יש האטה בחיסונים. אנשים לא באים, מנות יקרות מפז, שבמדינות אחרות אנשים מוכנים לשלם עבורן כל מחיר, מושמדות. איך יכול להיות שיש חיסון שמונע מוות בוודאות, ואנשים לא הולכים מכות בתור?
שתי סיבות עיקריות. ראשית, מרגע שפורסם שהחיסון לא יפטור מבידוד, הלך הקלף המנצח שלו. העובדה שאנשים לא מבינים שהצלת חייהם חשובה יותר מהצלת שבועיים בבית היא בעיה עמוקה בהבנת חיי אדם, ואני אומר את זה למרות שאני מבין שלחלק מאיתנו, בידוד שווה מוות. הפרסום הזה היה טעות של טירונים ביחסי ציבור והסברה, ועל הטעות הזאת יהיה תשלום במזומן בחיי אדם, הרבה חיי אדם. מי שהחליט, מי שהדליף, מי שלא הכחיש, חייב לעוף הרגע לקריירה חדשה בתור שליח וולט, יחד עם מי שלא חִייב בדיקות לבאים מחו"ל.
חייבים לתקן את הטעות ולצאת מייד בהכרזה שמי שחוסן פעמיים וקיבל דרכון ירוק פטור מבידוד, וגם פטור מסגר. התחסנת? אתה יכול לצאת לכבישים, לעבור בין בתים, לשבת בכיכר דיזנגוף ולשתות קפה. ניגש אליך שוטר? הטלפון נשלף, הדרכון הירוק מופיע כאפליקציה, השוטר בודק, מברך לשלום, אומר "כל הכבוד", ונגמר הסיפור. בתוך שבוע ייגמרו כל החיסונים.
הסיבה השנייה שבגללה אנשים לא נוהרים להתחסן היא אוכלי הנבלות, הפעילים ברשתות החברתיות ומפיצים מידע כוזב על הנפטרים מקורונה מקרב אלה שכבר התחסנו. ברור שחלק מהנפטרים נדבקו עוד לפני שהתחסנו, וחלקם - כשהחיסון הזה, שיש לו איטיות מעצבנת בכניסה לפעולה, טרם נהיה אפקטיבי. ההודעות האלה מופצות ברשתות החברתיות בכמות אינסופית, ואין שום עונש למנוולים שמפיצים אותן. ווטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם - כל ענקיות המידע, שידעו לחסום נשיא מכהן באמריקה - מפחדות לחסום, לתבוע, לנטרל וירטואלית את מפיצי הרעל הזה, שהוא ממש כמו הרעל בבארות בימי הביניים. רעל שהורג אלפים, בלי לתת דין.
חייב המחוקק לקבוע מייד קנסות אימתניים למפיצי ידיעות כזב, חצי מיליון שקל כזה, ולסתום את הפרצה. חייבים האזרחים לבחור בבחירות אנשים מוכשרים לתפקידם: את מחיר החובבנות הבנו לעומק הקבר.
והכי חשוב - יש להודיע שמהשבוע הבא החיסון עולה 280 שקל. רק תודיעו, ותראו מה קורה במרכזי קופות החולים. תצטרכו משטרה כדי לפזר את התורים.
בלפור
די כבר, נודניקים. שחררו את בלפור, ואת רחוב עזה, ואת בן מימון, ואת כיכר פריז, ואת מלון המלכים. לכו.
אני יודע שההפגנות שלכם וההלוויות ההמוניות זה לא בדיוק אותו הדבר. יש כמה הבדלים. צבעוניות המלבושים, למשל, המרחק בין אדם לאדם, סוג המסיכות. אבל הבעיה הגדולה בהפגנות בלפור הבלתי מסתיימות היא שבעיני החרדים, הן מהוות תעודת הכשר לעריכת האירועים המופקרים שלהם. אתם, מפגיני בלפור, תעודת הבד"ץ לחתונות, להלוויות, לטישים של פורעי החוק החרדים. לא כולם, כמובן, רק הקומץ הענק.
מה אתם רוצים? כבר חודשים אתם משתלטים על מרכז ירושלים מדי שבוע, וראש הממשלה לא ממצמץ. יש לו כמה בתים לעבור ביניהם, שרה קיבלה אבטחה גם לבית ברחוב הפורצים, הם לא סופרים אתכם. אתם בשבילם רק דלק לתמיכה שהם מקבלים מהבסיס הציבורי שלהם. אתם מחזקים אותם. ולא, ראש הממשלה לא יגיד יום אחד - כשל כוחי מול הצוללות הענקיות ממיכלי ההשקיה. אין לו הרגישות לזה. כמו המיכלים שלכם, הוא אטום.
אני לא מבין מה אתם רוצים. רציתם החלפת שלטון - הנה, יש בחירות. הקמתם גוף פוליטי, הדמוקרטים - כרגע, באופן דמוקרטי, הציבור מדיר את אצבעותיו מכם. מספר המצביעים שיש לכם הוא כמספר המפגינים בבלפור ביום חצי מלא בדיוק. אז לדרישה שלכם להתפטרות מיידית אין היתכנות ואין תמיכה, ואם אתם רוצים, כמוני, שראש הממשלה יתחלף כבר, תעצרו את המסיבה עכשיו וצאו לעבוד. תבחרו גוף פוליטי בר קיימא ותתחילו לעבוד בשבילו עם כל היצירתיות, המגניבוּת וההתלהבות שבוודאי נותרו בכם.
האירוע השבועי בבלפור הוא אקט מיותר, מנותק, מרחיק ומעצבן. חייב להיות סוף למחיר שתושבי ירושלים משלמים על הדרך שבה בחרתם להביע את סלידתכם הלגיטימית מהמשך שלטונו של נתניהו. במו צוללותיכם אתם שטים אל קדנציה נוספת של השלישייה המלכותית בראש מדינת ישראל. אולי זה ידעך, כשהתקשורת תפסיק לסקר את ההפגנות האלה ולפתוח בהן מהדורות, והלוואי שאחרי הבחירות, ההפגנות היחידות שיהיו מול בית ראש הממשלה יהיו הפגנות תודה על עידן חדש בישראל, עידן שבו מה שיאיר יהיה רק השחר.
פוליטיקה
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא פוליטיקאי, ומתחיל לרוץ. יש לו כמה אנשים שאמרו לו שהוא האיש הכי מתאים להנהגה, ושאם ירוץ לבד הם בטוח מצביעים לו, וכמה ברשתות החברתיות אמרו לו שהם מאחוריו, והוא האמין, כי גם הוא עצמו חושב על עצמו כמה דברים לא רעים בכלל. והוא דיבר עם עוד כמה אנשים, ועשה כמה כנסים, והתרשם שבשטח יש לו תמיכה גדולה ועצומה, והנה הוא מוריד את החלוק, והופ, קופץ למים.
בתנועות הראשונות נדמה שהנה, שחיין נולד. המספרים טובים, העמודה במהדורת החדשות איתנה, נדמה לו שזאת רק ההתחלה, ושהוא לא התחיל אפילו לגרד את הפוטנציאל. אבל הוא לא יודע ולא מכיר את החוקים החדשים: רגע ההכרזה הוא הרגע הכי חזק שלך, אחר כך אתה נמס מול העיניים כמו שלגון ביום חם באילת, ובתוך כמה ימים נשאר רק המקל. ואז פאניקה, וניסיונות הצלת הרכוש האלקטורלי המדומיין שהיה עד לפני רגע, וגישושים לחבור לשלגונים אחרים שנמסו ונותרו בעירומם הצחיח. אבל מה לעשות, כמה מקלות לא עושים ארטיק.
מרגע שאדם מכריז על ריצתו, הוא הופך למטרה ניידת, דמות שרצה על המסלול אל יום הבחירות, וצולפים בה מכל עבר. לשונות רעות יודעות להזכיר לו כל מעידה, כל טעות. ראיונות קצרי רוח לא מאפשרים לו להגיד משפט אחד על שליחותו בלי להתערב, לערבב, לגבב. וגם תעשיית הממים עובדת קשה כדי להגחיך את האיש ואת רצונו להשפיע ולתת לחברה. המועמדים רצים, הם חוטפים מכל עבר, רבים מהם קורסים על המסלול, התקשורת מנקה את זכרם בדקה, וביי.
תרבות (או תת־תרבות) הריאליטי כבשה לנו את הפוליטיקה. אנחנו רוצים הדחות, לא הצלחות. אנחנו נהנים להאיץ באנשים לרוץ, ואז לצחוק כשהם נופלים במרוצתם. זה לא עושה חשק להיכנס לזירה הזאת.
בתור חבר של כבוד בוועדה הממלכתית לקיצור הליכים, אני מודה לכל מי שביקש ממני לרוץ. ריגשתם, אבל אני מוותר על השבוע הנפלא שמתחיל ב־12 מנדטים ונגמר ב־12 קולות. והנה אני כאן, פורש מהמירוץ בלי שבכלל נעלתי את נעלי הספורט שלי. תחושת שחרור מדהימה. פִרשו גם אתם מהמירוץ כעת, ותוכלו להתרווח ולומר: בשביל מה הייתי צריך את זה.
במקום לשבת בממשלה, אשב לי רגע עם המשפחה. בסוף, שם אני הכי משפיע.
