אהבה קשוחה: ביקורת סרטים

 

סרטיו הקודמים של הבמאי המצוין ז'אק אודיאר - למשל, "ליבי החסיר פעימה" מ־2005 או "נביא" מ־2009 - סייעו להפוך אותו לבמאי הצרפתי הפעיל האהוב עלי. מצד אחד, השפה הקולנועית שניבטת מסרטיו עכשווית ונגישה מאוד (רוצה לומר, קל מאוד לצפות בהם), ובדומה לבמאים צרפתים, למשל ז'אן־פייר מלוויל, גם ביצירה שלו ניכרת אהבה גדולה לז'אנרים הוליוודיים, בדגש על סרטי פשע ("ליבי החסיר פעימה", למשל, הוא רימייק ל"Fingers" של ג'יימס טובאק האמריקני, ו"נביא", לדברי הבמאי, הוא אנטי־רימייק ל"פני צלקת"). 

מצד אחר, אודיאר גם מתמיד לפעול במופגן נגד הקונבנציות של הקולנוע האמריקני. הדמויות שלו מורכבות ואמינות - הן עושות, לא מדברות - והמציאות הקשוחה והמטונפת שבתוכה הן מסתובבות אינה מועברת דרך פילטרים מרככים ואינה נשמעת לתבניות תסריטאיות. ניגוד זה הופך את סרטיו של אודיאר ליצירי כלאיים ייחודיים שנהנים מהטוב שבכל העולמות - דמיינו שילוב בין האחים דארדן למרטין סקורסזה הצעיר - ומעניק להם עוצמה ריאליסטית ופואטית שבה לא נתקלים לעיתים קרובות. 

כך גם ב"חלודה ועצם", סרטו החדש (שעשה את הבכורה שלו בפסטיבל קאן האחרון). על פי הסינופסיס זו היתה אמורה להיות מלודרמה טראשית, רומנטית ומעוררת השראה על אודות שתי נשמות אבודות ומצולקות שמלמדות זו את זו לאהוב. בפועל, מדובר בסרט שהוא פחות או יותר ההפך המושלם ממה שאתם מצפים שיהיה. אין כאן מיליגרם של דביקות, סנטימנטליות או קיטש. וגם העלילה - שבמבט ראשון נראית מבאסת וצפויה - מקבלת כמה טוויסטים קיצוניים שיגרמו לכם לעצור את נשימתכם. עד כדי כך, שבשיאו המניפולטיבי והכה אכזרי של הסרט מצאתי את עצמי מכסה את עיניי ומקלל את אודיאר על כך שהחליט להתעלל בי באופן כה בוטה. אבל אל תדאגו: כמה שניות אחר כך, בין משיכת אף אחת לשנייה, כבר סלחתי לו. כי מה שבידיים אחרות היה עשוי להפוך לקטסטרופה שבכוחה לגרום לצופה הממוצע לצאת את האולם בזעם בלי להביט לאחור, הופך בידיו הבטוחות של אודיאר לפואנטה הבלתי נשכחת של היצירה כולה; לרגע קולנועי נדיר, מרגש ומזכך. 

"חלודה ועצם" - שעובד למסך בידי אודיאר ושותפו לכתיבה, תומא בידגן, ומבוסס על סיפוריו הקצרים של הסופר הקנדי קרייג דיווידסון - מציג לצופיו שני קווי עלילה. הראשון עוסק בסטפני (מריון קוטיאר), מאמנת לווייתנים סקסית וקרירה שמאבדת את רגליה בתאונה טרגית, ואילו במרכזו של השני ניצב עלי (מתיאס שונארטס) - בריון מרושש ולא אחראי שעושה את דרכו לבית אחותו בדרום צרפת עם בנו הבלונדיני בן ה־5, שאותו הוא לא מכיר או אוהב במיוחד. שלא כמו בכתביו של דיווידסון, כאן שני קווי העלילה הנפרדים מתמזגים בחוכמה זה אל תוך זה, ומזינים זה את זה. התוצאה היא מעשייה מרתקת ופיזית מאוד על אהבה וגאולה, שמזכירה בתמות ובאווירה את "המתאבק" של דארן ארונופסקי.

בסופו של דבר, וגם בתחילתו, סרטו של אודיאר הוא כמו שורה של אגרופים לפרצוף. אבל דומה שהמטרה של האגרופים האלה היא פחות להכאיב לצופים, ויותר להזכיר להם שהם חיים. קוטיאר ושונארטס עושים עבודה מרהיבה, אך לא ראוותנית, בתפקידים קשים שאינם נותנים להם שום הנחות, והכתיבה המופתית והחסכונית של אודיאר ובידגן מיטיבה לספק נוף פנורמי לבלאגן הרגשי הלא ממש מחמיא שמסתתר מתחת לעורם. 

תוסיפו לאלה את הצילום היפהפה והחד כתער של סטפן פונטיין, שמאזן את החספוס והאפרוריות של זירות ההתרחשות בעזרת כמה דימויים חלומיים, ואת הפסקול המוקפד, המגוון והמפתיע, שמשלב בין שירי פופ גלגלציים דוגמת "Fireworks" של קייטי פרי ו"Love Shack" של ה־B-52's, לבין שירי אינדי־פופ של בון איבר וליקה לי, ותקבלו קוקטייל מולוטוב של סקס, אלימות וכאב, שרק ממתין להתפוצץ על המסך. 

אז נכון, המסע שאודיאר מעביר את הצופים אינו תמיד פשוט. ונכון, גם אתם צפויים לכסות את העיניים ולקלל אותו בשלב זה או אחר במהלך הצפייה. אבל אם אתם אוהבים את הקולנוע שלכם יצרי, מטלטל ונעדר פשרות, אתם פשוט לא יכולים להרשות לעצמכם להחמיץ את הסרט החייתי והעוצמתי הזה. ככה מספרים סיפור אהבה. 

"חלודה ועצם" ("De rouille et d’os"), במאי: ז'אק אודיאר. צרפת/בלגיה 2012

העצוב, העלוב והמכוער

ברוס וויליס כבר עשה כמה סרטים גרועים במהלך חייו. ובכל זאת, "מת לחיות ביום טוב" הוא משהו מיוחד. כי זהו הרבה יותר מסתם עוד סרט גרוע בכיכובו של ברוס וויליס. זהו הסרט שרוצח בדם קר את ג'ון מקליין - אחד מגיבורי הפעולה הגדולים ביותר של העת המודרנית, אם לא הגדול שבהם. זהו הסרט שמחסל ביעילות מרשימה את המותג האהוב "מת לחיות" ומבצע בו וידוא הריגה. 

אם להיות כנים, גם החלק הקודם בסידרה, "מת לחיות 4", לא בדיוק היה פאר היצירה. אבל בהשוואה לחלק הנוכחי, מדובר במאסטרפיס של ממש. שכן שם היוצרים לפחות העניקו את הרושם שהם משתדלים לספק את הסחורה. כאן, לעומת זאת, אף אחד אפילו לא עושה כאילו אכפת לו.

ה"סיפור" - ששולח את מקליין לרוסיה ומאחד אותו עם בנו המנוכר (ג'יי קורטני) - עלוב. ה"הומור" - שמסתכם בכך שמקליין שב וצועק "אני בחופש!" - עצוב. ה"נבל" - שתמיד היה חלק מרכזי בסרטי הסידרה - כלל אינו קיים. וה"אקשן"? ובכן, האקשן ממוחשב, מכוער וחוזר על עצמו. הרבה רעש והמולה מהזן הדיגיטלי, שנלכדים במצלמה רועדת תמידית, אבל מעט מאוד קוהרנטיות, מעט מדי כישרון וכמות אפסית של ריגושים ו/או רגעים שמקומם בסידרת "מת לחיות". 

אף פעם לא חשבתי שאסתכל בחוסר סבלנות בשעון ואחכה כבר שסרט בסידרת "מת לחיות" יסתיים. אבל הנה ההוכחה לפניכם. אף על פי ש"מת לחיות ביום טוב" נמשך שעה וחצי בסך הכל, הוא עדיין מרגיש ארוך, מרוח ומיותר לחלוטין, ואפילו וויליס, שכבר הצליח בעבר לשפר כמה קטסטרופות קולנועיות בעזרת הכריזמה הסרקסטית שלו והחצי־חיוך שתמיד מרוח על פניו, נראה חסר חשק וכבוי לחלוטין. כאילו תלה על פרצופו שלט "נא לא להפריע". 

בסצנת ה"שיא" של הסרט מקליין עושה אצבע משולשת לרעים. אבל לטעמי האצבע המשולשת דווקא מכוונת אלינו, המעריצים של "מת לחיות". כאילו אומר לנו "ייפי־קיי־יאי, פראיירים! אני משתין עליכם פה בקשת, ובכל זאת, זה לא ימנע מכם להתייצב כמו עבדים ממושמעים ביום ש'מת לחיות 6' יעלה לאקרנים". מה שעצוב זה שהוא צודק. 

"מת לחיות ביום טוב" ("A Good Day to Die Hard"), במאי: ג'ון מור. ארה"ב 2013

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו