ב־21 במארס, שבת, שבוע אחרי שישראל נכנסה להגבלות הקורונה, עבדה רחל גמרא, אחות מנוסה, במשמרת ערב במחלקת כתר א' בבית החולים שערי צדק בירושלים.
היא ישבה בחמ"ל, הביטה דרך המסכים במטופלים שלה שאכלו ארוחת ערב, ולפתע הבחינה שמשהו קורה לאחד המאושפזים, שהגיע שבוע לפני כן במצב קשה.
"זה היה אריה אבן, בן ה־88. המוניטור שלו התחיל פתאום לצפצף. לא יכולתי להיכנס מייד, כי אני צריכה ללבוש קודם את חליפות המגן, וזה אורך זמן. המשפחה שלו לא הורשתה לשהות לצידו, בגלל הנגיף, והוא היה ממש לבד.
"בתוך כמה שניות שאר המטופלים עזבו את ארוחת הערב שלהם והלכו אליו להחזיק לו את היד. אמרו 'שמע ישראל', לא נתנו לו למות לבד. את כל זה אני רואה על המסך בזמן שאני מתלבשת - ובוכה. היה לי קשה מאוד שאני לא שם, לידו". אבן היה חולה הקורונה הראשון שנפטר בישראל.
רחל (33) עובדת זה עשר שנים במחלקה האונקולוגית בבית החולים. כשביקשו מתנדבים למחלקת הקורונה החדשה, היא התייצבה מייד. "ראיתי בזה משהו חשוב, משימה לאומית, לתת מעצמי. לא ידענו למה אנחנו נכנסים. גם עכשיו אני גאה במה שאני עושה, אבל לראות פטירה דרך המצלמה זו חוויה קשה מאוד".
היא רווקה, מתגוררת לבדה בירושלים. התמונות הקשות מלוות אותה גם כשהיא חוזרת הביתה. "היו ימים שלא הצלחתי להירדם. הדברים שאת חווה במחלקה משפיעים עלייך מנטלית ונפשית. אנחנו עובדות במשמרות של 12 שעות, כך שהחיים שלי הם העבודה, אין שום דבר מעבר. יש הרבה מטופלים, ויש עלינו הרבה אחריות, בגלל שההשגחה נעשית בשלט רחוק וצריך לשים לב לכל פרט. לא יודעים לקראת מה הולכים בכל יום. לא יודעים כמה זמן זה יימשך. אני לחוצה ומתוחה כל הזמן.
"קשה לראות מבוגרים לבד, בלי המשפחות שלהם. נהיינו כמו משפחה בשבילם. מעבר לזה, חליפות המיגון מקשות מאוד לנשום ולנוע. כל פעולה לוקחת המון זמן, ולפעמים אנחנו במרוץ נגד הזמן. החולים רואים רק את העיניים שלנו, לא חלק אחר.
"עם המבוגרים התקשורת קשה. הם מתקשים להבין מה אני אומרת ולא תמיד מצליחים לזהות אותי, וזה מפחיד אותם".
אריה אבן ז"ל היה ניצול שואה, והפרידה ממנו הזכירה לרחל את הניתוק מהסבים ומהסבתות הפרטיים שלה, גם הם ניצולי שואה בגילו, שאותם לא ראתה כבר שבועות ארוכים. "אני מתגעגעת אליהם, חושבת עליהם הרבה. כשאני מטפלת באנשים מבוגרים, אני חושבת שגם הסבים שלי היו יכולים להיות במצב הזה. זה מחבר אותי אליהם, ואני מתקשרת אליהם יותר. לסבתא שלי הקורונה מציפה זיכרונות מהמחנות בשואה. היא מספרת לי עליהם בטלפון".
כעבור שבוע היא שוב חוותה אירוע שלא תשכח, הפעם עם סוף טוב. "באחד הלילות הגיע למחלקה גבר בן 51, בלי מחלות רקע, שהנשימה שלו היתה בעייתית. הייתי לבד בתוך המחלקה, ממוגנת. שאר הצוות היה בחוץ, בחמ"ל.
"האיש ביקש ממני עזרה, ואז, בבת אחת, התמוטט לי בידיים. הושבתי אותו מייד על כיסא וראיתי שהוא מאבד את ההכרה. זה היה הרגע הכי מלחיץ בחיים שלי. הוא הפסיק לנשום לי מול העיניים. ואני שם לבד, החיים שלו תלויים בי.
"הייתי צריכה לעזוב אותו לכמה שניות ולרוץ להביא מסיכת חמצן בריכוז גבוה. רצתי להביא את המסיכה וחיברתי אותו מייד. אחרי 20 שניות הוא חזר להכרה. פקח את העיניים וחזר לנשום בעצמו. כל הזמן חשבתי מה היה קורה אלמלא הייתי שם באותו רגע.
"במחלה הזאת החולים יכולים להידרדר לך מול העיניים בלי התראה. זה מלחיץ. אנחנו צריכים להיות זהירים ולשים לב לכל דבר.
"ביומיים שאחרי, אותו אדם בקושי הצליח לקום מהמיטה. היה לי ממש קשה לראות אותו ככה. בהמשך העברנו אותו למחלקת טיפול נמרץ. אחרי שנפרדתי ממנו, עמדתי במסדרון ובכיתי. פחדתי שהוא לא ייצא מזה, ראיתי מה המחלה עושה לאנשים. הקושי לנשום. משהו כל כך בסיסי נשלל מאנשים, גם צעירים.
"בסוף הוא החלים, בנס. כשהוא השתחרר מבית החולים, הוא בא להודות לי. עמד מחוץ לדלת הזכוכית ואמר: 'את הצלת לי את החיים'. עניתי שאני כל כך שמחה לראות אותו ככה, לדעת שהוא החלים. לראות מישהו שהיה במצב קשה והחלים זו הרגשה מדהימה.
"גם לראות איך החולים הקלים עוזרים לקשים מחמם לי את הלב ונותן הרבה אור. לראות רופא שנכנס באמצע הלילה כדי להפוך מטופל במיטה שלו. לראות איך כוחות העזר מחזיקים למטופלים את היד ושרים להם. אנחנו עושים כל מאמץ כדי שירגישו שהם לא לבד שם. גם הנהלת בית החולים תומכת בנו ומחזקת אותנו".
"יש לי תחושה של דז'ה וו", אומרת גלי וייס (55), סמנכ"לית בית החולים שאחראית ל־1,700 עובדי הסיעוד, "שירתתי בקבע בחיל הרפואה. לפני 15 שנה, כששימשתי ראש ענף היערכות בתי חולים למצבי חירום בפיקוד העורף, השתתפתי בכתיבת תוכנית להיערכות של בתי חולים למתקפה ביולוגית על ישראל. דיברנו אז על סארס, שפעת העופות, אנתרקס. על קורונה אף אחד לא חלם.
"המשבר הזה אִפשר לנו לבדוק במציאות את התורה שכתבנו. מתחילת מארס, כשהקמנו את המחלקה, קמתי בכל יום בחמש בבוקר וחזרתי הביתה בעשר בערב. בדרך לבית החולים ובחזרה חשבתי כל הזמן איך משפרים. עברתי בראש על התרגולים שעשינו בצבא, לא רציתי שבעיות שעלו אז יחזרו על עצמן.
"היה קושי אמיתי להתאים את המציאות לתרגילים, כי הנגיף הזה הוא משהו חדש. במעט שעות השינה שנותרו לי בכל לילה לא ישנתי טוב, חלמתי שאנחנו לא פועלים הכי טוב. היו לי סיוטים".
לדברי וייס, יותר מ־20 אחים ואחיות בשערי צדק חלו בקורונה, כולם נדבקו בקהילה - כלומר, לא כתוצאה מעבודתם בבית החולים. "הרגשתי צורך להתקשר לכל אחד ואחת לשאול מה שלומם. יש אח אחד שלא ברור איך הוא נדבק. להבדיל מהאחרים, אי אפשר לשלול את האפשרות שהוא נדבק בבית החולים. הוא היה במצב קשה.
"דיברתי איתו בכל יום באמצעות הטלפון, אבל באחד הימים החלטתי להתמגן ולהיכנס לתוך המחלקה כדי להביא לו שי מהצוות. אחרי עשר דקות הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. שאני מזיעה ולא רואה כלום מבעד למשקף. שאלתי את האחיות, 'איך אתן עובדות ככה?'. היה לי קשה לראות אותו במצב הזה. אני כל הזמן דואגת לצוותים שלי".
כשהעומס והלחץ גברו, כינסה וייס את האחיות למפגש עם פסיכולוגית. "רצינו לתת להן כלים להתמודד עם המצב, שידברו על הרגשות שלהן. כשהגיע תורי לדבר, נשברתי. יש לי אמא שמתמודדת עם מחלה קשה. היא נמצאת בבית בתל אביב, סיעודית, עם מטפלת צמודה, אבל צלולה. בכל יום שישי אני לוקחת אותה בכיסא גלגלים לבית קפה. בחודשיים האחרונים אני באה לפגוש אותה מחוץ לדלת. חגגנו לה יומולדת 80 מרחוק.
"אני יוצאת מנקודת הנחה שאני נשאית של המחלה, בגלל החשיפה המתמדת בבית החולים. אם אתקרב אליה ואדביק אותה, זה יישב על המצפון שלי. במפגש עם הצוות זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי, אחרי שלא חיבקתי את אמא שלי שבעה שבועות".
את מרגישה שהצוות נתון בלחץ נפשי גובר?
"היה במחלקות הכתר מספר מצומצם של אחיות מצוינות שלא עמדו בלחץ, למרות שחלקן באו ממחלקות טיפול נמרץ. הלחץ במחלקה הזאת הוא אחר. מתוך דאגה לשלומן, החזרנו אותן למחלקות האם שלהן. בימים האחרונים, כשאנחנו נערכים מחדש בעקבות השיפור במצב, שאלנו מי רוצה להמשיך במחלקה. כולם רצו, וזה חימם את הלב".
מה ההבדל בין הקורונה לאירועים קשים אחרים שהתמודדתם איתם בעבר?
"אנחנו למודי אירועים רבי־נפגעים. גם האירוע הקשה ביותר מתחיל ומסתיים, ואחריו חוזרים לשגרה. הקורונה, לעומת זאת, היא אירוע מתגלגל. לא יודעים מתי זה יסתיים ואיך זה יתפתח".
גם בימי שגרה מתמודדים צוותים רפואיים עם מצבים נפשיים לא פשוטים. הקורונה שמה אותם בחזית חדשה ומלחיצה במיוחד: עבודה בעצימות גבוהה מול נגיף שהידע עליו מועט, כורח לתת מענה מקצועי במצבים דינמיים הכרוכים בהידרדרות מהירה של מטופלים, מחסור באמצעי מיגון, ובעיקר עבודה מסביב לשעון במשמרות ארוכות ותובעניות.
במכתבים ששיגרו ועדי רופאים להנהלות של קופות החולים בארץ, בתחילת המשבר, נכתב לראשונה שרופאים מדווחים על מועקה נפשית. מחקר ראשוני שנערך בסוף מארס על ידי בית הספר למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית תל אביב ובית החולים איכילוב, מצא כי 18 אחוזים מרופאי בתי החולים הציבוריים דיווחו על חרדה בתקופה הזאת, 30 אחוזים דיווחו על שחיקה ו־10 אחוזים - על סימפטומים דיכאוניים.
"המחקר הוא פרי יוזמה של ד"ר עדן שוסטרמן, מתמחה שלי", מספר פרופ' יעקב אבלין, מנהל מחלקה פנימית ח' באיכילוב, "כבר בחודש מארס היה ידוע שהצונאמי יגיע. זאת היתה תקופה לחוצה מאוד, ורצינו לבדוק בזמן אמת את התחושות של הרופאים, לראות אם אפשר לנבא מי יהיה בדיכאון, ואם אפשר להיערך לדברים מראש.
"הממצא הכי מעניין שהעלינו הוא שככל שאתה נכנס למערכה עם רמות גבוהות של שחיקה, כך זה מגביר את תחושת הדיכאון. התמודדות עם שחיקה של רופא וצוות רפואי היא לא רק איכות חיים, אלא גם משפרת את ההתמודדות עם מצב חירום. השחיקה והדיכאון עלולים לפגוע ביכולת של הרופא להעניק טיפול מיטבי.
"ממצא מעניין נוסף במחקר עולה מהשוואה בין רופאים במחלקות שונות. במחלקות הפנימיות, שנאלצו לעמוד בקו הראשון מול המגיפה, היו יותר רופאים שדיווחו על חרדה מאשר במחלקות הטיפול הנמרץ, שם רגילים יותר למצבים כאלה. אגב, הגורם הגדול לחרדה אצל רוב המשתתפים היה דווקא הדאגה להוריהם, לא לילדיהם ולא לעצמם. זה ממצא מרגש.
"בדקנו מה יכול להקטין את רמות החרדה, ועלו דברים כמו הדרכות על מכונות הנשמה (רופאים פנימיים פחות משתמשים בשוטף במכשירי הנשמה, מה גם שהוכנסו לשימוש מכשירים חדשים; ה"א) והקטנת הביורוקרטיה. ידע מקטין חרדה.
"גם אני הייתי בלחץ. הפתרון היה לדברר את זה. להיות איתם. לדבר. פשוט להיות יחד כמה שאפשר. חלק מהזמן היינו מבודדים זה מזה, אז דיברנו בטלפון. היו הרבה שיחות אחד על אחד, לתת לגיטימיות לרגשות ולחששות".
רופאים לא אוהבים לדבר על מצוקה נפשית שנגרמת להם בעבודתם. אבל ההבנה שהמצוקה קיימת, ואף התעצמה בימי הקורונה, דרבנה את בתי החולים ואת משרד הבריאות לפתוח "קווים חמים" לרופאים, באנונימיות מלאה. גם בעמותת ער"ן (עזרה רפואית נפשית) פתחו שני קווים חמים, שפועלים 24 שעות ביממה - האחד בשיתוף ההסתדרות הרפואית, והאחר בשיתוף קופת חולים כללית. בצידם פועל שירות מקוון לפניות.
"לרופאים יש מצוקה כפולה", מסבירה ד"ר שירי דניאלס (49), מנהלת מקצועית ארצית של ער"ן וחברה במועצה למניעת אובדנות במשרד הבריאות, "הם חווים קשיים בגלל אופי העבודה, וקשיים בגלל שהם בני אדם עם בעיות רגילות משלהם. המצוקה היא אפילו משולשת, כי לרופאים יש גם קושי מובנה לדבר על רגשותיהם ולפנות לעזרה. לכן חשבנו על קו ייעודי, שיאפשר לרופאים לפנות בלי לחשוף את זהותם. יצאנו מנקודת הנחה שאנשי רפואה יעדיפו לחשוף את רגשותיהם מחוץ למערכת הבריאות.
"כשאדם מרגיש שמקשיבים לו, הוא לא צריך עוד להיות הרופא הגיבור, הסופרמן, וזה מגדיל גם את הנכונות של אחרים לפנות. הם יודעים שהכל חסוי.
"הצוותים הרפואיים עובדים בתנאי לחץ קשים. הם תומכים כל הזמן באחרים, ולבסוף מוצאים את עצמם נטולי כוחות ותשושים. הם שחוקים בגלל התנאים הקשים, ולא תמיד מרגישים שהמערכת מגבה אותם. זאת אוכלוסייה שממעטת לפנות לעזרה. גם אין להם מתי, הם עובדים לעיתים 26 שעות ברצף. גם אם רופא מרגיש שהוא במצוקה, למי הוא יפנה ומתי? בתוך המערכת זה יכול להיתפס כחולשה ולגרום להם נזק.
"מחקרים קודמים, שנעשו בעקבות מגיפת הסארס ב־2002, הראו שצוותי רפואה חוו עלייה בסימפטומים של חרדה, דיכאון ורגזנות. במשבר הנוכחי הבנו שאנחנו חייבים לפתוח קו ייעודי לרופאים בזמן אמת".
קווי הקורונה של ער"ן לרופאים נפתחו בתחילת מארס. מספר הפניות גדל בממוצע מארבע בשבוע ל־15, ולדברי ד"ר דניאלס, יש עלייה גם בחומרת הפניות. "הקורונה העצימה את העומס והשחיקה, וגם את המלכוד בין העבודה לבין המשפחה, בגלל החשש להדביק את בני הבית".
ד"ר צבי פישל (58), יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל ומי שהקים את קו ער"ן לרופאי ההסתדרות הרפואית, אומר כי "רופאים נמנעים בדרך כלל מקבלת טיפול רפואי פיזי. אם רופא מרגיש לא טוב, הוא פוגש קולגה במסדרון ומתייעץ איתו על הדרך. ככה זה גם בענייני הנפש. התחושה היא של 'אני אסתדר ויודע איך להתמודד'.
"החשש שלנו הוא שכאשר הרופא יגיע למצב שבו הוא כבר לא יוכל להתמודד, זה יהיה מאוחר מדי. מקרי האובדנות בבית החולים סורוקה בשנה האחרונה חידדו לנו את הבעיה ואת הצורך להנגיש עזרה נפשית.
"בתקופת הקורונה הכל מוקצן. גם העומס, גם ההתמודדות עם מקרים קשים. לחלק מהרופאים זה חדש, וגם הסכנה לחייך ולחיי המשפחה שלך היא תחושה חדשה. קושי נוסף נעוץ בדילמות האתיות שעלולות לעלות אם נאבד שליטה במערכת הבריאות - למשל, השאלה הקשה במי מטפלים קודם. הרופאים רוצים לדעת שיש פרוטוקול נכון לטיפול ולקבלת החלטות מבחינה אתית, וגם שהמערכת תגבה אותם בסוף התהליך.
"אנחנו פועלים להנגיש את הקו לכל רופא. שלחנו לכולם הודעת SMS אישית, ובמקביל, ביקשנו ממנהלי המחלקות לעודד רופאים לפנות לקבלת עזרה".
דורית מוסצ'ו בן סימון, מנהלת מחלקת חוויית העובד בקופת חולים כללית, היא זו שאחראית לפתיחת הקו של ער"ן לצוות הרפואי של הקופה. "רופאים נוטים לא לפנות לעזרה. בשפה המקצועית אנחנו קוראים לזה 'תשישות חמלה' - מטפלים שחשופים לסבל אנושי, לחולי, לאובדן ולטראומה, מתמודדים עם מגוון לחצים, שהצטברותם יכולה להוביל לתשישות ולהשלכות שליליות על איכות הטיפול ועל רווחתו של המטפל".
לדברי ד"ר דניאלס, 39 אחוזים מהפונים לקווים של ער"ן התלוננו על עומס, מתח ושחיקה. 33 אחוזים ציינו חרדה מהנגיף, חשש מהדבקה, מפגש עם מראות קשים של חולים מונשמים או חולים שנפטרו, כאב ובדידות. 18 אחוזים מדברים על כאב ומצוקה על רקע אישי ו־10 אחוזים ציינו גורמים אחרים.
"יש רופאים שבאים הביתה וישנים בבידוד, כדי לא לסכן את משפחתם, וזה מוסיף עוד קושי, של ריחוק מהאישה ומהילדים. הקשבנו לרופא שנפצע ושוהה בביתו בהחלמה, והוא רוצה לחזור לעבודה ולעזור לחבריו, ולא יכול, והוא משתגע. קשה לו לראות אותם קורסים. קיבלנו גם שיחה מבת של רופא, שדואגת לאביה, כי הוא מבוגר ונמצא בקבוצת הסיכון.
"צריך לזכור שרופאים לא מקבלים פטור מבעיות זוגיות ומבעיות אחרות שיש לכולנו. השילוב של עומס ומחסור בשעות שינה ושל הריחוק מגורמי תמיכה משפחתיים רק מעצים עוד יותר את המצוקה שלהם. בלי קשר לקורונה, שיעור ההתאבדויות אצל הרופאים גבוה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית".
איזו הכשרה קיבלו מתנדבי ער"ן כדי לטפל בפניות של רופאים?
"עשינו להם יום עיון ייעודי, שבו היו מפגשים עם רופאים ושיחות עם מנהלי מחלקות על התשישות של רופאים ועל החסמים שלהם בפנייה לעזרה. הקנינו להם מיומנות בזיהוי סימנים שמצריכים עזרה נפשית אצל רופאים, כי רופא לא יתקשר ויגיד 'אני שחוק' או 'יש לי סיוטים', אלא ידבר על מצוקת כוח האדם או על המחסור באמצעי מיגון. כשרופא פונה, המתנדב צריך לאתר בעצמו את הבעיה. הכנו להם ערכות הדרכה, ואנחנו גם נותנים להם משוב על כל שיחה.
"חלק מהמתנדבים חששו בהתחלה מה יוכלו להציע לרופאים, בגלל הסטריאוטיפ של 'רופא מטפל כל־יכול'. אבל כשאתה מבין שזה בן אדם כמו כולם - הכל משתנה. כמה מהפונים אמרו להם: 'אתם לא יודעים כמה זה חסַר לנו'. בין המתנדבים שמטפלים בפניות של אנשי צוות רפואי יש גם רופאים ואחיות בפנסיה".
אתי שור (66), שהיתה אחות ראשית במיון שערי צדק ומפקחת בהנהלת הסיעוד בבית החולים, היא אחת מהמתנדבים בקו של ער"ן לעובדי הרפואה.
"עבדתי במיון בתקופת הסארס ושפעת העופות ואני מכירה את המצוקות, יודעת במה מדובר. בזמנו, כששהינו בתוך המתחמים של החולים, היינו מתחלפות בכל שעתיים. העבודה היתה בבגדי מיגון חמים מאוד, והכי קשה זה שקשה מאוד לתקשר עם החולים. זה מתסכל.
"כשאני מקבלת שיחות של עובדי בריאות, אני יכולה להביע אמפתיה. כאחות, אני מבינה על מה הם מדברים. אני יכולה גם לתת טיפים מקצועיים ולהפנות למוקדי עזרה רלוונטיים".
אילו סיפורים את שומעת בשיחות?
"אחות מספרת שהיא נכנסת לטפל בחולה קורונה, והוא לא יכול לראות אותה מבעד למסיכה ולמיגון. אומרת לי, 'הוא לא רואה שאני מחייכת, ואני לא יכולה לתקשר איתו, להרגיע אותו'. זה מכניס אותה למצוקה נפשית.
"הקשבתי גם לאחות שראתה חולה שמת לבדו, בלי המשפחה סביבו, וזה הציף אותה ברגשות. אחות אחרת סיפרה איך ליוותה מרחוק אישה מבוגרת, שמתה בחדר מבודד. אני ממש יכולה לדמיין את הסיטואציה", היא משתנקת מדמעות, "כשהחולה הכי זקוק לאחות והיא לא יכולה לגעת בו, כפתור החמלה שלה עובד בלי שהיא תוכל לעשות כלום. זה שובר. ונוסף על כל אלה, יש כמובן את הפחד להביא איתך את הווירוס הביתה".
יש הבדל בין שיחה רגילה שמגיעה לער"ן לבין שיחה שמגיעה מרופא או מאחות?
"רופאים ואחיות שמתקשרים לא מדברים רק על העבודה, אלא גם על דיכאון של אנשים רגילים. גם רופאים ואחיות הם בני אדם, ולכל אחד המועקות שלו. כל אחד מתמודד עם משהו בחיים".
פרופ' אהוד זמורה (75) הוא אחד ממתנדבי הקו החם לרופאי הקורונה. בעבר ניהל את מחלקת יילודים וטיפול נמרץ פגים בבית החולים סורוקה, וכבר 14 שנים הוא מתנדב בער"ן. בימי הקורונה הוא עושה זאת לפחות פעם בשבוע. חלק מהשיחות שהוא מקבל מגיעות מהקו הייעודי לצוותי הרפואה.
"אחת המיומנויות שרכשתי ב־40 שנותיי כרופא היא תקשורת עם אנשים בלחץ", הוא אומר, "כובד האחריות בעבודה הוא אחד הגורמים המשמעותיים למתח אצל רופאים, ואת המתח הזה לוקחים גם הביתה. לא פעם המשפחה של הרופא יורדת למקום השני ברמת ההתעסקות ותשומת הלב. הכרתי את זה על בשרי".
איך עובד הקו החם של הרופאים?
"יש להם מספר טלפון מיוחד, וכשאני מקבל שיחה, אני יודע שהיא מגיעה מקו הרופאים. במצב כזה, אני יכול להתאים את השיחה לעולם המיוחד של הרופא. הרי אני מכיר את השחיקה, את הלחצים, את ההשפעה על הרופא ועל משפחתו. הידיעה איך לפרוק את המתח עוזרת לי לנהל את השיחה".
יש ייחוד בבעיות שעולות בתקופה הזאת?
"בעיקר הפחד מהידבקות, הפחד שידביקו את המשפחה, והחשש שייאלצו להישאר בהסגר בבית ולא יוכלו לעזור לחבריהם. הלחצים האחרים קצת התגמדו. רופאים מהיחידות החמות מספרים שהם קורסים כי אין הפסקה במהלך משמרת של 12 שעות.
"יש גם הרבה רופאים מבוגרים. מצד אחד, דופקים להם בראש שהם קבוצת סיכון, ומצד שני, זה לא משחרר אותם מהעבודה. הם חייבים ללכת. רופא מבוגר, עתיר ניסיון, יודע בדיוק מה קורה במחלה כמו הקורונה, וזה מוסיף אצלו ללחץ.
"מנגד, המחסור בכוח אדם מגביר את המחויבות. אז הם צריכים לשים בצד את החשש וללכת לעבודה, עם כל המתח".
בימי שגרה רופאים פונים לעזרה נפשית?
"פחות מכלל האוכלוסייה. רופאים מרגישים את עצמם מחוסנים. הציבור נותן להם תחושה שהם 'עליונים' בנושאים שקשורים לחיים. זאת הילה שמלווה אותם בעבודה, וגם כשהם עוזבים אותה. היא גם מוסיפה הרבה לחצים. אם אני כל כך מוערך כרופא, אני חייב להמשיך, וגם לא להודות בכך שאני זקוק לעזרה.
"כשרופא פונה, הוא משתדל שיהיה מולו על הקו מישהו שיבין את המדיה שלו. מצד אחד, זה עניין של גאווה מקצועית, ומצד שני, הצורך במישהו שחָווה מה שהוא חוֹוה. כשאני עומד מול הפונה, אני מביא איתי את כל הדילמות שעברתי בעצמי, ומשתף אותו, שירגיש שהוא לא לבד".
שירות פסיכולוגי נוסף מוצע לרופאים בחינם על ידי עמותת "בשביל המחר", שמתמחה בטיפולים ללוחמים שעברו טראומות בשדה הקרב. בעמותה רואים במשבר הקורונה שדה קרב, שעלול לגרום לתופעות פוסט־טראומה אצל הלוחמים - במקרה הזה, הרופאים והאחיות.
ויש גם מיזמים התנדבותיים פרטיים, שהקימו רופאים למען רופאים. "את השקט של יום שישי אחר הצהריים מפר צפצוף התרעה של הטלפון", כתבה ד"ר רעות שוהם (45) בעמוד הפייסבוק שלה, "עוד רופא ועוד רופאה רוצים לדבר. מבקשים לינק לקבוצת הזום הבאה של רופאים. רוצים רגע לעצמם".
רעות, ד"ר לפסיכולוגיה ארגונית, מלווה צוותי רפואה במרכזי הבריאות. "מטפלת במטפלים", כהגדרתה, "כי המערכת טובה מאוד במשימות, ופחות באנשים. לא נותנים להם מספיק מקום".
כשפרצה המגיפה, ובתי החולים נכנסו למתכונת חירום, הופסקה עבודתה של רעות. ד"ר שי קרונטל (49), רופא משפחה, הציע לה להקים קבוצה בשם "מטפלים מדברים" - יוזמה התנדבותית עצמאית, שבאה לתת מענה מקוון לרופאים שרוצים לדבר. הם הרכיבו צוות שכולל ארבעה רופאים וארבעה פסיכולוגים, שמנהלים שיחות זום בין רופאים.
"מידת ההיענות של הרופאים הדהימה אותי", אומרת רעות, "יש לנו כמה קבוצות, בכל אחת מהן עשרה רופאים, שנפגשות פעם בשבוע למשך שעה. בכל יום קבוצה אחרת. בתחילת המפגש כולם חרדים, נבוכים, ומהר מאוד זה הופך לאי של ביטחון, למקום לפרוק בו קשיים. כשזיהינו רופא עם קושי גדול יותר, הפנינו אותו לגורם מקצועי".
קרונטל: "זה לא טיפול נפשי, אלא מרחב בטוח שמאפשר לצוותי רפואה לדבר על מה שבאמת עובר עליהם. לספר על החוויה, להגיד אותה בקול רם. מקצוע הרופא חושף אותנו לבעיות של אנשים אחרים, וקשה לעשות משהו שהוא לא למען החולה אלא למען עצמך. יש פחד מה יחשבו עליך הקולגות. רצון לשמור פאסון, שלא תיתפס כ'פחדן'.
"אבל לקבוצה כזאת יש כוח. פתאום רופאים משתפים במגוון גדול של רגשות, שעלו בסיטואציות שונות של המשבר. לפעמים הם משתנקים בבכי לא צפוי. לפעמים אומרים, 'בכלל לא ידעתי שזה מה שאני מרגיש'. הם מספרים ש'קיבלו אוויר' בזכות השיחה, שהעזו להגיד דברים שהרגישו לא נוח להגיד לאף אחד, גם לא לעצמם. בעיקר הם שמחים לראות שיש עוד רופאים שמרגישים כמוהם. כשזיהינו רופא עם מצוקה גדולה - הפנינו אותו לעזרה מקצועית.
"החשש שלי הוא מהיום שאחרי הקורונה. ייגמר ה'היי', הבאזז התקשורתי סביב 'הלוחמים בקו הראשון' ידעך, האדרנלין יירד, והחיילים יישארו עם זיכרונות המלחמה או הטראומות. בזמן המלחמה ההגנות הנפשיות מגויסות להתמודדות עם המשבר, והתפקוד נשמר. כשהמשבר מסתיים, מגיעה נפילה.
"הרופאים, שהיו גיבורי־על, יחזרו לשגרה השוחקת והאפורה, בלי גלי ההערצה ובלי מחיאות הכפיים מהמרפסות ומטסי ההצדעה. יהיה משבר מורלי גדול מאוד".
קרונטל מספר שהתקופה הזו השפיעה גם עליו באופן אישי. "מצאתי את עצמי קצר בתגובות שלי, עונה למטופלים בלקוניות, ולפעמים חסר סבלנות, פחות יכול להכיל. אני מפחד מהמחלה הזאת. זה לא פחד משתק, אבל הוא קיים. בבדיקת גרון בנאלית שעשיתי לחולה, חשדתי פתאום שיש לה קורונה. מייד חשבתי, 'האם אני מסכן את עצמי? את המשפחה שלי?'
"כשאני חוזר הביתה, אני לא יכול לחבק את ילדיי לפני שאני מחליף בגדים ומתקלח היטב. אמנם אני לא בדיכאון, אבל המועקה נמצאת שם כל הזמן".
"הקורונה זורעת פחד ניכר", אומר פרופ' חזי לוי, מנהל בית החולים ברזילי באשקלון, "בימי ההפגזות מעזה ידענו איך הופכים מבית חולים רגיל לבית חולים תחת אש. ידענו מי האויב. עכשיו זה אויב שאתה לא מכיר ולא רואה. אתה מאבד אנשי צוות לבידוד - כבר איבדנו 110 אנשים שנאלצו להיכנס לבידוד ביום אחד. אתה לא יודע מי ידביק אותך.
"אני יודע שזה נשמע מוזר, כאילו אנחנו מתגעגעים לקרבות מעזה, אבל פה האויב יכול להיות האדם שיושב מולך, ואתה לא יודע את זה. אתה מקבל החלטות דרך מסכים".
פרופ' לוי מתרוצץ בבית החולים ופותר בעיות שצצות לקראת חזרת המחלקות לשגרה. "אני מגייס את כל הידע שיש לי כדי לתת פתרונות. להגן על הצוות ועל החולים, לקבל החלטות בקצב מטורף בכל דקה. כולם מסתכלים עליך, אתה צריך להיות המבוגר האחראי. זה יוצר הרבה עייפות, מתח, כעס, הרבה דברים".
אחת ההחלטות האמיצות שקיבל לוי לפני חמישה שבועות היתה לפתוח מרפאה לטיפולים משלימים לאנשי הצוות. כי לא רק הקורונה הגיעה מסין, גם חלק נכבד מהרפואה המשלימה, כמו הדיקור.
"נחשפתי לרפואה הסינית עוד כשהייתי קצין רפואה ראשי לפני 15 שנה", הוא מספר, "לאחרונה הייתי בסין במשלחת של משרד הבריאות ולמדתי איך הרפואה המשלימה יכולה להתווסף לטיפול הקונבנציונלי. חשבתי שהגיע הזמן שגם אנחנו נציע טיפול הוליסטי לחולים, כחלק מהטיפול במחלקה. טיפול מיטבי במחלות הוא כזה שמשלב תפיסות שונות ונוגע באספקטים שונים של המחלה, גם רגשיים. מטופלים כאלה מחלימים מהר יותר".
פרופ' לוי גייס את ד"ר גלי שטופמן (52), רופאת ילדים ומומחית לרפואה סינית, ולאחר ששלח אותה להשתלמות בסין, הם פתחו בספטמבר האחרון מרכז לטיפול משלים בתוך בית החולים - השני מסוגו בארץ (מרכז נוסף פועל בבית החולים בני ציון בחיפה). המרכז מציע דיקור סיני (שאותו עושה שטופמן) ורפלקסולוגיה, שכלולים באשפוז וניתנים בחינם במיטת החולה.
"הכוונה היתה לגדול, להוסיף עוד טיפולים, להביא לבית החולים קורסים מתקדמים ברפואה סינית עבור המטפלים ולהקים מרפאת פרסונל, שתטפל בצוות", אומרת שטופמן, "אבל הקורונה עצרה הכל. מצד שני, ברגע שהתפוסה במחלקות ירדה, יזמתי פתיחה של מרפאה משלימה לצוות בית החולים, לתמיכה בתקופה הקשה והמתוחה הזאת.
"בכלים של רפואה משלימה אפשר להגביר את החוסן של הצוות ולטפל בתופעות של מתח וחרדה, גם תופעות רגשיות וגם כאלה שיש להן ביטוי פיזי. מהרגע שקיבלתי את האישור של מנהל בית החולים לפתוח את המרפאה לאנשי הצוות, חיברתי מסמך עם המלצות לאורח חיים בריא, תזונה, תוספי מזון וכו', והפצנו את זה לכל אנשי הצוות, יחד עם הזמנה לבוא לקבל טיפול".
היתה היענות?
"כמה שעות אחרי שהפצנו את ההזמנה, המזכירות במרכז זימון התורים הודיעו לי שהטלפון לא מפסיק לצלצל. היומנים התמלאו מייד.
"עד היום טיפלנו ביותר מ־50 אנשי צוות בכל שבוע. עכשיו, כשהמרפאות חוזרות לפעול עם חולים רגילים, מצאתי מקום חלופי לטיפול באנשי הצוות, לפחות לחודש הקרוב".
על אילו תופעות מדווחים אנשי הצוות שבאים לטיפולים?
"כאבי גב, כאבי ראש, קשיי שינה, עצבנות, כתפיים תפוסות והחמרה של מצבים כרוניים. אחרי הטיפול הם מדווחים על הקלה גדולה מאוד. במצטבר, אחרי שלושה טיפולים ניכר אצלם שיפור גדול".
פרופ' לוי מגלה שהלך בעצמו לקבל טיפול במרכז. "היו לי כאבים חזקים בשורש כף היד. בבית החולים נתנו לי שתי זריקות, אבל הכאבים לא עברו. גלי הציעה לי לעבור דיקור.
"התייצבתי במרפאה, והיא ביצעה לי את הדיקור, עם שמירה על כל כללי ההיגיינה. חצי שעה הייתי עם הסיכות ביד, וביד השנייה המשכתי לעבוד. הטיפול עזר לי, הכאב חלף".
השמועה על המרכז המצליח עשתה לה כנפיים גם בבתי חולים אחרים בארץ. בשבוע האחרון החלו לתת טיפולים דומים לצוותים הרפואיים בכמה בתי חולים, במתכונת מצומצמת. בבריטניה עומדים לפתוח שירות דומה בהשראת המודל הישראלי, בפריסה ארצית. ד"ר שטופמן מספרת כי קיבלה פנייה ממשרד הבריאות הבריטי לייעץ לוועדה שהוקמה לשם כך.
"אני מייעצת להם איך לבנות את המערך מההיבט הבטיחותי. אנשי הצוות הרפואי הם קבוצת סיכון, הם חשופים יותר מאחרים לסכנות הקורונה, ולכן חייבים לעבוד במיגון מיטבי ולהתאים אותו לתנאים בבריטניה".
timorhila@gmail.com
