחות, להיות איכותיים יותר, ערכיים ומוסריים יותר, מאמינים בזכות מדינתם, מבינים את ערכיה של עצמאות, גם אם ייאלצו להילחם על הזכות לחיות בארץ שלנו.

במסע שנותיי, הושפעתי גם ממחנך השואה יאנוש קורצ'אק ז"ל ומתפיסותיו.

על הטבע: "כמה מפליא שאפשר להתבונן שעות ארוכות ביער, בעץ אחד בו, בעלה אחד שעליו, בעורק אחד של העלה - ושעות מפליאות זורמות ועוברות בנשמה".

על נתינה: "יש לך - תן. קשה? אני יודע. אבל תן בכל זאת. ללא תרעומת, מכל הלב. זה חשוב. ניסיון - ומי יודע? אולי בשורת הימים שיגיעו (לא כל כך מהר), כאשר ישתנה האדם (חייבים להאמין), והוא ייהנה יותר לתת מאשר לאגור. פשוט לא יהיה מסוגל לנהוג אחרת. בינתיים תעניק משלך באורך רוח, עד אשר (חייבים להאמין) יחלוק האדם בשמחה את מה שיש לו".

על ניצול יתרונות: "אם לא ניחנת בהופעה מרשימה וחזה חזק, לשווא תשתדל בקול רועם להסות את המולת החבורה. יש לך חיוך טוב ומבט סבלני - אל תדבר כלל, אולי יירגעו בעצמם? חפש את דרכך אתה".

על התבוננות פנימה: "היה כפי שהנך - חפש דרך בעצמך - הכר את עצמך, לפני שתרצה להכיר את הילדים. חשוב נא למה אתה מוכשר, ואחר כך תבוא לתחום תחומים לזכויותיהם וחובותיהם של הילדים. קודם כל אתה בעצמך ילד, ועליך לחנך ולהשכיל את עצמך".

על ייחודיות: "הדרך שבחרתי, ושבחרתי לי למטרתי, איננה הקצרה ביותר וגם לא הנוחה ביותר, ברם, היא הטובה ביותר בשבילי, משום שהיא שלי, משום שהיא משל עצמי".

על חיבור לאחר: "כמה אבני חן מפסיד אדם, מפני שאבד לו אורך הרוח לדבר עם הבריות ללא תכלית וכוונה - אלא סתם, כדי להכירם".

על סדרי עדיפויות: "אין לתת לילד מורה האוהב את הספר ואינו אוהב את האדם".

על גלגל החיים: "כל אחד מתגונן לפי דרכו מפני השעמום והגעגועים. השעמום - רעבון הנפש. הגעגועים - הצמא, הצמא למים ולמעוף, לחירות ולאדם – איש אמונים, כהן וידוי, יועץ לעצה, לווידוי, לאוזן אוהדת הכרויה לתלונתי. הנשמה כמהה בכלוב הצר של הגוף. הבריות חשים את המוות ודנים בו מנקודת הראות של הקץ, ואילו הוא אינו אלא המשכם של החיים, חיים אחרים. אם אינך מאמין בהישארות הנפש, הלא תיאלץ להודות, כי גופך חיה יחיה כעשב הירוק, כענן. הלא אתה מים ואפר".

על הסתכלות קדימה: "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים".

העבר סדק בי אבל בהוויי ועתידי. אני מממשת למידה מהטבע, חיה בנתינה, סוללת דרכים גם אם הן שונות ואחרות, מתבוננת פנימה, נאמנה לייחודיות שבי, מאפשרת אחר לאחר, יוצרת סדרי עדיפויות ולא מרפה מלהניע את גלגל חיי.

כל אחד ותקומת השואה הפרטית שלו.

הכותבת היא כלת פרס חינוך לניהול ומנהיגות במערכות חינוך מאתגרות. כתבה והוציאה לאור עם שותפתה את הספר "עינוגים". מנטורית לשינוי, חדשנות ומיזמים. מאמנת אישית למשפחות, בני נוער, מנהלים ובעלי תפקידים בסקטור הפרטי והציבורי. אמונתה היא ש"התוהים אינם טועים". הכתיבה מהווה עבורה מקור והשראה ל"קול ליבה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר