"שלום תמורת שלום" - מושג חדש פרץ לחיינו. מושג שמשך שנים נחשב לבדיחה, בין השאר כי רק הימין ביקש אותו ורק הימין - בשבתו בשלטון - דאג לחרבו בפועל עם נוסחאות שונות של "שטחים תמורת שלום".
עם התרגש עלינו ההסכם עם איחוד האמירויות, עלו מעל פני השטח אמירות נוסח "אבל הימין עשה שטחים תמורת שלום ב־79', ואף אחד לא אומר שהשלום עם מצרים היה טעות" (אודי סגל, גל"צ, חמישי שעבר). נדמה כי אחת הסוגיות הבלתי מדוברות היא מחיר השלום עם מצרים. לא לליכוד ולא לשמאל יש אינטרס לזכור את חצי האי סיני, ורוב הישראלים שנולדו אחרי ההסכם לא יודעים שפעם נעשו כאן ויתורים מרחיקי לכת. 40 שנה אחרי הנוסחה הקודמת, בעיצומם של ימי ה"שלום תמורת שלום" החדשים, הרשיתי לעצמי לשקוע בפנטזיית "מה היה אילו" בעזרת טובי המומחים.
נפט: הרווח שלא היה
"מאז 56' ישראל קנתה נפט מהשאה האיראני. ב־67' כבשה ישראל את סיני והחלה להפיק נפט מהשדות באבו רודס - עיירה בחוף המזרחי של מפרץ סואץ. במקביל, הבאנו את חברת הנפט הלאומית של איטליה, ENI, שבעזרתה מצאנו את שדה עלמה והתחלנו גם להפיק ממנו", מתמצת ד"ר עילי רטיג, מרצה למדיניות אנרגיה באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס ועמית מחקר בקתדרת חייקין לגיאו־אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה. "בתקופה מסוימת עדיין היינו מחויבים בחוזים לנפט מאיראן, כי תמורת הנשקים והטכנולוגיה שנתנו להם קיבלנו נפט. כדי לא לאבד את הקשר המשכנו כרגיל, מכרנו נפט מסיני, בחשאי, ליוגוסלביה למרות שהיה לה הסכם עם מצרים. גם צרפת ואיטליה קנו. בהסכם הביניים ב־75' ויתרנו על חלק מסיני עד המיתלה, החזרנו את אבו רודס אבל ידענו ששדה 'עלמה' נשאר בידינו.
"בעקבות מלחמת יום כיפור ב־73', החל חרם הנפט הערבי על בעלות הברית של ישראל: ארה"ב, יפן, קנדה, הולנד - כל מי שנחשבה למצדדת בצד הישראלי. מחירי הנפט זינקו פי ארבעה. ב־79' ספקית הנפט היחידה שלנו עמדה ליפול, והוחלט שמוותרים על שדה הנפט היחיד שנותר בידינו, שסיפק אז רבע מהתצרוכת שלנו, והתוכנית היתה להשקיע עוד כדי שמרבית התצרוכת תגיע משם. היא היתה אמורה להספיק לנו לעוד עשור קדימה".
רטיג מבהיר כי במסגרת ההסכם עם מצרים ויתרנו על הנפט, ולמחרת כבר רכשנו אותו מאותה מצרים. "דרשנו לקנות בפחות ממחיר השוק, הם התעקשו על מחיר מלא. בסוף היה חוזה מתחדש במחיר נמוך כשכל צד טען משהו אחר: ישראל שזה בהנחה, והמצרים שזאת הלוואה זמנית. זה המשיך עד שנות התשעים, שילמנו להם מאות מיליוני דולרים".
ומה קרה אז?
"השדות הידלדלו. הנפט החל לאזול".
אם היינו שם זה לא היה קורה?
"לא בטוח. עד היום קשה לישראל למשוך חברות אנרגיה בינלאומיות שיחפשו נפט וגז, כי זה עושה להן בעיות עם מדינות ערב. הרי שנים רבות ניסינו, ובסוף רק 'נובל אנרג'י' - חברה קטנה מיוסטון שבכלל לא מושקעת במזה"ת - הגיעה".
פרופ' משה שרון. "מצרים לא חלמה לקבל את זה מהליכוד" // צילום: דודי ועקנין
רטיג מבהיר כי בתרחיש של שלום מול שלום, ללא החזרת סיני, ישראל היתה מרוויחה כסף רב ומשאבים. "חוץ ממה שוויתרנו עליו, נאלצנו לשלם הרבה מאוד על נפט כי כל העולם ידע שאין לנו, אז העלו מחירים רק בגלל שאנחנו ישראל. מצד שני, בזכות ההסכם הרווחנו קשרים עם מדינות שאליהן נאלצנו לפנות בגלל צורך שלנו בנפט, כמו אינדונזיה ונורבגיה, מערב אפריקה וגינאה המשוונית".
תיירות: המצרים עדיין מתייעצים
"כשאת מחשבת את מה שהפסדנו בסיני מבחינה תיירותית, מדובר בנפחים גדולים מאוד; סיני בידיים המצריות לא מימשה עדיין את מלוא הפוטנציאל שלה", אומר יהודה זפרני, מומחה לתעופה ותיירות ומרצה, ומנהל התחום במועדון הצרכנות "הוט". "מבחינת מזג האוויר, נוח בסיני כל השנה, והיעד מתאים לכל הקהלים. מבחינת הכנסות, יכולנו להיות היום עם מאות מיליארדים, זה שווה ערך לגז שמצאנו וכולם התרגשו ממנו".
איך?
"קחי לדוגמה את 2019. נוסע ממוצע שנסע לסיני הוציא 500 דולר. ב־2019 היו חצי מיליון ישראלים בסיני. זה מיליארד שקלים בשנה. וזה המינימום, לפני שחישבנו תיירות חוץ ולפני שהבאנו בחשבון שמדובר במקום שיש אליו אזהרת מסע. אם ישראל היתה הריבון בשטח, לא היו באזור קיני דאעש וגם לא היתה אזהרת מסע, וסביר להניח שהיו באים יותר".
סיני לא היה מוזנח כמו אילת וטבריה?
"כאשר החזקנו בסיני רק התחלנו לממש את הפוטנציאל. אמנם היה שדה תעופה שלנו, מלון סונסטה בטאבה והקזינו שהיה מלא באופן קבוע, אבל מימשנו בעיקר תיירות פנים. אני מתאר לעצמי שאם היינו ממשיכים, המיקוד היה תיירות חוץ. המצרים השכילו במהלך השנים להביא תיירים, בעיקר לשארם א־שייח', שנחשב לאחד האזורים היפים בעולם; מועדונים הביאו תיירות חוץ מהמזרח, מארה"ב ומאירופה כיעד נפרד ממצרים - לא טיסות לקהיר אלא ממוסקבה, מלונדון ומפריז ישירות לשארם. אלה הכנסות של עשרות מיליארדים".
ד"ר עילי רטיג. "נאלצנו לשלם הרבה מאוד" // צילום: ג'ון מור, אונ' וושינגטון
זפרני מבהיר כי הכלכלה המצרית תלויה במידה רבה בתיירות. "אני עדיין פוגש אנשי תיירות מצרים בכנסים בינלאומיים, והם מתייעצים כי יש להם את החופים היפים ביותר ונותני השירות הטובים ביותר - וזה בכל זאת לא ממוקסם. קחי גם בחשבון שבכל שטחים תמורת שלום שעשינו, לא קיבלנו תמורה תיירותית נכנסת, אנחנו תמיד נכנסים אליהם - סיני, ירדן. הם לא באים אלינו".
דמוגרפיה: תל"ג בשמיים
עיקר ההתיישבות בסיני היה בצפון חצי האי, בעיר ימית אשר יועדה להיות עיר נמל גדולה, עיר החוף השלישית אחרי תל אביב וחיפה. בסמיכות אליה שכנו 15 יישובים. בדרום חצי האי שכנה העיר אופירה. במדינה שבה כל פיסת קרקע הופכת לגורד שחקים, מפתה לדמיין את מפת הנדל"ן התיאורטית שהיתה לנו.
אבל רוני פלמר, מנכ"ל תנועת אור ומהוגי "חזון 2048", מתעקש על התמונה הרחבה. "אם היינו נשארים בסיני, היו בישראל לא 9.2 מיליון אלא יותר קרוב ל־15 מיליון תושבים", הוא מבהיר. "היו כאן עוד 2-3 מיליוני עולים ועוד כמיליון תושבים ערבים בסיני. תוסיפי 2 מיליון אזרחים זרים, כי הבינלאומיות של ישראל, בהיותה יושבת ביחסי שלום על צומת דרכים בינלאומי, היתה ממקמת אותנו בצורה שונה לחלוטין על מפת העולם. שלום תמורת שלום היה גורר גם התפתחות קוסמופוליטית בלבנון ובירדן, שהיו מאפשרות רצפים יבשתיים וימיים שכיום אנחנו לא זוכים להם".
פלמר טוען כי גם אוצרות הטבע במחצבים השונים שיש בסיני, היו מאפשרים לישראל עצמאות כלכלית ופריסה גיאוגרפית רחבה. "הצבא היה מושקע, אבל בזכות העוצמה הכלכלית והגיאוגרפית היינו חוסכים חצי מהעלויות שלו. התל"ג שלנו - אם היום עברנו את הטריליון, אז היינו ב־3-2 טריליון. הנדל"ן היה פרוס על שטח שגדול משמעותית משטחה של ישראל כיום, והיו נוצרים מרכזים חדשים בדרום מדינת ישראל, באר שבע ואילת היו אמצע המדינה, עיירות הפיתוח היו מקבלות הזדמנות אחרת.
לפחות 100 יישובים חדשים ועשר ערים היו מוקמים בסיני, כאשר ימית בצפון ואופירה בדרום היו ערי מטרופולין משמעותיות. יש גשר מתוכנן, כיום, בין סעודיה לבין סיני, שלאף מדינה לא בוער לבצע. אנחנו היינו עושים את זה. בנוסף, היו לנו שטחים רבים לבצע בהם ניסויים מדעיים וניסויים חקלאיים. היום הרבה אזורים נחשבים שטח צבאי".
בינינו, ישראל לא היתה מפשלת בסיני?
"לא. אם היינו הולכים על מתווה אחר - ישראל היתה בשיא שלה. מאז הזפטה של 73' אנחנו עם מפולג, והפסיכולוגיה מהווה גורם קריטי בכלכלה ובצמיחה. אם הצלחנו בישראל המתכווצת והמחולקת בינה לבין עצמה לצמוח בכל זאת, בציניות הנוכחית, אז אני משער שבאווירת השוונג של שלום תמורת שלום היינו ממשיכים לנסוק".
ביטחוני־מדיני: האויב הגדול ביותר
"היום לא מתייחסים למצרים אבל אז היא היתה האויב הכי גדול", מסבירה ד"ר בשמת יפת, מומחית למצרים מאונ' אריאל. "הגבול המשמעותי ביותר היה גבול הדרום, ומצרים היתה מנהיגה אזורית. יש הרבה משתנים שלא היו חזקים אז, למשל הציונות המשיחית עוד לא היתה במעמד משפיע שיסכל את התוכנית, וזה הקל על בגין. להגיד 'לא' למצרים ולארה"ב? לא היתה אופציה כזאת. כיום מצרים היא מדינה לא חזקה באזור, המשקל עבר למדינות המפרץ כמעצבות מדיניות".
יפת מבהירה ש"שום חוקר לא אוהב שאלות של 'אילו'. אני משערת שאם היינו שם, אז כמו שבמצרים יש רק אזורים מסוימים שסמוכים לסיני ומפותחים היום, ככה היה גם אצלנו אם מדינת ישראל היתה שם. היו נשארים הרבה אזורי חיץ ביטחוניים.
בקונסטלציה שבה היתה נתונה המערכת האזורית, נוסחה אחרת היתה בלתי אפשרית. איחוד האמירויות יכולה לעשות את מה שהיא עושה היום בגלל שמאזן הכוחות השתנה. זה לא היה קיים בתקופה של סאדאת. מספיק מנהיג אחד שלא קורא נכון את המפה, וזה משנה את כל ההזדמנויות ההיסטוריות".
אחד שיודע: בגין ויתר מראש
חוכמת הבדיעבד קטנה מאוד. פתאום יש לנו אומץ. פרופ' משה שרון, יועצו הצמוד של רה"מ מנחם בגין בשיחות קמפ דיוויד, טוען שלא כל מה שמועלה בכתבה ידוע רק בדיעבד. "כשהגענו לשיחות, סאדאת אמר לי בערבית: 'זה שוק, הסחורה יקרה'. אמרתי את הדברים לבגין, שהגיב: 'גם אנחנו יודעים לעסוק בעניינים של שוק'. הכוונה היתה שיש כללים למשא ומתן, אתה לא מציג את הסחורה למכירה מייד עם תג המחיר. אם אתה מגלה יותר מדי עניין בסחורה ואומר מה אתה מוכן לשלם - כבר הפסדת. ואם אתה מגיע מראש עם מה שאתה מוכן לתת, ייקחו ממך עוד".
שרון מספר כי ביקש מבגין לשמוע מה יש למצרים להציע, אבל בגין הגיע עם התוכנית שלו לוויתור על סיני כתובה לפרטי פרטים. "הוא הראה אותה קודם לראש ממשלת בריטניה ולנשיא צרפת. סאדאת היה המום מהוויתור אבל שיחק את המשחק, וכשבגין הראה לו את התוכנית הוא אמר: 'אני מאוכזב'. כל מה שהיו מציגים בפניו, זאת היתה התשובה שלו".
הוא נזכר שהפמליות שהו באיסמעאיליה כשסאדאת לפתע שלף את העניין הפלשתיני. "הוא לא חלם לקבל את סיני אבל חיפש מה לשים על השולחן במסגרת המשא ומתן. העברתי לבגין פתק: 'בוא נלך'. אבל הגישה של בגין היתה שהכל פתוח למשא ומתן. אנשים בסביבתו ובתוכם אני, אמרנו לו: לא הכל פתוח! אבל היות שמלכתחילה הוא הציג את עניין סיני כסגור, כל המו"מ התנקז לטיפול בבעיה הפלשתינית, שלא היתה צד ולא בתחום האינטרסים".
שם, לדבריו, נולד המושג "אוטונומיה פלשתינית", ונזרע הזרע למדינה פלשתינית. "בהסכם קמפ דיוויד מונחת התשתית לכך", קובע שרון. "כיום מצרים לא מצליחה לשלוט על סיני, שהפכה לחבית של טרור. רוב הנשק שחמאס מקבל - זה הכל דרך סיני, הכי נוח לחמאס לא להיכנס למלחמה ישירה לישראל. הרבה יותר פשוט ללחוץ על כפתור ולהעיף פצצות. חבל לי שזה לא שלום, זאת רק אי־לוחמה. מצרים מדינה עם עומק תרבותי עצום, יכולנו לקיים מערכות יחסים עם העם המצרי, ללא הממשלה, לערוך חילופי מדענים וסטודנטים וליהנות מהעומק התרבותי של מצרים".
מה הרווחנו מההסכם?
"מצרים גילתה שמוטב לשתף פעולה ולא להילחם, והיא מקורבת לגופים צבאיים באזור ומשמשת כלי למו"מ עקיף בינינו לבין אויבינו. יש לה תרומה חשובה לכל הסכם בינינו לבין חמאס".
היה אפשר להגיע איתה לשלום תמורת שלום?
"כן, כי היה אינטרס מצרי לשלום. היה אפשר להגיע להסכם שמשלמים תמורתו משני הצדדים. הם היו מוותרים על תביעה לחלקים של סיני ואנחנו אולי היינו מוותרים על חלקים קטנים של סיני, שהם פחות אסטרטגיים בשבילנו. המשא ומתן היה מתארך, אבל מצרים לא חשבה לרגע שהיא תקבל מממשלת הליכוד יותר ממה שמפלגת העבודה היתה מוכנה לתת, ובוועידת המפלגה דובר אז על קו אל־עריש־ראס מוחמד, אף אחד לא הציע יותר מזה. אבל זה חלב שנשפך".
