דווקא עכשיו - עוברים לעוטף: המשפחות שמצאו בית בדרום

משפחת בן יעקב / איבים

"המצב חיזק את ההחלטה"

איל (61) ותרצה בן יעקב (61) עברו לכפר הסטודנטים איבים מתוך אידיאל של ממש. מטרתם - לסייע לעולים מהקהילה האתיופית להתאקלם בחברה הישראלית. 

"אנו כבר שנים מטפלים בילדים עם קשיים לימודיים התפתחותיים ורגשיים במכון שהקמנו שנקרא גבעולים", מספר איל, "בתקופת הקורונה כל הטיפולים עברו לזום כי הבנו שהקורונה כאן להמון שנים. במקביל עברנו כבר לאזור יד בנימין ונחשפנו לגרעין הקליטה האזרחית באיבים. מדובר באידיאל כי אנו חיים כאן עם המשפחות העולות ומלמדים אותן איך להתמודד ולהבין את החברה. חיפשו כאן משפחות בשלות ואנו התאמנו לכך". 

לדבריו, "מלכתחילה, למרות שגרנו בהתיישבות בשיא האינתיפאדה השנייה וחברים שלנו נרצחו, לא הגענו מאידיאולוגיה להציל את הדרום הבוער - אלא מרצון לעזור לפיילוט חשוב שיקרה גם במקומות אחרים. כמובן שיש כאן ממ"ד ויש לנו משפחה כאן וילדים בעוטף אז ידענו בעיקרון במה מדובר". את שלושת החודשים הראשונים באיבים הם מגדירים כ"ממש גן עדן", עד שלפתע התחדש ירי הרקטות לאזור. "יש לנו שבע שניות לברוח", ציין איל, "אנחנו שומעים את כיפת ברזל משגרת לפני האזעקה בגלל הקרבה לגדר. כמובן שלא מתרגלים למציאות הזו, אבל זה רק העצים את האתגר שלנו. למשל, בשבת היתה סעודה שלישית עם כל בני העדה במקום פתוח מחוץ לבית הכנסת ואתה מבין שיש שבע שניות לכולם לשכב ולהתארגן".

תרצה מוסיפה כי "בבת אחת התפקיד שלנו מקבל עוצמה הרבה יותר גדולה, היה צבע אדום והמשפחות היו בחוץ עם בנות משוטטות בארץ שהן אפילו לא מכירות את השפה שלה. הם לא יודעים עדיין איך לבקש עזרה, איך להסתייע כמו הישראלים וזה אירוע של שבע שניות עד הבום, למצוא את הילדים, לרוץ לממ"ד. הרגשתי ממש שלמען זה הגעתי לכאן, לסייע להם, זה רק חיזק את ההחלטה". 

משפחת מויאל / אבשלום

"הילדים שואלים מהם הבומים"

משפחת מויאל עברה לפני כשלושה שבועות מראש העין ליישוב אבשלום בדרום עוטף עזה. אב המשפחה הוא ניר (34), קצין צה"ל בקבע, האם טל (35) והילדים רותם (5) שעולה לגן חובה, ניצן (4) לגן טרום חובה, ואלה (3) הקטנה תחל טרום טרום חובה. 

"בעיקרון חיפשנו מקום שאפשר לגדל בו ילדים במרחבים פתוחים", מסבירה טל שנמצאת בחודש השמיני להריונה, "רצינו מקום עם חינוך טוב וגם מבחינה כספית שיענה על הדרישות מבלי להיכנס לחובות. בראש סדר העדיפויות היה הנושא של החינוך. חיפשנו לעבור ליישוב קהילתי, שיש בו את התמיכה של הקהילה עצמה. הגענו לפה דרך מודעה שראינו באינטרנט". 

בנוגע למצב הביטחוני, טל מוסיפה: "הגענו למצב ביטחוני קצת רעוע. הבן הגדול שאל אותנו על המרחבים המוגנים שליד תחנות האוטובוס. זה התחיל משאלות על זה. אתה מסביר בעדינות שצה"ל מגן עלינו. לא נתקלנו פה בבלונים ודברים כאלה. אני מניחה שככל שהם יתאקלמו נדבר איתם יותר ויותר על המצב. כרגע הכל חדש להם". 

לדבריה, "יש פה גם תוכנית של המועצה שמכווינה את ההורים איך להסביר לילדים בגיל הרך את המצב. אצלנו לא היו אזעקות, זה בצפון הרצועה. יש פה בומים. אנחנו שומעים את ההתקפות בעזה. הילדים שואלים מה זה הבומים האלה. בינתיים אנחנו מתרצים תירוצים". 

היא מסכמת כי "הבאנו בחשבון את המצב הביטחוני. דיברנו פה עם אנשים שעברו את צוק איתן ועופרת יצוקה. כשאתה עובר למקום כזה אתה חייב להיות מוכן. אתה חייב לבדוק שאתה והילדים שלך יוכלו להתמודד עם המצב. היה פה מישהו שאמר: '95% מהזמן טוב פה ו־5% פחות'. אבל הוא אמר שהוא לא היה מוותר על זה. מרבית הזמן טוב פה וזה מה שהכריע". 

משפחת סטרטילה / שדרות

"טיל נפל לא רחוק מהבית שלנו"

אנדרי (46), יקטרינה (33), פולינה (9) ודריה (2.5) סטרטילה מתגוררים כיום בשדרות. 

הם הגיעו לעיר בעקבות חברים שכבר התגוררו בה. "ציינו בפנינו שזו עיר טובה ויעזרו לנו להיקלט, וככה הגענו", הם מספרים. בני המשפחה מציינים שהם קצת מפחדים. לדבריהם, "זה לא משהו רגיל, אנחנו רואים שכולם מסביבנו אופטימיים ומרגישים את העזרה של האנשים". 

בירי האחרון לעבר העיר - הם לא היו בבית. "יצאנו לטייל באילת, וכשחזרנו הביתה ראינו במרפסת שלנו שהכל זכוכיות ואבק בגלל הטיל שנפל לא רחוק מהבית שלנו", הם מציינים, "הילדים לא מפחדים, הם איתנו כל הזמן". 

משפחת סטרטילה מסכמת בתודה: "אנחנו מודים לקרן לידידות על התמיכה והעזרה. אנו ממשיכים להאמין ששדרות היא אחת הערים המוגנות בארץ וצה"ל שומר על התושבים. ככה סיפרו לנו וככה אנחנו רואים שאין מה לפחד".

 

משפחת ואן בוון / נחל עוז

"החלטנו שזה העיתוי הנכון לעלייה"

יובל, ירון, חנן (13) וחווה (12) ואן בוון עלו ארצה מרוטרדם לקיבוץ נחל עוז. "הייתי בארץ לפני כ־20 שנה וכבר אז ידעתי שיום יבוא ואגיע לגור בישראל", מספרת אם המשפחה יובל, "אני ובעלי חשבנו שכעת זה העיתוי הנכון מבחינת גילאי הילדים". 

את הרעיון לגדל את הילדים בארץ, דווקא בקיבוץ, הביא להם חבר מנס ציונה. הם הגיעו לפני שש שנים להתרשמות, ולפני שנה הגיעו שוב לחופשה בת שבועיים בקיבוץ. "אנו עדיין לא יודעים במה נעסוק פה, אבל לא באנו ארצה לעשות קריירה, אלא להגשים חלום ולחיות בה", היא מדגישה, "בתור מי שבאה מהולנד הגבינות בארץ לא משהו, אז טרום בואי עשיתי קורס גבינות ויש לי רצון לפתוח עסק בתחום". 

על המצב הביטחוני, היא מוסיפה: "אנו יודעים לאיזו סיטואציה הגענו". כשיובל הגיעה לארץ, היא גילתה הבדל במערכת החינוך בין המדינות - והיא, דווקא, התלבושת האחידה. "הבדל נוסף הוא שהילדים התרגלו לרכוב על אופניים לביה"ס", מציינת ואן בוון, "כעת הם ייסעו באוטובוס".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו