נעים להכיר, אנחנו אלופים

 

נטליה גורביץ' עומדת מול קיר הבטון הלבן באולם בית הספר ברחובות שבו היא מתאמנת, וסוקרת בשתיקה את תמונות לוחמי הקונג פו שתלויות שם. אחר כך היא מרימה חרב "ג'יאן'" גמישה ושועטת לעבר המזרנים הקשיחים. צווחה יוצאת מגרונה, ספק מתריסה נגד דממת הערב, ספק מנקזת שאריות של כאב מרגלה המשתקמת. אור פלואורסצנט מבהיק מכלי הנשק המתכתי בשעה שהיא מכה בעוז בחלל הריק. שלושה חודשים וחצי בלבד, נס פך השמן במונחי אורתופדיה, עברו בין יום הפציעה הגורלי של גורביץ', 30, ובין היום שבו עלתה לגמר אליפות העולם באמנות הלחימה הסינית העתיקה אושו - וקטפה את מדליית הזהב. 15 שבועות קצרצרים, שבמהלכם הצליחה להתגבר על שלוש רצועות צולבות קרועות, שני מניסקוסים מחוצים, גיד קרוע באופן מלא ועוד אחד קרוע חלקית.

"זה קרה במהלך תרגיל בטורניר בינלאומי פתוח בפולין", היא מספרת בלי שמץ רגשנות, כאילו מדובר באגדת עם, "בקפיצה הרביעית הייתי צריכה להסתובב ולנחות בשפגאט. אני לא יודעת מה קרה, אני רק זוכרת שלא הצלחתי לקום. שמעתי קליק והייתי בטוחה שפרקתי ברך. החובשים הרימו אותי מייד מהמזרן ולקחו אותי לבית חולים. יצאתי עם גבס, ובצילומים ראו שהכל קרוע".

פציעה כזאת בדרך כלל משביתה ספורטאים, ובוודאי לא מאפשרת להם לזכות באליפות עולם בתוך זמן קצר כל כך.

"אני לא מהנכנעים. אני זוכרת את המשפט הראשון שאמרתי למאמן שלי, אלכסנדר פרנקל, עוד כשהייתי על הרצפה. אמרתי לו: 'יש לי תחרות בעוד שלושה חודשים וחצי, אין מצב שאני לא שם'. זה הדאיג אותי יותר מהכאבים".

איך יוצאים מטראומה פיזית כזאת?

"עבדתי בלי הפסקה על פיזיותרפיה. לא עשיתי לעצמי שום הנחה. היתה לי מטרה מול העיניים - להגיע לאליפות ולנצח. תמיד מדברים על כוח הרצון ועל מה שאפשר לעשות בעזרתו. הנה ההוכחה. הייתי מפוצצת בכל כך הרבה אדרנלין, עד שלא הרגשתי שום כאב. הייתי מרוכזת מאוד, כי פחדתי לעשות טעות שתגרום לי נזק בלתי הפיך. במחשבה לאחור זה דווקא עזר לי, כי הקפדתי מאוד על התנועות וחישבתי כל צעד קדימה. השופטים התרשמו מזה, כנראה".

הם ידעו על הפציעה?

"לא. וגם אם כן - בספורט הזה אין טובות ואין הנחות".

יש סיכוי קלוש, כמעט אפסי, ששמעתם על גורביץ'. ספק אם שמעתם גם על איתי גרשון, על ליאור סופר, על דניאל פולשצ'וק ועל עוד עשרות ספורטאים משובחים שניצבים בצמרת הבינלאומית בתחומם, ועדיין לא זוכים בתהילה ובהערכה. אלו האלופים השקופים של ישראל, אלו שהמנון "התקווה" מתנגן בגאווה ברקע כשהם קוטפים מדליות, ובכל זאת שום כלי תקשורת לא טורח לדווח עליהם, שום אישיות בכירה לא מתקשרת אליהם כדי להחמיא על ההישג שלהם, שום תוכנית אירוח לא מתהדרת בהשתתפותם בה ושום מפרסם אינו בונה סביבם קמפיין. כל זה רק משום שהענף שלהם לא אולימפי. וכידוע במקומותינו, אם לא קוראים לך שחר צוברי או אריק זאבי - מעטים סופרים אותך. 

ויש הרבה מה לספור. בישראל פעילים כיום 17 אלף ספורטאים בענפים לא אולימפיים (מתוך 80 אלף ספורטאים בכלל). במהלך 2012 הניבו הענפים הלא אולימפיים לישראל לא פחות מ־40 מדליות: 14 זהב, 14 כסף ו־12 ארד. הספורטאים הלא אולימפיים השתתפו ב־11 אליפויות עולם, ב־15 אליפויות אירופה וב־13 אליפויות אזוריות. בתחרויות אלה הם קטפו שבעה תוארי אלוף עולם, ארבעה תוארי סגן אלוף עולם, שני תוארי אלוף אירופה וחמישה תוארי סגן אלוף אירופה. 

הענפים הלא אולימפיים בישראל מאוגדים תחת כנפיה של התאחדות "אילת", שהוקמה ב־1996 במסגרת ארגון מחודש של מבנה הספורט בישראל. ב"אילת" חברים כיום 30 איגודי ספורט, המוכרים על ידי מינהל הספורט ועל ידי ההתאחדויות הבינלאומיות בתחומם. בענפים: אושו, ברידג', גלגיליות, ג'יו ג'יטסו, גלישה אווירית, גלישת גלים, כדורת, סקווש, צניחה חופשית, קראטה, קריקט, ניווט, משיכת חבל, טיפוס ספורטיבי, סופטבול, סקי מים, טיסנאות, פוטבול וריקודים סלוניים.

"ספורטאי לא אולימפי מייצג את ישראל לא פחות טוב מהמדליסטים הידועים", אומר אריק קפלן, 47, מנהל "אילת", "כשספורטאי כזה זוכה בתחרות בחו"ל - הדגל מונף בדיוק כמו בתחרות בענף אולימפי, וברקע מושמע אותו המנון. בתחרויות האלה יש לפעמים קהל של אלפים, והן משודרות בערוצי הספורט בחו"ל. האולימפיאדה כמובן הכי חשובה, אבל היא רק שבועיים בארבע שנים. בין לבין יש ייצוג ישראלי שוטף שמביא גאווה מתמשכת למדינה. ועדיין, מתוך תקציב הטוטו לאיגודי הספורט השונים, שעמד בשנה שעברה על 120 מיליון שקלים - רק 8 מיליון הוקדשו לענפים הלא אולימפיים".

אולי כי מבחינה תקשורתית אלו ענפים פחות "סקסיים".

"התקשורת קובעת הלכי רוח, ואם היא תשנה פאזה - היחס ישתנה. אנחנו בתהליך של שכנוע שהענפים האלה חשובים. כשנכנסתי לנהל את 'אילת' התקציב השנתי שלה עמד על 70 אלף שקלים שהגיעו מדמי חבר. היום התקציב הוא 5 מיליון שקלים, שמגיעים ממינהל הספורט, מהטוטו ומהכנסות עצמיות. ועדיין, לדעתי, זה לא מספיק. אנחנו צריכים יותר כסף כדי לסייע במלגות למצטיינים, בבניית תוכניות אימונים, בהשתתפות במימון נסיעות לחו"ל, בשכר מאמנים, בבדיקות רפואיות. כל המעטפת שתאפשר לספורטאי למצות את היכולת שלו".

בכמה כסף מדובר, למעשה?

"בכ־100 אלף שקלים בשנה לספורטאי ברמה הגבוהה ביותר, ויש כמה עשרות כאלה. אלו לא ענפים זניחים. בחודש שעבר אמריקה השתגעה בגלל הסופרבול. בישראל פוטבול הוא ענף של 'אילת'! או קריקט, שהוא ספורט מרכזי בעולם. על קראטה אני לא צריך להרחיב. ידעת שישראלית זכתה עכשיו באליפות אירופה בקראטה לגילי 18-16? ההמנון הישראלי הושמע באולם בטורקיה! למה זה פחות 'סקסי' מג'ודו אולימפי? זה בהחלט יוצר הרבה תסכול, דווקא משום שיש לנו כל כך הרבה הצלחה. אנחנו שגרירים חשובים, ומגיע לנו שיתייחסו אלינו כראוי. כשאני שומע את 'התקווה' אני תמיד בוכה, לא משנה אצל מי הוא מושמע".

סגן, אלוף

שם: דניאל פולשצ'וק

גיל: 16.5

מגורים: רמת גן

ענף: סקווש

תואר: סגן אלוף אירופה (2013)

במבט מרחוק נראה כי דניאל פולשצ'וק משחק  בתוך אקווריום. הדפנות השקופות סוגרות עליו ועל יריבו, כולאות את זעקות המאמץ וחונקות את חבטות כדור הגומי. זהו הסקווש, אחד מענפי הספורט שהפכו לקלישאה תרבותית: זה המקום שבו מאפיונרים סוגרים עסקאות אפלות, כאן נרקמים סיפורי אהבהבים - וכאן תתויגו מייד כאריסטוקרטים מתנשאים.

"בסקווש יש הכל", מחייך פולשצ'וק, "זה ספורט מאוד בריא ומהנה. שורפים פה 1,000 קלוריות לשעה. תחשוב שמשחק ברמות הגבוהות יכול להימשך שעתיים וחצי. צריך בשביל זה כושר גופני גבוה, הרבה עבודה קשה, המון מוטיבציה. יש גם המון הוצאות על הנסיעות, על המאמן הפרטי, על אימוני הכושר. זה כמעט בלתי אפשרי למי שאין לו כסף. אני לא בא ממשפחה עשירה, הוריי עלו מאוקראינה, אבל לשמחתי יש לי ספונסר וגם 'אילת' עוזרת לי במלגה". 

בדרך לצמרת העולמית כבש פולשצ'וק כמעט כל תואר אפשרי בארץ ובחו"ל ברוב שנתוני הגיל. בשלוש השנים האחרונות הוא לומד בפנימייה יוקרתית באנגליה, המשלבת לימודים ואימונים ברמה גבוהה, שאליה הוזמן על ידי אלוף העולם לשעבר כדי שיוכל ללמוד אצלו. "אני מגיע ארצה לחופשות. קיבלתי צו ראשון ואני רוצה להתגייס במעמד של 'ספורטאי עילוי', כמו המעמד שקיבל יוסי בניון בכדורגל. זה יאפשר לי לשרת בצבא בכל פעם שאגיע לארץ לחופשה".

את בניון כולם מכירים. כוכבי סקווש - לא ממש.

"העובדה שסקווש הוא לא ספורט אולימפי לא אומרת שלא צריך להכיר בו. לדעתי, כל ספורטאי מצטיין בארץ צריך לקבל אותו יחס. הייתי רוצה לקבל טלפון מראש הממשלה אחרי תחרות, כמו אריק זאבי. הרי אני מייצג את מדינת ישראל, הכבוד הוא גם שלה. תמיד נעים לקבל פרגון או ברכה".

בחצי גמר אליפות אירופה כבר היה פולשצ'וק בפיגור 2:0 במערכות, שלוש נקודות בלבד מהפסד בטוח ליריב. "אבל אז קרה משהו מדהים. הסתכלתי על המאמן שלי מעבר לזגוגית ונזכרתי במשהו שעבדנו עליו, משהו שקשור במנטליות. לא תאמין, אבל הצלחתי לנצח 2:3 במערכות ולעלות לגמר, שבו הפסדתי. ממש כמו בסרטים".

קרה שיריב סירב לשחק מולך מסיבות פוליטיות?

"לאחד החברים שלי זה קרה: הוא היה אמור לשחק נגד כוויתי, אבל השחקן לא עלה למגרש. מה שכן, יש יריבים שינסו להוציא אותך מריכוז ולהפריע לך, ושמתי לב שזה קורה הרבה עם שחקנים מצרים. הם יעצרו פתאום משחק צמוד, כביכול כדי לקשור את השרוכים, או ממש יחסמו אותך מלהגיע לכדור. זה פוגע בניקוד, ובכל זאת הם עושים את זה. כל משחק איתם הוא מלחמה. רואים את זה בעיניים שלהם. פעם שחקן מצרי הפסיד לי ופשוט דפק את הראש שלו בקיר. כל המשפחה שלו קמה והלכה. רק בגלל ההשפלה, כביכול, שאני מישראל".

אתה מרגיש שהתקשורת מזניחה אותך? מתעלמת מההישגים שלך?

"אני עוד צעיר, ואולי זה ישתנה. מה שכן, הייתי שמח לראות משחק שלי משודר בטלוויזיה, עם פרשנים, כמו שמשדרים טניס. זה לא פחות מרתק". 

ואן דאם עם ציצית

שם: איתי גרשון

גיל: 19

מגורים: ירושלים

ענף: קיק בוקס

תואר: אלוף אירופה לנוער (2011) 

איתי גרשון מתחמק ממכות היריב שלו באולם האימונים המרווח שבשיפולי היציע הצפוני של איצטדיון טדי. הוא מרקד קדימה ואחורה, מגן על פניו, ואז משגר סנוקרת רכה - כמעט מלטפת - אל פניו  של היריב. עדינות פתאומית באולם כה גברי ומיוזע? להלן הסיבה: היריב ה"קשוח" הוא ילד שגובהו כמחצית מקומתו של גרשון. מי היה מאמין שאלוף העולם יקדיש תשומת לב כזאת לאימון מול ילד, ללא שמץ של זלזול או התנשאות. "גם אני הייתי ילד כשהתחלת כאן", אומר גרשון ומגרד בכפפת הספוג את זקנו הקצוץ, "אני לא שוכח את זה. אולי גם הילד הזה יהיה אלוף פעם".

מגיל 13.5 גרשון בעסק ("הייתי רואה סרטי ברוס לי וואן דאם, ומדמיין את עצמי במקומם"). בטדי הוא מתאמן 7-5 פעמים בשבוע, שלוש שעות בכל פעם ("לפעמים אני עושה שני אימונים ביום"), וכשהוא לא מרביץ, הוא לומד לפסיכומטרי ומשרת כמאמן כושר בפיקוד המרכז במעמד ספורטאי מצטיין בקיק בוקס - הראשון בצה"ל בתחום זה שזכה במעמד.

גרשון, חוזר בתשובה בעל שקט נפשי מרשים, הוא בולדוזר לא קטן בענף רווי האלימות. המאזן שלו נכון להיום: 42 ניצחונות, ארבעה הפסדים ותיקו אחד. באליפות באוזבקיסטן ב־2011 ניצח בדרך לתואר יריבים מאוסטריה, מרוסיה ומאוקראינה. באופן מפתיע, הוא אומר, הקהל עודד אותו, אף שידע שהוא ישראלי. עם זאת, לא תמיד היחס נעים כל כך. בתחרות הראשונה שבה השתתף, בסרביה, הנבחרת הישראלית, כהגדרתו, "ממש שחטה את כל מי שהתמודד מולה" - ובכל זאת השופטים היטו את הקרבות לטובת היריבים. "כל קרב הם לקחו מאיתנו. זה היה מאוד ברור. זה קרה רק לישראלים ולא לשאר הנבחרות. זה מרגיז, אבל פועל בדיוק להפך: אתה מתמלא עוד יותר במוטיבציה.

 "אתה יודע שהסטיגמה היא שמתאגרפים הם קשוחים, כאילו אצלם לא יורדות דמעות, אבל ההתרגשות היתה עצומה. התואר הוא סיפוק על כך שעשית את העבודה ושייצגת לא רק את עצמך. אמנם לא קיבלתי טלפון וברכות משום שר, ובאופן אישי אני לא מחפש את זה, אבל אם תהיה התייחסות זה יעזור לספורט כולו, ובאופן עקיף גם לי. יהיו תקציבים יותר גדולים ומודעות רבה יותר". 

איך מתייחסים אליך בצה"ל?

"המפקדים שלי מאוד תומכים, למרות שיש הרבה פרוצדורות ואישורים שצריך להוציא. אני לא מתלונן, אבל התהליכים לא תמיד קלים".

גרשון גילה את הדת בגיל 16, ומאז הוא "מתחזק כמה שאפשר". לזירה הוא עולה עטוי ציצית, אבל את הכיפה הוא מסיר מחשש שתישמט בסערת הקרב. "כמתאגרף אתה מרגיש הרבה פעמים לבד - גם בטיסות הארוכות, גם בזירה. אז אתה מתחיל לחפש את עצמך, מסתכל פנימה, שואל שאלות, מחפש משהו להיאחז בו, שהוא יותר חזק ממך וגם מהיריב שמולך".

אתה לא עולה לקרב לפני שאתה מתפלל?

"אני קורא פרק מתהלים, אבל אני לא מחכה לקרב כדי להיות דתי. גם ביומיום אני משתדל ללמוד ולדעת יותר ולהתקדם".

נתקלת במצב שבו קרב חשוב נקבע דווקא לשבת?

"קודם כל, אני לא מתאמן בשבתות ולא נוגע במאכלים אסורים. זה יותר בריא לגוף. פעם סידרו לי נסיעה לאליפות אירופה, והטיסה היתה בשבת. מייד החלטתי שאני מוותר, למרות שהתאמנתי לאליפות הזאת המון. בסוף המאמן שלי, בני קוגן, הוסיף כסף מכיסו וסידר טיסה אחרת במוצאי שבת. בתחרות ניצחתי, ואני מאמין שזה מהקדוש ברוך הוא".

אתה יודע שהיהדות נקשרה תמיד למוח, לא לכוח.

"נכון, כל ההיסטוריה לא היינו עם שנלחם. הכוח של יהודי הוא בפה, בתפילה; גם הרב רפאל הלפרין ז"ל אמר את זה, והוא היה מתאבק מפורסם. אבל הקיק בוקס זה משהו שגדלתי עליו וצמחתי בתוכו. אני לא חושב שיהיה נכון לעזוב עכשיו".

אתה חולם על היום שבו זה יהיה מקצוע אולימפי?

"הלוואי. הרבה אנשים חושבים שזה רק מכות, אבל האמת שזה דומה לשחמט. יש טקטיקה, אסטרטגיה, כללים איך לנשום, על מה להסתכל, איך לזוז. זה דורש למידה וחשיבה. שרירים בלי שכל לא שווים".

יש בך משהו מאוד "ישראלי", מחוספס, בלי בולשיט. האופי הזה תורם ליכולת בזירה?

"כן. אני תמיד בא לקרבות כאנדרדוג, כמי שאין לו מה להפסיד. בספורט העולמי רגילים לא לספור את הישראלים, בעיקר הרוסים, שהם מאוד חזקים בתחום שלי. פתאום בא להם הישראלי הקטן ונותן להם בראש. זה מוסיף לתענוג".

לעוף על המים

שם: ליאור סופר

גיל: 27

מגורים: ראשון לציון

ענף: וויקבורד

תואר: אלוף אירופה (2011) וסגן אלוף העולם (2010) 

שקט סמיך, מאלה שמעסים את הנשמה ביום אפור, נח על פארק בגין - ה"סנטרל פארק" של דרום תל אביב. כאן, בין המדשאות, שבילי האופניים ומתקני הספורט, משובץ אגם מים אליפטי ורוגע, שמשמש את ליאור סופר, אלוף אירופה בוויקבורד - ענף של סקי מים שעושה שימוש במגלש יחיד ונעזר בכבל שגורר את הגולש לאורך מסלול של תרגילי ראווה אישיים.

את האהבה למים הניתזים פיתח סופר כבר בגיל 6, כשאביו לקח אותו לגלוש בטיולי סוף שבוע בכנרת ("הוא היה גורר אותי עם אופנוע ים של חבר"). בגיל 13 גילה את האגם בפארק בגין ועבר להתאמן שם. אט אט למד תרגילים חדשים והשתפשף, עד שכישרונו בלט "ובשלב מסוים שאלו אותי אם אני רוצה להיכנס לנבחרת, אז אמרתי 'למה לא?'" בגיל 17.5 נסע לתחרות הראשונה שלו, בסלובקיה, ומאז הוא אורח תדיר על הפודיום. 

איך ילד ישראלי מעיר נטולת חוף הופך להיות חיית מים?

"תמיד אהבתי להשתולל בכנרת או בים בבת ים. עם הזמן זה כבר בא באופן טבעי. אתה לומד תרגילים, ובהמשך לומד לפתח תנועות משל עצמך: לתפוס את המגלש ביד אחת, אחר כך בשתי ידיים, להוסיף חצי סיבוב, ואז להגיע לסלטה שלמה. דברים כאלה. זה ענף חופשי שמזמין יצירתיות".

יש תרגיל שהוא רק שלך?

"כן. יש תנועות שאף אחד לא עשה לפניי בתחרויות. למשל, תרגיל שקראתי לו 'סופר'. אני עושה בורג לכיוון שמאל ואז משנה כיוון לבורג לצד ימין. יש לי גם תרגיל שנקרא 'ישראל 5', אבל צריך לראות אותו כדי להבין. הוא מסובך".

סופר עוטה על עצמו חליפת צלילה צמודה וכחולה, שמשווה לו מראה של סופרמן לח. הוא מכניס את רגליו אל נעלי הענק שמודבקות למגלש ונכנס לתוך המים. מתחבר לכבל המסתובב ונמשך מייד הלאה, בתנועת מניפה, לעומק האגם. מכאן ואילך הוא יתגרה בחוקי המשיכה ובאלפי נתזים. הוא מקפץ בווירטואוזיות ומבצע גלגולים, היפוכים ושאר תמרוני אווירובטיקה, שהיו משתלבים בקלות במטס יום העצמאות.

כשהוא מגיע למקפצה, הוא מזנק מעליה בנחישות, משלים עוד טריק לפני הנחיתה. פה ושם הוא מועד, מאבד אחיזה ונזרק כניצול מאונייה שטבעה. במצב כזה הנוהל קבוע: סופר נותר במקומו ללא ניע, ממתין עד שהכבל ישלים סיבוב שלם - וישוב ללפיתתו. מרגע האיחוד המחודש עם הכבל - הכל חוזר. "אני לא הכישרון היחיד פה. מתאמנים איתי תשעה גולשים שהם מעשרת הטובים ביותר באירופה".

איך ישראל הפכה למעצמה דווקא בתחום הזה?

"יש לנו רק פארק אחד - אז כולם מתאמנים, כמו שאומרים, אחד בישבן של האחר. כולנו חברים טובים, עושים הכל יחד, דוחפים להישגים. באירופה יש מאות אגמים, ואתה מתאמן לבד, בלי השראה מאחרים. אנחנו אולי לא עשירים במים, אבל עשירים באהבה ובחברותא. הסחבקיות הישראלית עובדת גם כאן".

איך מתייחסים לעובדה שאתה ישראלי?

"בענף הזה מתייחסים לישראל בהמון אהבה ובחיבוק. 'הישראלים פה? אז סבבה'. אנחנו נחשבים מאוד, ומאוד נהנים בחברתנו. הייתי בתחרות במבצע עמוד ענן, וכולם הקיפו אותי והתעניינו".

אתה לא זוכה לחיבוק דומה מהממסד או מהתקשורת הישראלית.

"לא אשקר, אשמח מאוד לראות את הספורט הזה גדל - שיהיו שידורים ישירים בטלוויזיה, שצעירים ירצו להיכנס פנימה. אני רוצה שיגידו 'ליאור סופר' כמו שאומרים 'שחר צוברי'. שמעת פעם את השמות אפי לוי, עמרי בן נתן, אור שכטר? אלו חבר'ה שעוסקים בתחום חצי מהחיים שלהם, והם לא זוכים בשום הוקרה. אני מקווה שזה ישתנה".

אולי זה יקרה כשהוויקבורד יהיה ענף אולימפי.

"זה ענף ששוקלים להפוך לאולימפי, ואם הוא אכן ייכנס - זה יקרה באולימפיאדה של 2020. אני אהיה בן 34, ואוכל עדיין להתחרות. יש בני 40 פלוס שעדיין גולשים ברמות גבוהות". 

תאר את רגע הזכייה שלך. זה לא הועבר בשידור ישיר בערוץ הספורט.

"השם שלי לא הוכרז בהתחלה כעולה לגמר, ועליתי רק מבית הניחומים. אמרתי לעצמי בעצבים: 'עכשיו בפרנציפ אני לוקח את האליפות הזאת'. נכנסתי בגמר למים - והתרגיל פשוט הסתדר לי. על הפודיום התרגשתי, אבל ההתרגשות הכי גדולה שלי היתה כשזכיתי באליפות אירופה הראשונה שלי ב־2005. התחרות היתה בגרמניה. סבא שלי ניצול שואה, כך שמבחינתי, כשהכריזו על ישראל והשמיעו את 'התקווה' - זה היה ניצחון מאוד מתוק. כל החבר'ה הישראלים התחילו לרקוד ולשיר 'אנחנו פה לתמיד! לא תצליחו להשמיד אותנו!' זה היה רגע שיהיה קשה לשכוח".

הכל מסתכם בדקה

שם: נטליה גורביץ'

גיל: 30

מגורים: רחובות

ענף: אושו מסורתי (לשעבר קונג פו)

תואר: אלופת העולם (2012)

כאמור, נטליה גורביץ', שחבריה קוראים לה "ג'קי" (על שמו של שחקן הקולנוע ג'קי צ'אן), מנצחת את הסינים במגרש שלהם - אמנות הלחימה העתיקה שהפכה לענף ספורט ב־1991. רק תנו לה חנית, חרב ישרה, חרב מעוקלת, פו דאו (פגיון רחב מחובר למוט), מניפה או מסרגות - והיא תראה ל"נמר, דרקון" איך עושים את זה נכון. התמחות באושו, היא אומרת, דורשת יכולת אקרובטית, גמישות, רמה גבוהה בהתעמלות, דיוק, משמעת עצמית, ריכוז עילאי, שליטה בכלי הנשק ומעל לכל - חן שיכבוש את השופטים. למען השגת כל אלה היא מתאמנת שלוש שעות בכל יום.

בשעת האימון אפשר לראות אותה מרחפת על המזרן, תוקפת יריב בלתי נראה, מלהטטת בכלי הנשק כאחרונת נזירי השאולין. לא הייתם רוצים לעמוד ברגעים אלה מולה, ובטח שלא להיות מושא לרשף חרבותיה.

את בטח שלווה מאוד בסמטאות חשוכות.

"בינינו, אף פעם לא הלכתי ברחוב ועשיתי סלטה. תודה לאל, גם לא הותקפתי מעודי. אני בטוחה שאגיב אוטומטית, אבל שום ספורטאי אושו לא מסתובב עם חרב ביד להנאתו".

היא נולדה במולדובה, ובגיל 8 עלתה עם הוריה. כיום היא מתגוררת ברחובות. לאושו התוודעה כשהיתה בת 12, "לא מכיוון שאהבתי להילחם, אלא סתם כי מצאה חן בעיניי הכוריאוגרפיה". בתחרויות היא משתתפת משנת 2000. "למען דקה אחת מול השופטים עובדים שנים. בשעת תרגיל הדופק מגיע ל־200. אתה עושה בכל יום בין 150 ל־200 קפיצות. זה יוצא 800 נחיתות בשבוע", היא מסבירה.

כל זה על המזרן המאולתר, הכמעט צבאי, באולם בית הספר?

"כן, זה בעייתי, אבל מתגברים. בתחרויות המזרן הרבה יותר רך וסופג את הנחיתות. אנחנו, הישראלים, טובים בלקחת מה שיש - ולהסתדר. ברור שהייתי רוצה תנאים יותר טובים, אבל הניצחון בא קודם כל מבפנים. זה כרוך בהרבה השקעה וגם במזל. מדליה היא כמו פאזל. אם חסר חלק בדרך - לא תגיע אליה לעולם". 

הבנתי שבתחרויות הסתחבקת עם יריבים מאיראן. 

"מבחינתי, בספורט לא מערבים פוליטיקה. בטקס הפתיחה באמת עמדנו ליד נבחרת איראן, כי באנגלית השמות של המדינות קרובים. כשאין טלוויזיה, לאיראנים אין בעיה להיראות איתנו. גם לא לספורטאים מלבנון, שהם אחלה חבר'ה. הם באים להתחבק איתנו בכיף אם לא מצלמים".

הבאת על הפודיום הרבה כבוד לישראל, ובכל זאת המדינה לא מחזירה לך באותו מטבע.

"כשאתה על המזרן אתה לא חושב על 'ציונות'. רק אחר כך, כשמקבלים את המדליה והדגל מתנופף מול כל הקהל, עולה הגאווה הלאומית. הנה אני, נטליה מישראל, לוקחת אפילו מהסינים את המדליה. מבחינתי זה הדבר הכי יקר שיש".

אגב, אני רואה פה תמונה של ג'ט לי, עוד אליל קולנוע בז'אנר. מתי תשחקי לצידו?

"המאמן שלי מכיר אותו ואומר שהוא דווקא לוחם בינוני. ברור שהייתי רוצה לשחק בהוליווד, כמו הכוכבים הגדולים שראיתי על המסך הגדול, אבל בינתיים לא זורמות אלינו ההצעות משם. אולי אני צריכה לפרסם את עצמי יותר בפייסבוק וכך אזכה ליותר הכרה".

yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו