אל תראוני שאני קשישה משכילה וממושקפת. כשהייתי נערה רכה בשנים, גם לי היו חלומות: לשיר כמו חוה אלברשטיין ולהתחתן עם דויד ברוזה. כן. הייתי שלוחת רסן. עד שיתגשמו חלומותיי הסתפקתי בקניית כרטיסים להופעות שלהם ב"צוותא" ולימודי פיתוח קול, כדי לעבור את הבחינות ללהקה צבאית.
כעת אחרוג מהבועה התל־אביבית שלי ואסביר מועדון "צוותא" מהו. כיום מדובר בשלושה אולמות, הגדול בהם בן פחות מ־400 מקומות ישיבה, חלקם מאחורי עמוד. הוא שוכן במרתפי מרכז מסחרי בתל אביב, ואפשר להגיע אליו בשלוש דרכים, האחת חגיגית יותר מהשנייה: מדרגות בלויות, או מעלית צפופה, או החניון התת־קרקעי הפסטורלי. על פניו - סיבות טובות מאוד לא להיות מודע לקיומו. החסרים אנו אולמי הופעות קטנים? חלילה. גם בנעוריי היו כמה וכמה.
אלא ש"צוותא" היה יותר מאולם תל־אביבי קטן. הוא המשכו של "המוסד לתרבות מתקדמת" שהוקם בשנת 1946 במאמץ משותף בין אמנים ואנשי רוח (אברהם שלונסקי הבולט שבהם) לבין השמאל הקומוניסטי של הקיבוץ הארצי, מפ"ם והשומר הצעיר. אלה עדיין התעקשו על זיקה רעיונית ומעשית בין ישראל לרוסיה הקומוניסטית, בעוד מפא"י בראשות בן־
גוריון העדיפה לחבור אל המערב. היה צורך בתרבות מתקדמת.
בשנת 1972 השתקע "צוותא" באותו מרתף שרמנטי, והוא פעיל עד היום. במהלך השנים אף נוסף לו אולם על שם יעקב חזן, מראשי השומר הצעיר. קיצרתי פה את ההיסטוריה באופן בוטה, כי בנעוריי לא ידעתי מהו הקשר בין "צוותא" לשמאל או לקומוניזם או לפוליטיקה. באתי בשביל ההופעות. היום אני יכולה לומר ש"צוותא" היה הקיסריה שלי, ואם התקיימו מופעים או אמנים מחוצה לו - לא ידעתי על קיומם, גם לא היה צורך לדעת.
ברדיו לא הושמעו אמנים שלא הופיעו ב"צוותא". בערוץ הטלוויזיה היחיד שודרו מופעים מ"צוותא". ולא זו בלבד - פעם, בזכות פרוטקציה של חברה שקרוב משפחתה עבד בטלוויזיה, קיבלנו כרטיסים חינם למופע מצולם של שלמה ארצי. לא ראו אותי בקהל, כי ייתכן ששוב נפל בחלקי הכיסא מאחורי העמוד. זה היה מדכדך, כמובן, אבל מבחינתי לא היה עולם מוזיקלי מחוץ לגבולות "צוותא", ולעיתים מחיר התרבות האיכותית והמתקדמת הוא שדה ראייה מצומצם.
כך, אולם מופעים של פחות מ־400 מושבים הכתיב את הטעם המוזיקלי של עם שלם. ולא רק הוא. מנגנוני הסינון של הלהקות הצבאיות בחרו עבורנו את הזמרים. הרדיו הממלכתי קבע את רשימת ההאזנה שלנו. מצעדי פזמונים התבססו על משלוח גלויות כתובות ביד, לא על מכירות. זמרי השנה היו יוצאי להקות צבאיות שעמדו בקריטריונים מטעם המדינה לאורך כל הדרך, ונהנו מהחשיפה שסיפקו להם תחנות הרדיו הממשלתיות.
והיו זמרי קסטות וחאפלות אבל אני אליטה שחשבה שהיא הציבור בכבודו ובעצמו, אז הנחתי מראש שהם לא מעניינים אף אחד.
בחלוף השנים, שוק המוזיקה הישראלי הגיב כמו כל שוק שנפתח לתחרות. עם נפילת החסמים והרגולציה הממשלתית, ריבוי אמצעי התקשורת והוזלת אמצעי הייצור, התרחש תהליך טבעי של העדפת המוכשרים על פני הפרוטקציונרים וחביבי ועדות קובעי הטעם, שיש שיקראו להם בחיבה "קומיסרים".
לקהל היה טעם משלו, מסתבר. וכאן למרות היותי אליטה לבנבנה וממושקפת - אני נוטה לכבד את טעם הקהל. בעיקר בכל הנוגע למקצועות הבמה, שאיכשהו די זקוקים לחומר האנושי הזה, שאמנם לא יושב בוועדה למישטור תרבותי, אבל מה לעשות שהוא זה שקונה כרטיסים ומוחא כפיים.
תגידו מה שתגידו על בן־גוריון - אני משוכנעת שהתפוצץ לו וריד בקרחת אחרי ששמע תימני שר. אני סבורה ששלחו את ראש המוסד איסר הראל להשתלט על שושנה דמארי ולהחתים אותה על התחייבות שמותר לה לשיר רק את אלתרמן, וילנסקי וארגוב. אבל לא היה ראש ממשלה שיצליח לתת פתרון רגולטורי לכישרונות המוזיקליים שהגיעו לכאן עם העלייה הגדולה מצפון אפריקה. רק אחרי שהמדינה איבדה את יכולתה לשלוט בשוק המוזיקה, ובאיחור גדול, גיליתי שיש זמרים שממלאים אולמות גדולים בהרבה מ"צוותא". ואחרי שהאזנתי להם גם הבנתי למה: הם היו טובים אפילו יותר מהגבעטרון!
גם לדמוקרטיה הישראלית יש "צוותא" משלה. זו שמוכנה לקבל את הבוחר בשני תנאים: האחד, שיבחר נכון. השני, שיסכים לוותר על בחירתו החופשית לטובת ועדה מסדרת של אנשי מקצוע שיודעים הכל טוב ממנו ויגנו עליו אם ישים בקלפי את הפתק הלא נכון, או יעדיף ללכת להופעה של נתניהו בכנסת במקום להפגנה עם ניצן הורוביץ בשדרות רוטשילד.
יפים חייו של מי שמנצח בתחרות. יפים עד כדי כך, שלעיתים הוא לא שם לב שנתנו לו לרכוב על אופנוע בתחרות ריצה, ולכן בוחר להאמין שניצחונו הושג ביושר ותוך הקפדה על הכללים. אבל שימו אותו על המסלול עם יריבים מהירים ממנו - והשעון כבר יכריע, לא ועדה מסדרת ולא פתק ממנהל סניף המפלגה. יש כאלה שיתקשו להפסיד בכבוד אחרי שהתרגלו להוציא מהתחרות את מי שיכול להביס אותם.
בתחרות הדמוקרטית הקלפי מכריעה, ועם כל הרצון הטוב - בן־גוריון כבר לא איתנו, וממילא אף אחד לא יכול לעצב את המדינה בדמותו ולכפות עליה את טעמו ואת ערכיו. בנסיבות רגילות האדם הסביר אומר לעצמו שככה זה דמוקרטיה, ובסך הכל לא כל כך נורא פה. אבל מי שניטלה ממנו חדוות הניצחון התמידי, יתקשה להתנהג באופן סביר.
מי שלא הורגל בתחרות הוגנת יזעק במלוא גרונו על קץ הדמוקרטיה, ויגיש עתירה אחר עתירה, ויתלונן על ירידת הדורות במוזיקה ועל שרשר היהלומים של סטטיק. מה שווים בית המשפט, האקדמיה והתקשורת, אם אלה לא מספקים להם את מדליית הזהב שרשומה על שמם בטאבו?
מסכנים. גם נתניהו ראש ממשלה, גם עומר אדם זמר השנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו